Archive for the ‘Uncategorized’ Category

דצמבר 19, 2010

כשהייתי קטנה היה לי ספר דק וצהוב משירי רחל. הכי אהבתי את בלילה בא המבשר, שהייתי קוראת לעצמי בלחישות דרמטיות, מרימה את המבט מהספר מדי פעם ומישירה אותו לקהל צופים דמיוני.
כמה שנים אחר כך התחלנו ללמוד את השירים שלה בחטיבת ביניים. המורה לספרות לימדה אותנו איך מאחורי כל שיר עומד הצער של רחל על עצמה, הקמילה שלה מהשחפת, הכמיהה הלא ממומשת לילד, לאהבה של איש שנשוי לאחרת. כל שיר היא מיפתה על נקודה במסלול ההתקדמות של המחלה, ובכל שיר שלמדנו, תמיד המורה לספרות הדגישה את המוטיב החוזר. "מוטיב הקצת" היא קראה לו, והתכוונה לכך שרחל תמיד מבקשת כל כך מעט, רק עוד יום של חיים, רק שישמעו את קולה, רק ילד קטן לאחוז בידו לפסוע לאט בשבילי הגן, רק לראות שוב את הכינרת. כל כך קצת. אז התחלתי לשנוא אותה. את המורה לספרות, אבל גם את רחל. הפרשנות של המורה צבעה לי את כל השירים של רחל באותו גוון מתייפייף ומתבכיין. הגוון של רחמים עצמיים, ושל מוטיב הקצת השקרי. כי הרי בסופו של דבר כולנו רוצים לקבל הרבה, לקבל הכל. והמשוררים רוצים יותר מכולם. לא קראתי יותר בספר הצהוב ומתישהו איבדתי אותו.
אחרי שנים הבנתי שברור שהיא מוכשרת וחשובה ושאני אוהבת את השיר גן נעול. אבל עדיין, רחל תמיד התקשרה לי לאיזו רומנטיזציה של סבל נשי, שחפנית מתעלפת עם צדודית אטרקטיבית שהיה לה סיפור אהבה גדול וטראגי, שקישטה את הדפים שלה במעט מילים באיפוק אצילי כזה, איפוק אנטי בלוגרי, שמתה לפני שהתמסדה או התכערה או בגדה בערכים שלה. לפני כמה שנים קיבלתי במתנה את ספר השירים השלם שלה, ספר כבד וכהה, והחלפתי אותו מבלי לפתוח אותו קודם.
בקיצור, למה אני כותבת על זה? כי היום הודיעו שרחל תופיע על שטר. האישה היחידה בסדרת הדמויות שקיבלו שטרות משלהן. יצחק רבין, מנחם בגין, ש"י עגנון, רחל המשוררת. וזה מבאס אותי. כי בפעם האחרונה ששמעתי על השטרות החדשים האלה, בתחילת נובמבר זה היה, הבנתי שלאה גולדברג מקבלת שטר.
לאישה היחידה בשטרות החדשים אין שם משפחה. כלומר יש לה, אבל הוא לא חשוב. היא "רחל המשוררת", רוח רפאים רומנטית, זאת שהיה לה רומן עם נשיא המדינה, שמתה משחפת, שנקברה ליד הכינרת.
ללאה גולדברג לא הייתה צדודית אטרקטיבית. היא הייתה די מכוערת. היא גרה בעיר ולא על שפת אגם. גם לה, כמו לרחל, לא היו ילדים למרות שרצתה. אבל במקום לכתוב שירים על הכמיהה שלה לילד, רק קצת, רק אחד, ילד קטן קטן קטן, היא כתבה שירים וסיפורים לילדים של אחרים. לא היה לה רומן עם גבר נשוי ומפורסם, ויש שסבורים שלא היה לה שום רומן אף פעם, וזה מוזר בהתחשב בעובדה שהיא כתבה "וגופך לי מבט וחלון וראי". היא מתה די מבוגרת. לא זקנה, אבל מבוגרת ועייפה ומאוכזבת מהחיים. היא לקחה את החרא שהחיים נתנו לה – כל החרא שאתם יכולים לתאר לעצמכם מלבד שחפת – ועשתה איתו את המקסימום שיכלה. היא הייתה פרופסור לספרות, וכתבה ותרגמה לילדים ולמבוגרים ומחזות ופרוזה ושירה, הרבה יותר מרחל. היא חשובה לא רק בזכות היצירה האישית שלה אלא גם בזכות התרומה שלה ליצירה של אחרים, לחינוך, לשפה, במשך שנים. אז למה? זה עניין כרונולוגי אולי? שחזור של הסיפור התנכי על רחל האהובה ולאה המשתדלת שלא משתווה? כי משוררת צריכה להיות צעירה ויפה ונטולת שם משפחה?
אני מתנצלת על הפוסט הפלצני. התלבטתי אם לקרוא לו רק על עצמי או למי שאינו מאמין ובסוף כרגיל לא נתתי לו שם. אני אוהבת את לאה גולדברג, היא האנדרדוג, והיא בת של בנות (ואולי זו הסיבה שיהודית רביץ אוהבת לשיר את השירים שלה). הייתי רוצה שהיא זאת שתהיה.

