יולי 25, 2010

בוקר טוב,

קמתי בחמש בבוקר לקול בכי. הוא נכנס לי לחלום והתעוררתי בהדרגה לתוכו אז לקח לי קצת זמן להבין מה אני שומע. זה היה בכי של עצב, של בחורה, די חזק. מדי פעם היא נרגעה ואז חזרה לבכות. יצאתי למרפסת לראות מאיפה זה. זה היה מהכניסה לבניין. לא ראיתי מי זאת אבל שמעתי אותה, וחשבתי שאולי זו את. התלבטתי אם להתקשר או לסמס לך, והחלטתי לחכות קצת מחשש שאעיר אותך במידה וזו לא את שבוכה בכניסה לבניין. מתישהו בעלת הבכי דיברה עם מישהו או מישהי, אחרי זה הדלת נפתחה ושמעתי אותה עולה במדרגות. נראה לי שנעצרה בקומה שמתחתיי. כך שזו לא את. הוקל לי. אם אי פעם תהיי את זו שבוכה בכניסה לבניין שלי, או בכל מקום אחר, צלצלי באינטרקום בבקשה, גם בחמש בבוקר.

יוני 24, 2010

אחר כך ג'וני דו ואני דיברנו על חוסר מודעות וזה. אני כמובן הייתי בצד שתומך ללא סייג בשאיפה למקסום המודעות העצמית פלוס שלל דוגמאות שליליות לחוסר מודעות עצמית בקרב מתחרי ריאליטי שונים ותוצאותיה העגומות (שזה אולי מצחיק כי בכלל לא בטוח שאני הבנאדם הכי מודע לעצמו בעולם. והדברים שאני כן מודעת אליהם בדרך כלל רק ממררים את חיי וחיי סובבי. אבל), הגנתי על העיקרון ואמרתי מידה טובה היא ידיעה וג'וני דו אמר אין שכל אין דאגות ואני שאלתי אם זה סוקרטס אמר אין שכל אין דאגות ובזה הרגשתי שניצחתי בוויכוח למרות שג'וני דו המשיך לדבר ולא ממש השתכנע.

שמתי לב שכשקורה לי משהו רע בזמן האחרון, בעיקר משהו רע פיזית אבל פחות או יותר כל משהו שהוא רע ומדיד ופשוט לתפישה, שקשור בחפצים דוממים או בפרוצדורות שונות, נגיד אם בקבוק מי עדן שהשארתי פתוח על השולחן נופל ונשפך על כל השטיח, או אם קופסת תותים שהשארתי במקרר עד שהתכסתה כולה בעובש נופלת החוצה בשנייה שאני פותחת את המקרר ומכסה את הרצפה בגושי עובש ומיץ רקב תותים, או אם אני דופקת את הרגל בשידה של הטלוויזיה, או את האצבע בדלת, או אם יש נזילה באסלה ואני מגלה את זה רק בבוקר כשיש לי 10 דקות להתכונן לעבודה ואני נכנסת למקלחת והכל מוצף מים שגם נזלו מתחת לדלת אל מחוץ למקלחת, או אם אני מגלה ששכחתי את הארנק בבית, או את הטלפון באוטו, או אם אני מגלה שיש שערה לא שלי בסלט שלקחתי מהקפיטריה בצהריים, או אם הטלפון שלי נופל מהתיק ומתפרק לחלקים נפרדים של מסך ומקשים ופאנל וכל אחד נופל במקום אחר, או אם קניתי חבילת מסטיקים בטעם  קולה עם קרח למרות שידעתי שלמסטיק אין שום סיכוי לדמות טעם של קרח ואז גיליתי שבאמת אין לזה טעם של קרח, או אם חבילת מסטיקים בטעם קולה וקרח התפרקה לי בתוך התיק ועכשיו כולו מלא במסטיקים בודדים בטעם קולה וקרח, או אם דפקתי את האוטו, או אם יש הפסקת חשמל, או אם המזגן התקלקל, או אם באתי למכבסה ואז גיליתי שחסר לי מטבע אחד של חמישה שקלים, או אם כל המכונות תפוסות, או אם כשאני מוציאה את הבגדים מהמכונה ומעבירה למייבש הם נופלים בדרך על הרצפה המטונפת ובמיוחד אם אלה תחתונים שפדיחה שכולם יראו אותי מרימה מהרצפה, או אם פתאום ראיתי שהשוקו שקניתי עכשיו במכולת פג תוקפו לפני שבוע, או אם פספסתי קטע מאחורי הברך בגילוח וגיליתי את זה רק כשאני כבר בחוץ ובחצאית, או אם באתי לדואר והוא סגור, או אם לא הגיעה חבילה שהזמנתי ובמקומה מגיע דו"ח שלא שולם, או אם מישהו מת, אבל בעיקר זה קורה כשדברים נופלים ומתפזרים או נשברים על הרצפה, אז התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להגיד לעצמי כזה "אחלה" בציניות. במרירות כאילו אני כבר מוכנה שזה יקרה. מלא פעמים תפסתי את עצמי ככה בבית, מול איזו ערימת מוצרי מזון או פריטי לבוש או כלים שבירים שנפלה על הרצפה, כזה מסתכלת ואומרת לעצמי "יופי. אחלה". לפני כן הייתי  מגיבה לאירועים האלה יותר בכיוון של "למה?" . התוצאה של "למה" ושל "אחלה" היא אותה תוצאה, שיתוק וחוסר יכולת לשפר את המצב. אבל בכל זאת משהו השתנה, ולא חושבת שזה סימן טוב, להיות מוכן כל הזמן לכל השיבושים. אמנם זה מונע ממך להישבר מכל דבר קטן, אבל אתה חי במין מצב תודעתי של שיבוש מתמיד. או שיבוש מתקרב. ולא תגידו שאתה חי בנכונות להתמודד עם השיבוש הזה. אתה חי בנכונות להיכנע לו.

