אחר כך ג'וני דו ואני דיברנו על חוסר מודעות וזה. אני כמובן הייתי בצד שתומך ללא סייג בשאיפה למקסום המודעות העצמית פלוס שלל דוגמאות שליליות לחוסר מודעות עצמית בקרב מתחרי ריאליטי שונים ותוצאותיה העגומות (שזה אולי מצחיק כי בכלל לא בטוח שאני הבנאדם הכי מודע לעצמו בעולם. והדברים שאני כן מודעת אליהם בדרך כלל רק ממררים את חיי וחיי סובבי. אבל), הגנתי על העיקרון ואמרתי מידה טובה היא ידיעה וג'וני דו אמר אין שכל אין דאגות ואני שאלתי אם זה סוקרטס אמר אין שכל אין דאגות ובזה הרגשתי שניצחתי בוויכוח למרות שג'וני דו המשיך לדבר ולא ממש השתכנע.

שמתי לב שכשקורה לי משהו רע בזמן האחרון, בעיקר משהו רע פיזית אבל פחות או יותר כל משהו שהוא רע ומדיד ופשוט לתפישה, שקשור בחפצים דוממים או בפרוצדורות שונות, נגיד אם בקבוק מי עדן שהשארתי פתוח על השולחן נופל ונשפך על כל השטיח, או אם קופסת תותים שהשארתי במקרר עד שהתכסתה כולה בעובש נופלת החוצה בשנייה שאני פותחת את המקרר ומכסה את הרצפה בגושי עובש ומיץ רקב תותים, או אם אני דופקת את הרגל בשידה של הטלוויזיה, או את האצבע בדלת, או אם יש נזילה באסלה ואני מגלה את זה רק בבוקר כשיש לי 10 דקות להתכונן לעבודה ואני נכנסת למקלחת והכל מוצף מים שגם נזלו מתחת לדלת אל מחוץ למקלחת, או אם אני מגלה ששכחתי את הארנק בבית, או את הטלפון באוטו, או אם אני מגלה שיש שערה לא שלי בסלט שלקחתי מהקפיטריה בצהריים, או אם הטלפון שלי נופל מהתיק ומתפרק לחלקים נפרדים של מסך ומקשים ופאנל וכל אחד נופל במקום אחר, או אם קניתי חבילת מסטיקים בטעם  קולה עם קרח למרות שידעתי שלמסטיק אין שום סיכוי לדמות טעם של קרח ואז גיליתי שבאמת אין לזה טעם של קרח, או אם חבילת מסטיקים בטעם קולה וקרח התפרקה לי בתוך התיק ועכשיו כולו מלא במסטיקים בודדים בטעם קולה וקרח, או אם דפקתי את האוטו, או אם יש הפסקת חשמל, או אם המזגן התקלקל, או אם באתי למכבסה ואז גיליתי שחסר לי מטבע אחד של חמישה שקלים, או אם כל המכונות תפוסות, או אם כשאני מוציאה את הבגדים מהמכונה ומעבירה למייבש הם נופלים בדרך על הרצפה המטונפת ובמיוחד אם אלה תחתונים שפדיחה שכולם יראו אותי מרימה מהרצפה, או אם פתאום ראיתי שהשוקו שקניתי עכשיו במכולת פג תוקפו לפני שבוע, או אם פספסתי קטע מאחורי הברך בגילוח וגיליתי את זה רק כשאני כבר בחוץ ובחצאית, או אם באתי לדואר והוא סגור, או אם לא הגיעה חבילה שהזמנתי ובמקומה מגיע דו"ח שלא שולם, או אם מישהו מת, אבל בעיקר זה קורה כשדברים נופלים ומתפזרים או נשברים על הרצפה, אז התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להגיד לעצמי כזה "אחלה" בציניות. במרירות כאילו אני כבר מוכנה שזה יקרה. מלא פעמים תפסתי את עצמי ככה בבית, מול איזו ערימת מוצרי מזון או פריטי לבוש או כלים שבירים שנפלה על הרצפה, כזה מסתכלת ואומרת לעצמי "יופי. אחלה". לפני כן הייתי  מגיבה לאירועים האלה יותר בכיוון של "למה?" . התוצאה של "למה" ושל "אחלה" היא אותה תוצאה, שיתוק וחוסר יכולת לשפר את המצב. אבל בכל זאת משהו השתנה, ולא חושבת שזה סימן טוב, להיות מוכן כל הזמן לכל השיבושים. אמנם זה מונע ממך להישבר מכל דבר קטן, אבל אתה חי במין מצב תודעתי של שיבוש מתמיד. או שיבוש מתקרב. ולא תגידו שאתה חי בנכונות להתמודד עם השיבוש הזה. אתה חי בנכונות להיכנע לו.

עדיין כשזה קורה עם אנשים, ולא עם רשויות או חפצים דוממים, כשאנשים פתאום מתרחקים נופלים מהידיים ומתפזרים על הרצפה, אני לא יודעת מה לעשות. ואפילו כשזה לא קורה פתאום, כשזה המשך של מצב קיים. כשזה כמעט טבעי. כמעט מתבקש. כמעט באשמתי.

אם הייתי צריכה להגדיר את זה, הייתי אומרת שזה שילוב בין ציפיות גבוהות מהחיים ורמה נמוכה מדי של אנרגיה שלא מאפשרת להתמודד עם חוסר ההתגשמות של הציפיות הללו. אבל אף אחד לא ביקש ממני להגדיר את זה.