הנה חולצה שלה. תקנו לי אותה ליום הולדת:

(יצא דומה לפוסט הקודם, לנון ומקרתני, מי שהדימוי שלו עובד לטובתו ומי שהדימוי שלו עובד נגדו גם אם בעצם הוא זה שבאמת והוא זה שיותר. מעניין למה זה כל כך מפריע לי בזמן האחרון)

(בזמן האחרון?)

דצמבר 14, 2010

הבעיה שיש לי עם פסטיבל ג'ון לנון שעשו עכשיו היא שלא נראה לי שהוא היה אדם נחמד. כאילו, זה לא מפחית מאיכות השירים שלו, אבל הוא נראה טיפוס חרא קצת. אני גם לא קונה את כל מה שהוא עשה למען השלום, נראה לי שזה היה יותר למען עצמו. בעיקר הקטע עם המיטה.
אבל עכשיו כמעט שאין דבר כזה, להיות חרא. כשמישהו חרא אפשר לעשות לו רציונליזציות מפה עד מחר. לעשות רציונליזציה למישהו שחרא אליך זו יכולת שרוכשים רק כשמתבגרים, ורוב הזמן היא לא מועילה במיוחד.
בכל מקרה, החיים מעייפים. חלק מהאנשים מתעייפים מהחיים פחות, וחלק מתעייפים מהם יותר. קשה להם יותר לצלוח את החיים. אין להם בסיס שמחזיק אותם, אז הם מוציאים יותר אנרגיה מהממוצע על פעולות טריוויאליות, ועפות להם אלף מחשבות בראש על כל דבר קטן שקורה. הם לא פחות רגישים, הם אולי אפילו יותר רגישים, אבל יש להם פחות משאבים, כי הם שורפים הכל על ההתמודדות עם עצמם. ולכן כלפי חוץ הם אולי לא קשובים ולא מכילים ולא מתחשבים. במקרים קיצוניים – אפילו אכזריים. זה פשוט מפני שיש להם פחות כוח, זה כל ההבדל. משהו אוכל אותם מבפנים. ובאותו אופן, יכול להיות מישהו שנורא עוזר ומתגייס אבל בעצם אין בו טיפת אמפתיה והוא עושה את זה ממניעים אנוכיים שלו. או סתם מחוסר הבנה. לאנשים כאלה יש יותר כוח להתמודד עם החיים, ולפעמים הם נותנים לעודף הכוח שלהם לזלוג לתחומים שאפילו לא באמת מעניינים אותם.
ואז כשמישהו מתנהג אליך חרא, ואתה לא רוצה לחשוב שהוא חרא כי אז תרגיש מאוד לבד, אז אתה אומר לעצמך שקשה לו, ושאין לו ברירה אלא להיות ככה כי אין לו משאבים, כי הוא מסכן, מסכן כמוך ואתם נשמות תאומות בעצם. ואולי אפילו יותר מסכן ממך, כל כך מסכן שאין לו ברירה אלא להיות חרא אליך. ובסוף אתה אפילו קצת רוצה להציל אותו.