עדיין כשזה קורה עם אנשים, ולא עם רשויות או חפצים דוממים, כשאנשים פתאום מתרחקים נופלים מהידיים ומתפזרים על הרצפה, אני לא יודעת מה לעשות. ואפילו כשזה לא קורה פתאום, כשזה המשך של מצב קיים. כשזה כמעט טבעי. כמעט מתבקש. כמעט באשמתי.

אם הייתי צריכה להגדיר את זה, הייתי אומרת שזה שילוב בין ציפיות גבוהות מהחיים ורמה נמוכה מדי של אנרגיה שלא מאפשרת להתמודד עם חוסר ההתגשמות של הציפיות הללו. אבל אף אחד לא ביקש ממני להגדיר את זה.

איזה יום נחשב ליום האחרון של הקיץ?

יוני 5, 2010

אבל הקטע הוא לא שהם מצטלמים בפוזה של המלאכיות של צ'רלי או עם בירה על החוף. לכולם מותר לשתות בירה על החוף. לי באופן אישי אין עם מי ולכן אני שונאת את האנשים שעושים את זה אבל זה לא רלוונטי כרגע. מה שרלוונטי הוא שהם מעלים את זה לאלבום פתוח בפייסבוק.
לא יודעת אם זו בורגנות או שאיפה למרכז או ווטאבר, נראה לי שזה חוסר מודעות פשוט. להעלות תמונה של עצמך בפוזת המלאכיות של צ'רלי לפייסבוק, לפתוח פרופיל בקפה ולקרוא לעצמך פייה קסומה ולכתוב שאת מלאת ניגודים או לא הולכת בתלם, להעלות ציוצי זיכרון בטוויטר ביום השואה.
כל המדיום הזה הוא יותר פיקציה מייצוג של המציאות. והרשתות החברתיות בפרט. ולהשתמש בו כמשהו שמתיימר לשקף מציאות (למשל, כדי לייצג תמונה חיובית של החיים האמיתיים שלך/אישיות שלך, לנסח אידיאולוגיה, להעביר מסר פוליטי) זה חוסר הבנה של תכונות המדיום. חוסר מודעות.
ולא רק שהוא לא אמיתי, הוא גם אינסופי. ולכן לשכפל שוב את אותן תמונות ואותן הצהרות שמשוכפלות בתוכו אינסוף פעמים על ידי אינסוף אנשים בכל שנייה, ועוד להשתמש בשכפול הזה כסוג של הגדרה עצמית פרטית, גם זה חוסר הבנה. וחוסר מודעות.
(גם לכתוב פוסט על זה זה חוסר מודעות. גם להתייחס לזה ברצינות ולערוך על זה דיון ותו"כ לסמן את עצמך כשייך לאחד המחנות זה חוסר מודעות. וגם לפתוח טאמבלר ולהצהיר בו ברצינות שהם טועים ואתה צודק ואתה מתנגד לחתירה למרכז ולפוליטיקלי קורקט זה די אותו סוג של חוסר מודעות. כל השתתפות בדבר הזה הופכת למעגל שמסמן ודופק אותך בסופו של דבר)
אי אפשר להימנע מזה לחלוטין. ברור שאי אפשר להיות מודע לכל דבר כל הזמן. כל אחד נופל בחוסר מודעות, אז אולי טוב שיש מי שלקח על עצמו להזכיר את זה לאחרים.

זהו את המקור הדור הבא

יוני 1, 2010

בוורדפרס!
יש מצב ששיניתי את רוח השיר.
לא בטוח שהבנתי את רוח השיר.

סגרי את החלון, הרוח מגיעה
שלא תיקח אותי ממך לתחנה הבאה
את כל כך קשה וזה די נהדר
מגיע לך יותר מחביתה וסלט
קירות שחורקים, ראש מיטה שנחבט
את כל כך קשה וזה סוג של אתגר
מי מזגן, מרטיבים את הפנים
מי מזגן, רק שיהיה רציני
קחי את הציפרה, יש לך ספינינג מתחילים
אל תהיי עצובה
מותק, יורדת המון, מרגיש נורא אשם, מתחלק בחשבון
מאבד את הריכוז, ומתחייב לשנייה
אז סגרי את החלון, הרוח מגיעה
היא תיקח אותי ממך אני קל לנשיאה
את כל כך קשה תקלטי זה נגמר
מי מזגן, מרטיבים את הפנים
מי מזגן, רק שיהיה רציני
קחי את הציפרה, יש לך ספינינג מתחילים
אל תהיי עצובה
מותק
מותק
מותק
מותק
מי מזגן, מרטיבים את הפנים
מי מזגן, רק שיהיה רציני
קחי את הציפרה, יש לך ספינינג מתקדמים
אל תהיי עצובה
מי מזגן, מרטיבים את הפנים
מי מזגן, רק שיהיה רציני
קחי את הציפרה, יש לך ספינינג מתקדמים
אל תהיי עצובה
אל תהיי עצובה
אל תהיי עצובה
אל תהיי עצובה

מקור

ובלי קשר לכלום, זה עוד שיר שלהם. אני אוהבת אותו מאוד (נראה לי שיותר מהקודם אפילו) והקליפ מדליק ממש. מעניין איך למרות שהם שני בחורים בריטיים סטנדרטיים בני שלושים ומשהו, הם איכשהו מצליחים להיראות דומים לריבר וקיאנו.

מאי 30, 2010

הכל כבד עלי בזמן האחרון. משהו חוסם לי את הגרון, מאפשר לנשום רק לצרכי הישרדות ולא לרווחה. יש לי בחילה. אין לי תחושה מהברכיים ומטה. מסתובב לי הראש. נעים מתחלף בסינגלס. סיבוב ראשון. שני. שלישי. אין חניה. מדי פעם יש אחת פנויה שמישהו עומד בה ושומר בידיים משולבות ומבט מתריס. מדי פעם רכב יוצא מחניה מאחורי, כשכבר מאוחר מדי לתפוס את המקום. סיבוב רביעי. בקרוב אצטרך להגדיל את טווח החיפושים, לחנות רחוק יותר, ללכת רחוק יותר, לקום מוקדם יותר. וכל פעם יש איזו אשליה אופטית של חניה ומתברר שלא. ובחור על אופניים שעובר לי בזווית העין נראה לרגע כמו אקס שחזר בהפתעה. וצריך להתכונן, לא להיות מופתעת, אולי הוא עם אשתו, אולי הוא עם הילדים. ובעצם זה לא נכון. סתם איש זר שלא מצדיק את כל הרעש הזה. סיבוב חמישי. חוסר היכולת לבטוח בתפישה שלי מתיש.
היינו יחד בקייטנה, בקיץ שבין כיתה א' ל-ב'. נבו בן כנען ואני. לא זוכרת איך ומתי התאהבתי בו. לא זוכרת אף מילה שהוא אמר, ואף פעם שדיברנו. כשאתה מבוגר אתה מתאהב דרך השפה, דרך נקודות ציון בזמן, ואתה מפקפק בכל נקודה בהתאהבות שלך, מנתח אותה, לפעמים מנסה להדחיק ולהכחיש אותה. אבל כשאתה ילד כנראה שזה אחרת. האהבה שלי לנבו הייתה מצב נתון. ונשארה מצב נתון גם אחרי שלא ראיתי אותו יותר. עד היום. בכל פעם שחשבתי שמי שאני איתו לא באמת מתאים לי, בכל פעם שהרגשתי פרידה מתקרבת, בכל פעם שחשבתי שאהיה לבד כל החיים, חשבתי שבכל זאת נבו בן כנען עדיין נמצא שם בחוץ. ואם אני זוכרת אותו כל השנים זה בטוח סימן. ושבסוף הכל יוביל אליו. מחשבה מטומטמת, סוג של הזיה פסיכוטית אולי, אבל היא הרגיעה אותי.
פעם אחת נשארתי בלעדיו ופעמיים איתו. זה כל מה שזכור לי. בפעם שנשארתי בלעדיו המדריך קרא את שמו מהדף ולא הייתה תשובה. ובשקט שהיה אחרי שנקרא השם, הרגשתי איך אני בלי נבו היום, והוא באיזה מקום אחר, בבית שלו, בלעדי.
השותף שלי למשרד פותח את הדלת, ממשיך לאחוז בה כמה שניות לפני שהוא סוגר, לאט לאט. מתקדם שני צעדים, פותח את הארון, משאיר אותו פתוח, מתכופף, זורק משהו לפח. עושה עוד צעד. אני יודעת שהוא מסתכל על המסך שלי כל הזמן הזה. אני מרגישה את הנשימות שלו ואת העיניים המתרוצצות שלו מאחורי. בא לי להרוג אותו. להרוג. אז אני קמה, נועלת את המחשב והולכת לשירותים, ושם אני נשארת לשבת שעה כי אין לי כוח לקום. אני רוצה להקיא ולא מצליחה. רוצה לבכות ולא מצליחה. גם בשירותים אין שקט, יש שיחות של כל מיני בנות עם קול צורם מהמשרדים ליד ויש את המגב של המנקה שמכה בדלת, היא בטח מחכה שיפנו כבר את התא כדי שתוכל לעבוד.