וכשאתה מתנהג חרא למישהו, נגיד אם מישהו פונה אליך ברחוב ואין לך כוח לדבר איתו אז אתה עונה בטון לא נעים, או שאתה מסנן מישהו, אז אתה אומר לעצמך שההתנהגות הזו רק מראה כמה דלים המשאבים שלך, ודלות המשאבים שלך מראה כמה שאתה רגיש ועדין, עדין מדי לחיים האלה, ואתה לא יכול לנער את כל הפגיעות ממך ולהיות שופע חיוכים כמו איזו בהמה גסה שאטומה לסכנות הקיום.
בסוף אתה כבר לא מבין מי טוב ומי רע סביבך, וגם לא באילו כלים אתה אמור למדוד את עצמך. מבחן הכוונה? מבחן התוצאה? מבחן המשאבים? רק אלה שחותכים אותך בכביש, אתה עדיין יכול להיות בטוח לגביהם שהם חארות. אלא אם כן הם לחוצים כי הם ממש ממהרים לראיון עבודה או שהם עומדים ללדת. בעצם לך זה קרה פעם, שלא נתת למישהי להשתלב והיא קיללה אותך, אבל הייתה לך סיבה ממש טובה.
ג'ון לנון כתב שירים יפים אז הוא בטח היה רגיש, רגיש מדי לחיים האלה, וזו הסיבה שהוא נטש ונישל את הבן הבכור שלו, או הסתיר את אשתו הראשונה כדי לא לפגוע במכירות, או עזב אותה למען יוקו אונו, או אמר שהביטלס יותר גדולים מישו, או שכיבס את הכביסה המלוכלכת עם פול מקרתני בפומבי. ופול מקרתני לעומתו הוא אהבל כזה, אחד שלא חושב יותר מדי ושיש לו תמיד עודף כוח להתמודדות עם החיים, ולכן הוא כתב את החלק הקליל של אה דיי אין דה לייף, והיה עם אותה אישה 200 שנה בלי להתלבט בקשר לזה, ולכן הוא צמחוני ולכן הוא עושה דברים שטמבלים עושים כמו להתחתן עם זונה צולעת ולעשות מתיחות פנים כושלות. אם הוא היה ישראלי הוא בטח גם היה עושה צבא.
פעם שי גבסו התארח בתכנית הזאת שגל אוחובסקי ראיין כל מיני אנשים כשפתחו מחדש את ערוץ 24 תחת קשת. גל אוחובסקי צחק עם נינט על זה שפעם היא הייתה יותר שמנה, וזה משהו שאף פעם לא צוחקים עליו עם בחורה. והוא שאל אותה, וגם את גבסו, מתי הם הזדיינו בפעם הראשונה. גבסו אמר "לא בא לי לדבר על זה". וגבסו אמר גם שיש לנו תפיסה שגויה לגבי מה זה טוב. הוא אמר שיש אנשים שנורא קל להם ללכת בתלם, ואז כלפי חוץ הם כאילו טובים אבל זה מפני שהם לא מקשים על עצמם ולא שואלים שאלות. ולעומת זאת מישהו כמו בוב דילן שהוא כלפי חוץ רע כי הוא עושה סמים ומזגזג בין דתות, אז בעצם הוא עובד הרבה יותר קשה כדי להיות טוב. מקשה בשאלות, מנסה כל מיני כיוונים שונים כי זה חשוב לו יותר. וגם זה נכון, נראה לי. אם הוא היה מסכים לספר לגל אוחובסקי מתי הוא הזדיין הייתי מקשיבה לו פחות.