פעמיים נשארתי לבד איתו. פעם ראשונה באיזו חורשה בהוד השרון, עם כתמי צל ואדמה מכוסה במחטי אורנים. שנינו איבדנו את התיקים שלנו. כל הקבוצה כבר המשיכה הלאה ואני נשארתי ליד ערימת התיקים, מחפשת איפה הנחתי את שלי. ופתאום נבו הופיע. הלכנו רק הוא ואני וחיפשנו בצל של החורשה המיובשת באוגוסט, והיה שקט. אולי מסביב היו קולות, אבל בינינו היה שקט. הרגשתי שזה גורל שמכל הקבוצה דווקא נבו נשאר איתי מאחור ולא אף אחד אחר.
ישנתי שלוש שעות בלילה, בהפסקות. התעוררתי מיתושים, מהחתול שקפץ עלי, משריר שנתפס ברגל, מהאור בחלון. אני חושבת שיש לי ג'וק בחדר ואולי זו נקבה ואולי היא הקימה קן והשריצה המון צאצאים, כי מתישהו לפנות בוקר שמעתי רשרושים כמו צעדים של גוף זר על הרצפה, ולא הצלחתי להחליט אם לקום ולבדוק או להישאר. כשצלצל השעון סימסתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני חולה ולא קיבלתי תשובה. יש לי תחושה שעומדים לפטר אותי. שוב. ראיתי שלושה לופים של אותן תכניות בביפ. חיפשתי רופא משפחה קרוב אבל לאף אחד לא היה תור להיום. אפילו אישור מחלה לא יהיה לי להראות להם. גיגלתי את נבו בן כנען. חיפשתי אוכל ולא היה כלום. חשבתי לצאת לקנות ולא עשיתי כלום. חשבתי להזמין משלוח וויתרתי כי אני לא יכולה להכניס את השליח הביתה. חשבתי לנקות את הבית ולא עשיתי כלום. מי חושב עלי עכשיו, ברגע זה? מי חושב עלי חוץ ממני?
פעמיים נשארתי לבד איתו. בפעם השנייה שנינו ישבנו מול שובך יונים. שם לא איבדנו שום דבר ולא חיפשנו שום דבר. וגם שם אני די בטוחה שלא דיברנו. בטוח שחשבתי מה זה אומר שהוא הולך איתי לשם, ומה זה אומר שהוא רוצה לשבת איתי שם, וכמה זמן זה יימשך ומה להגיד, אבל את זה אני פחות זוכרת. אני זוכרת את הרגע שבו הפסקתי לחשוב. שהעולם עצר מלכת בדיוק ברגע הנכון. את השקט שהוא לא של מתח ולא של מבוכה ולא של הכנה לבשורה רעה. בלי הרעש הזה. הרעש הזה. הרעש הנוראי הזה שתמיד מלווה ברקע.
מחר עוד יום. שמונה סיבובים של חיפוש חניה ואולי יותר. דואר מבית הדין לתעבורה. שיחה מעיקה עם ההורים. שיחה אחת עם חברה רחוקה שבה צריך להתאמץ ולהישמע עליזה. חצי שעה של ארוחת צהריים וסמול טוק עם החברים בעבודה על מי בא להופיע בארץ הקיץ. שלוש פגישות עבודה, שתיים עם אנשים מהחברה ואחת עם אורחים מבחוץ. אולי שימוע לפני פיטורים. שישיית מים מינרליים. מסטיקים. כתמי זיעה. לחפש משהו לארוחת ערב. ערוץ 2. מודעות דרושים. בחוות עיזים בצפון דרוש רועה למשרה מלאה, אולי שם יהיה לי קל יותר.