דצמבר 7, 2010

ראשית כל, אחרי ארבע שנים סוף סוף הבנתי שהדבר הכי טוב שבלוגר מושתן שכותב על החיים המושתנים שלו שדומים למיליוני חיים מושתנים אחרים ועל החלקים שאולי לא דומים הוא ממילא לא רוצה לכתוב כי הוא מעדיף להישאר מעורפל וכמו כן שיזדהו איתו, הדבר הכי טוב שבלוגר כזה יכול לעשות בזמן אסון לאומי זה לסתום. לא לכתוב אפטר סקול ספשל על גלעד שליט, או יום הזיכרון, או אונס, או כל נושא ציבורי אחר שהוא בעל משקל סגולי גדול מזה של חולצת סנג'איה, שאחר כך צריך יהיה להפוך אותו לפוסט מוגן סיסמה.
שנית, אחרי שהבנתי את זה אכלתי חצי קופסא של בראוניז עם קמח שקדים במקום קמח רגיל. לא מומלץ. הטעם טעים אבל המרקם הוא כשל בטון עם קצת אבק עליו, ואני די בטוחה שאשלם על זה מאוחר יותר. שלישית, בחנוכה הזה לא יצא לי לאכול סופגניה אחת טובה באמת. דגמתי את כל הטעמים של רולדין וכולם זוועה ועכשיו ממש קשה לי לנשום ברוב הג'ינסים שלי. ובכל פעם שאני קונה אחת אני לא מצליחה לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהשמן אלא רק אחרי כמה שעות של ישיבה בחוץ. ועדיין לא הצלחתי לרכוש חברים שמטגנים סופגניות בעצמם ומזמינים אותי להדלקת נרות. אבא שלי מטגן בעצמו לפעמים, אבל הן יוצאות נורא קטנות, עם קליפה קשיחה כמו המוות ובצק חי בפנים והוא לא מצליח למלא אותן אז הוא מורח ריבה כזה מלמעלה כמו על פרוסה. אני חושבת שזה מכסה את הנושאים הקלילים להפעם.
רביעית:
עכשיו אני רוצה להתוודות שכל הדברים שסיפרתי לכם עליהם, דאלי ושחר ו-ולנסיה והעלמה עפרונית*, כלומר הסיפור בהמשכים הזה שאני מנסה לתפור, על גיברת ועד הבית וגיברת מודעת אבל מהבניין, אז הם בכלל לא קרו לי. הם קרו לג'וני דו. דווקא הסיפור עם השוטרים כן קרה לי, אבל המזוזה החדשה והשכנה שמת לה בן, זה בבניין של ג'וני בכלל. אמרתי לו שאני רוצה לשאול את הסיפור הזה ולהציג אותו כשלי כי הוא לא יכתוב אותו בשום מקום ונראה לי שזה רקע אנושי נחמד שיוסיף קצת צבע לעלילותי לבדי בדירתי. הבעיה היא שיש לסיפור הזה חלק נוסף ואותו אני לא מצליחה לשלב בסיפורי הבראוניז והסופגניות. ועכשיו אחרי השריפה אפילו יותר קשה לשלב אותו. (אופס, אמרתי שריפה. טוב, אהפוך את הפוסט למוגן סיסמה בעוד שבוע).
החלק הנוסף הוא שאחרי שלשכנה של ג'וני דו מת בן, ואחרי שהתקינו לו מזוזה חדשה בבניין וגבו ממנו כסף עליה למרות שהוא אתאיסט (שכחתי לשאול אותו אם הוא שילם. אני הייתי משלמת), אז הוא שמע את אחת השכנות רבה עם השכנה שמת לה בן. אולי זו הייתה השכנה שהתקינה את המזוזה שרבה עם השכנה שמת לה בן. בכל מקרה, היא אמרה לה "מה את כועסת עלי?" והשכנה שמת לה בן ענתה לה "אני לא כועסת עליך. אני לא כועסת על אף אחד. רק על אלוהים".
חשבתי שזה יכול להיות סיום דרמטי לאיזשהו פוסט אבל אני לא מצליחה לשלב את זה באף פוסט, כי אני לא מצליחה לשלב את זה עם כתיבה על הצרות של עצמי, שנדמית מאוד אגוצנטרית בהשוואה. כנראה שזה יצטרך להישאר דרמטי בפני עצמו, ולא כמכשיר לפאר ולהוסיף עומק לסיפורי הסופגניות.
גם לי חרא. אגב. אבל לא ככה. אני עדיין לא כועסת על אלוהים. לא רק עליו, ולא תמיד עליו, בכל אופן. אולי זה המקסימום שאפשר לקוות לו. זה וסופגניה נורמלית לפני שייגמר החג.

*וירון

נובמבר 20, 2010

אולי הבניין הזה באמת מקולל. אפילו עם המזוזה החדשה.
בלילה עמדה ניידת באמצע הרחוב וחסמה את התנועה. שוטר שמנמוך ושוטרת קודרת בדקו את החצר שממול ושאלו שכנה שטיילה עם כלב אם שמעה צרחות מוזרות. היא אמרה מה פתאום ואם היא צריכה לדאוג, השוטר אמר שלא. (מה ההבדל בין צרחות מוזרות לצרחות רגילות?)
הייתה לי תחושה שהם יגיעו לכאן. וליתר דיוק – אלי. למרות שלא ידוע לי שהדירה שלי היוותה מקור לרעשים מיוחדים בשעה האחרונה. אבל יש מישהו שיודע שהמשטרה עומדת לדפוק לו בדלת? בטח הרוב מופתעים כשזה קורה. בטח אפילו מי שרצח מישהו מופתע כשהמשטרה פתאום דופקת בדלת. נעלתי ונצמדתי לעינית.
תוך דקה הגיעה ניידת נוספת, והשוטר השמנמוך, השוטרת הקודרת ועוד כמה שוטרים חדשים נכנסו לבניין. דילגו על מודעת האבל, דילגו על המזוזה, דילגו על הדירה שלי, ועלו כולם למעלה במן שעטה, כשהצעדים שלהם משמיעים קול שאף פעם לא נשמע מצעדי הדיירים ביום רגיל. אולי זו המהירות שלהם, ואולי התכליתיות או סוג הנעליים שהם נועלים. מעניין אם הם מאומנים להבחין בי, בעובדה שמסתכלים עליהם מאחורי הדלת דרך העינית. פעם חלמתי שאני גרה בבית שיש בו כמה חדרי שירותים אבל לכולם עקרו את הדלתות.
הם גם ירדו מהר, באותו קול שעטה. נדמה לי שהם לקחו איתם מישהו, דמות חריגה בעדר הכחול, שלבשה חולצה שחורה קצרה. אבל קשה לדעת בגלל התנועה המהירה ובגלל שדה הראייה הצר והמעוות. כמעט יצאתי לרחוב להסתכל, אבל חשבתי שאם היו באים שוטרים לקחת אותי, לא הייתי רוצה שהשכנים ייצאו לרחוב להסתכל עלי. חשבתי קצת על צ'רלי שין, לא עכשיו עם הזונה בארון והכל, אלא צ'רלי שין בסוף של וול סטריט, כשבאו לעצור אותו במשרד. כמובן שברוב המקרים, אם באות שתי ניידות לשלוף אותך החוצה מהבית, כנראה שיש סיבה. כנראה שעשית משהו רע. היית מסוכן למישהו, אולי מסוכן לשכניך אפילו. הניידות נעלמו, הבניין השתתק. הכנס כאן בדיחה על איך אולי בעקבות המעצר התפנתה דירה להשכרה.

נובמבר 17, 2010

נראה לי שחולצת סנג'איה שלי כבר יכולה להיחשב וינטג' אירוני.