לפחות זה לא פוסט על הישרדות איי הפנינה

אוגוסט 2, 2009

לפני כמה שבועות, מתישהו בתחילת הקיץ, קמתי עם שריטה מדממת על כף הרגל. לא היה לי מושג איך זה קרה, כמו שטפי הדם האלה שצצים פתאום ממכה שלא זכרתם. ספגתי את הדם בנייר טואלט, בהתחלה הנחתי אותו על הפצע ומיד הופיעה עליו קשת אדומה סמיכה. אחר כך הנחתי עוד נייר והופיעה עליו עוד קשת, ואחר כך קשת מקווקוות, ואחר כך אוסף של נקודות, שלקח להן זמן לחצות את שתי שכבות הנייר, אחר כך כלום.
באותו יום עברתי ליד הבתים הטמפלרים המשופצים מול הקריה וראיתי שאחד החלונות שלהם מתקלף. הבנתי שאלה לא חלונות אמיתיים אלא טפטים של חלונות והיה בזה משהו מביך, אם כי לא ידעתי להגדיר בדיוק מה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיה לי נושא לכתוב עליו פוסט. הסתובבתי חודשים עם החלון המודבק המתקלף הזה בראש, ובכל פעם בדקתי את השריטה ברגל, כסמן לזמן שעבר מאז שהחלטתי לכתוב על זה. הצלקת מהשריטה נשארה לי תקופה, אולי עדיין יש לה שרידים שלא רואים במבט ראשון. הפסקתי לבדוק.
יש לי שלושה פוסטים במחסן. אלה פוסטים שתכננתי יום אחד להעלות ממרחק, כשתהיה לי פרספקטיבה עליהם. נכון תמיד כשאתה בתוך מצבים, אתה אומר לעצמך – כשאני אצא מזה ואסתכל על זה מבחוץ, ויהיו לי תובנות, אני אהיה חכם ושליו יותר ובעיקר מוגן. ואז כשאתה יוצא מהמצבים, הפרספקטיבה שפנטזת עליה היא אף פעם לא מה שציפית, לטוב ולרע. היית מאוהב באיזה מישהו מהשכבה שלך וכל הזמן אמרת לעצמך "כשאני אתגבר על זה, או כשאני אהיה מבוגר בעוד 10 שנים, אני לא אבין מה מצאתי בו, ואני אצחק על זה. אני אספר לבן הזוג החדש שלי את הסיפור כקוריוז משעשע". אבל גם כשאתה מתגבר על זה, אתה עדיין מבין מה מצאת בו, ולא ממש בא לך להעלות את הנושא עם בן הזוג שלך, וזה עדיין לא מצחיק אותך. ההפתעה היא בדרך כלל שאתה לא מוגן, או לפחות לא מוגן כמו שציפית, גם כשאתה כבר בחוץ.
בקיצור יש לי שלושה פוסטים כאלה של מבט מבחוץ, פוסטים שהכינותי מראש כדרך לעודד את עצמי. לראשון קוראים אחוות הטבעת. השיר שמלווה אותו הוא אוורי דיי איז לייק סאנדיי. הוא נפתח באיך הפסקתי לדרוש מעצמי לשטוף כלים וזרקתי את כל הכלים ששכבו בכיור.  ביי ביי כלים, זו עיירת חוף ששכחו לסגור, בוא כבר סוף העולם.
לפוסט השני קוראים שני הצריחים. השיר שמלווה אותו הוא מנגינה יקרה. הוא מספר על דעות שהיו לי על בלוגר אחר, אבל זה בעצם סתם תירוץ והסיפור הוא יותר על עצמי וכיצד הבנתי שעולמי הצר מכתיב את היחס שלי לסביבה בלי כל קשר לסביבה. אני מצטער בשבילי. אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי, אין לי ברירה.
לפוסט השלישי קוראים שיבת המלך. השיר שמלווה אותו הוא נוט דה סיים של דינוזאור ג'וניור (זה השיר של דינוזאור ג'וניור שאנשים מכירים גם אם הם לא מכירים את דינוזאור ג'וניור). שני הפוסטים הראשונים בטרילוגיה הם למעשה הקדמות שנועדו להכין את הקוראים לשיא הרגשי, החשוף והאמיץ שבפוסט השלישי. אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב בו.
המון תקוות תליתי בשלישייה הזאת, וכשעבר הזמן ואף פעם לא הגיע הרגע המתאים לפרסם את הפוסטים, התחלתי לכופף קצת את התכנית, להתאים אותה למציאות המשתנה כדי שבכל זאת אקבל את המבט מבחוץ הזה שכל כך חיכיתי לו, שיהפוך אותי רשמית לעידית שאחרי. הסיפור של שני הצריחים הפך לא רלוונטי, לסיפורים האחרים נשרו לי המילים. החלטתי שאכתוב פוסט הקדמה ובו אסביר את התכנית, ואתנצל שכבר אין לי מילים שיתאימו לה, ואז אפרסם את שלושת הפוסטים, אחד בכל יום, ריקים. רק הכותרות – אחוות הטבעת, שני הצריחים, שיבת המלך, וקבצי קול. ואולי אנעל אותם לתגובות. מי שיקרא יוכל להגיב בפוסט ההקדמה, להגיד אולי איך הוא מתחבר לשיר מסוים בפוסט מסוים, והטרילוגיה עצמה תישאר ריקה ואניגמטית.
אבל אז עבר עוד זמן, ואפילו השירים כבר פחות התאימו. את נוט דה סיים למשל שמעתי פתאום בגלגלצ וכשאתה שומע את השירים שאתה אוהב בגלגלצ זה אומר שיש לך טעם המוני, אז התחלתי לפקפק בבחירה שלי. בכל זאת, זה אמור היה להיות השיר הכי חזק מבין השלושה, ומה אם הוא לא ראוי לתפקיד? ולמה שאדגים את רגשותיי באמצעות שיר של הסמיתס, זה לא קצת צבוע ויומרני בהתחשב בעובדה שהשיר הכי מרגש בעיני כרגע הוא השיר של ג'ון לג'נד שסיים את העונה האחרונה של משחקות את המשחק?
בסופו של דבר כל כך הרבה מרכיבים בטרילוגיה הזו הוטלו בספק ואיבדו תוקף, עד שהדבר היחיד שנשאר לי מהתכנית, בלי הטקסט, בלי השירים, בלי ההצדקה הפסיכולוגית, הוא להתוודות על קיומה של טריולוגיה כזאת במחסן. וגם לזה כמובן אף פעם לא נמצא הרגע הנכון. בעצם גם עכשיו אני כותבת על זה לא כי זה הרגע הנכון אלא כדי שתבינו אותי ותסלחו לי, עוד עלק הצצה בשקל אל אחורי הקלעים שבעקבותיה אולי תראו למה קשה לי להישאר ולכתוב לפעמים ולמה גם כשאני כאילו חברה אני בעצם לא חברה וכמה גם לי מסובך להבין מה אמיתי ומה מאבד משמעות כשחושפים אותו.

היי, אז מה קורה? מה דעתכם על "מחוברות" מיי פיינגולד או לירן דנינו וכולי… אמ, ואיזה חם בחוץ, אה?
***

פברואר 10, 2009

 בגדול, התחושה היא שאני צריכה לחזור לכתוב על דברים שהם מנותקים לגמרי מהמציאות היומיומית, כמו פיתה עם גבנ"צ או שירי אייטיז. המציאות כובלת מדי ותמיד יש איזה נושא שעל סדר היום שצריך להתייחס אליו, רק שכל הבלוגרים כבר התייחסו אליו ואתה הופך לעוד דעה בנאלית בבליל של קולות דומים, ויש אנשים שמשלמים להם כסף כדי לנסח את אותה דעה באופן רהוט יותר בעיתון. גם אם תתרכז בעצמך ותכתוב על מה שאתה מרגיש זה לא יעזור כי כולם עוברים את אותן חוויות של ציפייה ותהייה וייסורים ויש אנשים שמשלמים להם כדי לעשות על זה סרטים עם ג'ניפר אניסטון. מה שיש לך והוא באמת שלך זה הפיתה עם הגבנ"צ, זה משהו שאי אפשר למצוא בשום עיתון וזה המקום שאתה צריך לכוון אליו. אבל צריך לחזור לשם בתהליך הדרגתי של התנתקות מהעולם וזה לא קורה מיד, וחוץ מזה בחירות מחר.

מרצ וחדש הן שתי מפלגות שאף פעם לא הצבעתי עבורן ואף פעם לא חשבתי שאצביע עבורן. וכשאני אומרת לאנשים שאני מתלבטת בין מרצ לחדש, הם מגיבים כאילו אמרתי שאני מתלבטת בין מרצ ללחרבן בתוך הקלפי. הלוואי שיכולתי לבוז להם ולצרות האופקים ודלות החזון שלהם עכשיו, אבל האמת היא שאני בדיוק אותו הדבר. תכלס גם אותי זה מגעיל. שתיהן מגעילות אותי, כל אחת מסיבות שונות, ואני מגעילה את עצמי. בלב בא לי להצביע לבשבקין שיעשה פה סדר וזהו. אני לא רוצה להסתבך עכשיו בהצדקות להעדפה המסתמנת שלי את חדש על פני מרצ, שיידרדרו לניתוח פסיכולוגי של עצמי במקום ניתוח המצב הפוליטי במדינה. הפכתי לאחת מהמפגרים האלה שמחליטים בקלפי.

אכתוב על הישרדות במקום, ואתם תתייחסו לזה כאילו מדובר באלגוריה מחוכמת לבחירות.

נראה לי שנקודת השבר הפוטנציאלית שלי עם הישרדות איי הפנינה סומנה בפרומואי "אפשר להציל את בשבקין?". זה העלה זכרונות לא נעימים מפרומואי "מה יקרה לדן? אולי ידיחו את דן? זוממים להעיף את דן, הפעם דן לא ייצא מזה. שחר עוד תפתיע בגדול ודן בסכנה!" וכשבשבקין באמת הודח, כמה שזה היה עצוב, זה הראה שמדובר בליגה אחרת.

הרייטינג המאכזב גורם לאנשים לומר שמשהו בעונה הזאת לא עובד ושהיא לא מעניינת כמו הקודמת ושדן מנו הוא ארץ ישראל הישנה והטובה או משהו כזה. האמת היא שהעונה השנייה פי אלף יותר טובה מהקודמת. בראשונה, אחרי שוויתרו על מהלכי המשחק ומאבק ההישרדות הפיזי לטובת גרזן כפול וסנדוויצ'ים, הגיעו בקאריביים לשפל כזה שהיו צריכים לשחוט תרנגולת מול המצלמה כדי לייצר עניין. כאן המשחק עצמו מספק את העניין. ואם זה עדיין משחק שההפקה מכוונת – לפחות למדו איך לכוון אותו כמו שצריך. והאחוז הגבוה במיוחד של דמויות בררה בעונה הראשונה, עד כדי כך שאלכס מץ הפך לדמות קאלט? הפעם עושה רושם שזה לא ככה.

הבעיה היא שלדעתי הפנינה משלמת את מחיר הקאריביים. תחושת המיאוס והבגידה שהצופים הרגישו כשנסחטה הקאריביים עד תום, המשיכה איתם הלאה וגרמה להם להתעלם מהעונה השנייה או לפחות להישאר חסומים רגשית כלפיה. קשה להחזיר את האמון אחרי שעוברים את גבול ה"בואו לראות איך שוחטים תרנגולת! וגם: השבוע דן בסכנה!"