נובמבר 14, 2010

איך יכול להיות שיש אלוהים בעולם הזה, אם הוא מעניש אישה צדקת בלי סיבה. אישה בעלת לב זהב שרק כיוונה לעשות טוב כל חייה ובאמצע הלילה היא צריכה להתעורר מכאב שיניים. אז לא הלכתי לרופא שיניים כבר ארבע שנים. זה נכון, כן. אבל ג'וני דו אמר שהוא לא הלך איזה עשר שנים, והכל בסדר גמור חוץ מזה שמדי פעם יש לו כאב שחולף. אז מחכים שיחלוף, הכאב. אולי זו רק רגישות לקור, או לחום. בהתחלה הוא מופיע רק אחרי שאוכלים. אחר כך גם בלילה. פעימות עמומות כאלה. בהתחלה באזור מסוים של שתי שיניים, שלוש. למטה. אחר כך מהאוזן עד אמצע הסנטר. אולי זו דלקת בלסת. אחר כך הכאב מתחיל להעיר באמצע הלילה, נחלש רק אחרי שקמים ומסתובבים קצת ומצחצחים שיניים. אחר כך הוא מעיר גם אחרי אופטלגין באמצע הלילה, ובסוף הוא לא חולף גם אחרי שני אופטלגין ושקית אדממה קפואה באמצע הלילה. וזה בערך הזמן שצריך להגיד אוקיי, ג'וני דו לא מבין מהחיים שלו.

באיזשהו שלב כשכבר מובן שלא אחזור לישון, צריך לחשוב מה לעשות. זה השלב שצריך לקום ולחשוב. מה עושים. להדליק את המחשב. לבדוק איפה יש מרפאות חירום. אחת באיכילוב, אחת ברמת גן. אחת ברחוב הס. כולן סגורות. ובמוקד עונה לי מוקדן זועף שכל המרפאות סגורות. "אז בשביל מה אתם קוראים להן מרפאות חירום?!" אני מסננת כשהסאבטקסט הברור לשנינו הוא תחזור לרוסיה. והוא עונה שאני יכולה להגיע לשם בשמונה בבוקר כשהן נפתחות. עכשיו חמש.

תכלס, איכילוב בטוח פתוח. כי זה חדר מיון והכל. אבל עד שאגיע לשם ואעבור את התור הס ממילא תיפתח, ובטח איכילוב בלי הפניה עולה מלא כסף. ויש שם מלא אנשים חולים. אתה נכנס עם חור בשן, אולי דלקת בלסת, ומשתעלים עליך ואתה יוצא עם איזה מלריה. וחוץ מזה, האמת שברגע שמתיישבים הכאב נעשה יותר נסבל. כל הדם בגוף זורם כלפי מטה והפעימות בלסת פוחתות. ורשת האינטרנט מספקת הסחת דעת. ותרגילי החשיבה להפחתת הכאב עובדים קצת יותר. תרגילי חשיבה להפחתת הכאב: לתחום את הכאב בצורה וצבע. סגול כהה. אליפסה. פתאום יש לו גבולות לכאב, הוא כבר לא משתלט עלי, הנה הוא רק בחלק הזה של הפה ובחלק השני בכלל לא. אולי זה בכל זאת משהו שיעבור. אולי אם מהיום אשתמש בחוט דנטלי פעמיים ביום זה יעבור מעצמו. או אם אצחצח ממש ממש חזק. גם בעבודה. במברשת מתקפלת כזאת שאחזיק בתיק. אחרי כל ארוחה וחטיף ומשקה ממותק. ועכשיו הבעיה היחידה היא שאני ערה כמעט 24 שעות ברציפות.

אני לא אוכלת אדממה, אגב. פשוט הייתי רוצה להיות טיפוס שאוכל אדממה. אבל אני יותר הטיפוס שמצמיד שקית אדממה לשן המחוררת או ללסת הדלוקה שלו אחרי ארבע שנים שבמהלכן לא ביקר אצל רופא השיניים. למה טיפול שיניים זה כל כך מפחיד, בעצם? בעצם. זאת הסיבה בעצם. שן היא עצם. בשר הוא רך וגמיש, אפשר לכופף אותו, לחרוץ אותו, לקרוע חלקים ממנו, וברוב המקרים זה לא סופי, הוא נאסף ונסתם מחדש. עצם לא. לקדוח בעצם זה קשה מאוד וסופי מאוד. כשהיא נשברת אין דרך חזרה.