אז הישנים הוציאו את המיץ מהתכנית בלי שום חזון או תכנון לטווח ארוך, קיבלו את הרייטינג החד פעמי שלהם וברחו עם הרקורד למקום אחר כשהם משאירים אחריהם שרידי פורמט מרוסק ושרוף. ובמקומם יושבים שם עכשיו חדשים שפועלים נכון יותר, אבל ייאלצו לסחוב על עצמם את הכישלון הנוכחי, למרות שבעצם הישנים הם אלו שאחראים לו. ככה לפחות אני מדמיינת את זה. סביר להניח שכולם שבעים ועשירים ומקבלים ליטופי אגו על בסיס קבוע ואף אחד לא יוצא פראייר ומדובר רק בהזדהות אוטומטית שלי עם פראיירים דמיוניים כדי שארגיש שלצדיקים תמיד עושים עוול ולכן אני בחברה טובה. השורה התחתונה היא שהעונה הזאת  יותר מוצלחת מהקודמת. 

ינואר 30, 2009

היום כמו אתמול כמו שלשום, כמו לפני שבוע. רק מעט, מעט מאוד, יותר קל הלב. אפשר שמפני שבחוץ שמש. ומחר? ומחרתיים? הרי שוב הכל יישאר כמו שהיה, וזה אשר רחוק לא ייגש ולא יחייך. הרי תמיד, תמיד, מיום הראשון לכותבי את שמו בתוך יומני ידעתי זאת. ואולם עתה? עתה כבר אינני ילדה.

זה של לאה גולדברג.

וזה שלי: שמתם לב לשמות של תכניות הטלוויזיה שעלו לשידור בזמן המלחמה בעזה? מלחמת העולמות, שינויים בלוח השידורים, הישרדות ותמרות עשן.

הסתובבתי עם השנינה הזאת בשרוול המון זמן. חשבתי לספר אותה לאנשים בעבודה ואולי הם יתרשמו ממני ויצחקו, אבל אמרתי שלא, אני אשמור אותה לבלוג. בינתיים שינו את השם של מלחמת העולמות, ושינויים בלוח השידורים נעלמה מלוח השידורים, ונגמרה המלחמה וזה נהיה לא רלוונטי.

כמו כן יש לי בטיוטות התחלה של פוסט נוקב נגד גדעון לוי. כשהתחיל המשבר הכלכלי גדעון לוי כתב שהמניות שלו בסין התרסקו והוא הפסיד מזה, ואז אני אמרתי מה קרה, את עוולות הכיבוש כאן הוא לא מסוגל לסבול אבל אין לו בעיה להזרים כסף לכובשי טיבט? ובמה הטיבטים פחות צודקים מהפלסטינים? וגם, הייתי מוסיפה, תחשבו על זה שכל אזור הדמדומים מוקדש לחשיפת סיפורים אישיים של פלסטינים, כדי שנראה שלעם הזה יש פנים ושמות וביוגרפיות. אבל כשזה מגיע לפנים ולשמות של הטיבטים או מתנגדי השלטון בסין או הילדה שלא הייתה מספיק יפה לטעמם כדי לשיר באולימפיאדה, אז פתאום מאוד נוח לו להתעלם מהסבל האנושי? זה אמור היה להיות פוסט נוקב מאוד.

ואחרון זה הפוסט על איך אני לא יודעת למי להצביע בבחירות ואני מבקשת מהבלוגרים שישכנעו אותי ושנעשה דיון. זה הפוסט שהחליף את הפוסט המתוכנן שבו אני סתם בוכה על איך אין למי להצביע ואני גם לא מחפשת כי אין אופציות ולכן בבחירות אני אלך לים למרות שהאמנתי שלעולם לא אהיה מהאנשים האלה שהולכים לים בבחירות (וזה נפל על אמינות כי אני לא אלך לים).

זהו, נראה לי שאלה כל הפוסטים שהפסדתי ושהפסדתם (?). בינתיים ככל שפחות השתתפתי ויותר הסתכלתי מבחוץ ככה התחלתי לתעב את האינטרנט ביתר שאת – כמו שקורה לכל דבר שמסתכלים עליו מבחוץ, לא אישי – ולקבל בחילה מכל מקום שמוזכר בו פייסבוק או דיג או בלוג וחשבתי שאם אנשים אוהבים אנשים אז שיתחברו איתם, ואם לא אז שיניחו זה לזה ולא ימצאו דרכי ביניים מעוותות כמו פייסבוק ודיג לתקשר עם העולם ולהשפיך את החיים והדעות והטעם שלהם לחלל ואם הם נכים רגשית אז שיתגברו כי זה מה שהיו עושים לפני שהיה אינטרנט.

וככה כל הדברים ששמרתי בצד לבלוג התפוגגו להם, בדיחות לא סופרו ותזות לא נבנו ולא הופרכו, דיונים לא נערכו. הוקפא. זה לא אישי. גם בחוץ (בעולם הפחות סלחני, שזורחת בו שמש, שרוב האנשים בו יצביעו לביבי ולא לחד"ש, שלא כולם בו שמנים עם משקפיים וקשיי תקשורת ושגעון גדלות/הפרעת אישיות נרקסיסטית) הרבה דברים הוזנחו. בגדול המצב טוב, טפו טפו טפו, רק שהרבה דברים ננעלים בחוץ, גם דברים שיגררו חרטות מייסרות מאוחר יותר. ננעלים בחוץ כדי להעביר את היום. ומחר? ומחרתיים?