רבע לשש. הפתיח של למי שאינו מאמין דומה מאוד לפתיח של אנשי הגשם. עובדה שגיליתי ממש לאחרונה ברשת האינטרנט. הייתי מתה לישון עכשיו אבל ברור לי שברגע שאניח את הראש כל הדם יחזור לזרום לנקודה ההיא והכאב כבר לא יהיה סגול ואליפטי אלא שחור ואמורפי. אולי זה הזמן להתקשר למישהו. אולי לא. אולי זה תכף יעבור כל החרא הזה ויהיה רק סיפור מצחיק, סיפור עם פואנטה משעשעת לספר לאנשים או לכל הפחות לכתוב בבלוג שלי. פעם שמעתי על מישהי שחטפה דלקת בלסת מחריקת שיניים בלילה. גם אני חורקת ולפני ארבע שנים הרופא אמר שאני צריכה סד ולא חזרתי לשם יותר. העניין בחריקת שיניים הוא שבהתחלה זה עושה לך שיניים יפות, כי אתה חורק עד שהן מסתדרות בקו ישר ובלי ניבים בולטים ושום דבר. אבל ככל שאתה ממשיך לחרוק, כך הן הולכות ונשחקות עד שהן נהיות קטנות קטנות קטנות ולא בפרופורציה לשאר הפנים. זה קורה בשלב מאוחר יותר בחיים. הנה עוד דבר בלתי הפיך, לפורר עצם עד שהיא נשחקת.

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים.

הוא דווקא כן הזכיר אותי. בטח חשבתם שלא ושזו הסיבה שאני מרירה על זה עד היום, אה? אז לא. הוזכרתי. ובכל זאת צרם לי. כי יש לי רגישות חברתית. לב זהב. וכי אני זוכרת את המתח ואת תחושת ההשפלה הפוטנציאלית בדקות שעברו עד שהוא קרא בשמי.  אמר "תמשיכי להיות חכמה" או "תמשיכי להיות מצחיקה", תיוג חברתי כלשהו. מה זה משנה, הנה הוא עכשיו מוכר את עצמו שותה לחיים עם המצלמה, ואני עם שקית אדממה שכבר הפשירה לחלוטין סופרת את הדקות עד לפתיחת מרפאות החירום. שש וחצי.

ביציאה לבדוק אם הגיע עיתון אני תופסת את גיברת ועד הבית בכניסה. פאקין שש וחצי. תמיד יש פה מישהו ער ומסתובב בעיר המחורבנת הזאת. אף רגע לעצמך, מעניין אם יש מי שזה באמת מספק לו אשליה של חברה. גם היא מופתעת לראות אותי, אולי מפני שחשבה לגנוב לי את העיתון. "תלינו פה מזוזה חדשה לבניין. זה יוצא שלושים שקל כל אחד". היא כמעט תוקפת. הם שילמו מכספם וצריך להחזיר להם מיידית. ואז היא מחווה בראש לכיוון מודעת האבל שתלויה על קיר הבניין. ואומרת "זה בגלל השכנה מלמעלה". המזוזה היא מתכוונת. "כל הזמן מתים לה". אולי היא צודקת והבניין הזה באמת מקולל. מוות גדול לבן של השכנה, מוות קטן לשן שלי, מוות קטן למוח של גיברת ועד הבית. אולי זה האוויר הקר בחוץ או חוסר השינה, ככל שהיא ממשיכה לדבר, והדיבור שלה מתנגש עם שיר ביוטיוב ששכחתי לכבות ומתנגן דרך הדלת החצי פתוחה, הפעימות בתוך הפה ובחוץ מהאוזן עד הסנטר הולכות וגוברות, עד שהן ממלאות  את כל הראש והצוואר ומשני הצדדים ובין הרקות, אליפסה סגולה שהפכה לענן שחור כבד שהולם והולם והולם ומציף עד שאי אפשר להכניס פנימה שום דבר.