(היא הייתה בת 17 כשכתבה את זה. אפשר ללעוג לפסימיות שלה בגיל כל כך צעיר אבל בגדול היא צודקת, זה כבר לא ילדה)

השיטה הבדוקה שלי לחיזוי תוצאות הבחירות

נובמבר 11, 2008

ערימת פתקי חנין הייתה שווה בגובהה לערימת חולדאי.

ספטמבר 25, 2008

אם אני לא טועה, זה היה באחד הפרקים של יומן הנעל האדומה. הזוג של אותו הפרק היה במיטה על גג של בניין, אבל יכול להיות שלא היתה שם מיטה וגם שלא היה שום גג של בניין. כחלק מאיזו הגשמת פנטזיה או משחק מקדים מהסוג שאפשר למצוא רק במקומות כאלה, הגבר תבע מהאישה לספר לו סודות על עצמה. ברור שאני לא זוכרת את סצינת הסקס לצלילי סקסופון שבטוח הייתה שם אחרי כן. אני זוכרת רק שהאישה הודתה בפני הגבר התובעני: אוקיי, אוקיי. אף פעם לא אהבתי את הביטלס.

חרדה אוהבת שיש לה על מה להתלבש, וגם בריא יותר לאדם שיש לה על מה להתלבש כי אחרת היא נשארת חסרת צורה ואופפת את כל הסביבה. בסוף השבוע שעבר דאגתי מאוד מפני שלא אראה את ההופעה של פול מקרטני. אחר כך שכחתי מזה, ועכשיו כשהוא נחת בארץ זה חזר.

בכל זאת, זה לא שהביטלס מגיעים להופיע כאן. זה רק סר פול, הרווק בן ה-66 שכתב פעם על חיי הפנסיה השלווים הצפויים לו ולזוגתו כשיהיו בני 64. זה שלי אין אף דיסק שלו מהתקופה של אחרי הביטלס. ואפשר להתסכל עליו ולהגיד שהוא כלי מרוקן, מסך שטוח ומתוח של ססמאות על "הבחור האותנטי מליברפול". נו באמת עידית, ראית את הראיון איתו בערוץ 2? ראית איך הוא סיפר להם שהוא אוהב לנסוע באוטובוס? "כן, עליתי לאוטובוס ואישה שחורה וגדולה אמרה (מחקה אישה שחורה גדולה) 'היי, אתה לא פול מקרטני?' אז אמרתי לה 'היי חבובה, זה לא מנומס לצעוק, בואי שבי לידי, נדבר'. והיא סיפרה לי לאן היא נוסעת, ואני סיפרתי לה לאן אני נוסע…" נו באמת סר פול. הרי האנשים האותנטיים שנסעו איתך באוטובוס ההוא, אם הייתה להם עשירית מהכסף שלך הם לא היו דורכים באוטובוס. ותגיד סר פול, ניתוחים למתיחת פנים זה אותנטי?

וזה לא הכל. זה לא רק הפרוצדורות הרפואיות וסיפורי האוטובוס של סר פול. זו גם ההופעה של אלטון ג'ון. זוכרת שראית אותה בטלוויזיה עידית? את סר אלטון מזיע ונוהם את רוקט מן בקול נמוך וגרוני? איזה עצוב זה היה נכון? ואז העברת ערוץ ולא נשארת לשמוע את סר אלטון שוחט את השיר. ומה הטעם להצטופף בפארק ולשמוע את אותו דבר בלי שתוכלי להעביר ערוץ? ולמה לכל דבר יש יותר ערך כשאנחנו פוגשים בו פיזית? מי קבע שלראות אותו מבצע איזו קלאסיקה ממרחק של חמישה קילומטר, זה נחשב יותר מלשמוע את הביצוע המקורי המוקלט? והיית מודאגת מזה בכלל, היית שוקלת להוציא סכום כזה בכלל, אם לא היה הבאזז התקשורתי סביב הביקור?

כל הנימוקים האלה הולכים ונחלשים ככל שמתקרב המופע. הם הולכים ונחלשים, והולכת ומתחזקת התחושה של פספוס ההיסטוריה, של זכות גדולה שלא ניצלתי ושל עצימת עיניים מול הזדמנות של פעם בחיים. ביומן הנעל האדומה הובהר לי בפעם הראשונה שאפשר לא לאהוב את הביטלס. שיש הבדל בין היחס הנדרש והאוטומטי של חיבה כלפי הלהיטים שלהם ובין רגש פרטי ומגובש של אהבה. ואז ניסיתי לפרק אותם  לגורמים ולשאול שאלות. ולקח לי כמה שנים מהפרק ההוא ועד שבאמת אהבתי את הביטלס. 

ואחרי שהחלטת שאתה כן אוהב, איך להסביר את העובדה שלא ראית את סר פול בהופעה, למרות שיכולת? לא רק להפסיד את החוויה, אלא גם להסביר את ההפסד? הסיבה היא הכסף כמובן. ושאני לא יכולה לחשוב על אף אחד שיסכים להשקיע סכום כזה ולבוא איתי ככה מהיום להיום. והכי טוב שאפשר לקוות לו הוא שאחרי סוף השבוע זה יחלוף ויישכח, ואז אף אחד (כולל אותי) לא ידרוש הסברים.