אוקטובר 22, 2010

היי דאלי

אוקטובר 8, 2010

כיביתי את השעון. שלוש פעמים סנוז ואז כיבוי ששכנעתי את עצמי שבא ממקום של לפרגן לי. לפנק אותי כמו שאומרים. אחרי שבוע של ארבע, חמש שעות בלילה, לפתוח את הסופש בשינה איכותית. שינה איכותית = סופש כיפי ופרספקטיבה חיובית על העולם. קמתי בחמש בערב. אחרי שרשרת של שלושה חלומות שנשפכו זה לתוך זה ובכולם היה משהו שרציתי מאוד ולא השגתי. כל סידורי שישי, מכבסה דואר בית מרקחת בית קפה תופרת סנדלר, לא בוצעו. היורה הגיע ולא הרגשתי.
***
בשישי שעבר היינו בחוץ למרות שבשישי בלילה רק הפריפריאליים יוצאים לבלות בתל אביב ואנחנו מקפידים שלא יחשדו בנו שהיינו עד לאחרונה פריפריאליים. חיפשנו גלידה. כי אני אמרתי שאני לא יכולה לסיים ארוחה בלי קינוח. ואתה אמרת שלך אין את הבעיה הזו כי אתה מעדיף מלוח על מתוק. ואז אמרת "מלוח, זה טעם החיים". ואני אמרתי שמריר זה טעם החיים, ומיד תיקנתי את עצמי ללא מריר, מר. מר זה טעם החיים. החיים מרים. לא ברור אם באמת התכוונתי לזה או שאמרתי את זה כי נשמע קליט וכי מתאים לי להיות בצד שטוען שהחיים מרים. אבל זה העביר לנו כמה עשרות מטרים של חיפושי גלידה. הגלדיריות הטובות כבר נסגרו. בחוץ עוד היה אור, אבל כשהתקרבנו ראינו את הילדים שעובדים שם עורמים את הכיסאות על השולחנות ומכניסים אותם פנימה. אתה אמרת שרוב הפרטים בחיים הם מלוחים. הנה למשל אם תלקקי עכשיו את התיבה הזאת, והצבעת על תיבת דואר אדומה בפינת ארלוזורוב, יהיה לה טעם מלוח. ואני אמרתי שטיעון תיבת הדואר שלך חלש, ואי אפשר להסיק מטעמם של חפצים מהו טעם החיים. ואתה אמרת שכל הפריטים הדוממים האלה מרכיבים את החיים או חלק גדול מהם, ועכשיו כשאני חושבת וכותבת על זה, מוזר לי שהתמקדנו בחפצים ולרגע לא דיברנו על טעמו של שום אורגניזם.
ככל שהתארכה ההליכה מבלי למצוא גלידה, וככל שהתמשך הויכוח, כל אחד מאיתנו התבצר בעמדתו שהפכה מהצהרה משועשעת וכמעט מקרית להשקפת עולם אידיאולוגית נחרצת. לא הסכמתי להתפשר על מלוח, ואתה לא הסכמת להידרדר למר. ההליכה והדיבור נקטעו רק כשמצאנו גלידריה אלמונית שהייתה רגע לפני סגירה והספקנו להידחק ברגע האחרון ולקחת משהו מאוד דחוס ושוקולדי בשבילי וכלום בשבילך.
***
שיחה אחת שלא נענתה ממספר חסוי. כשאני קמה לבדוק אם 14 שעות שינה לפחות עשו אותי יפה וחלקה, אני מגלה שהכתמים השחורים מתחת לעיניים נשארו. תכלס כבר נגמר היום. חצי סופש הלך. בחוץ עוד מעט חושך, ושאריות הגשם התאדו. ובית המרקחת סגור והתופרת והסנדלר ולמכבסה לא נעים ללכת בערב כמו איזה גלמודה כשכל הפריפריאליים יושבים ונהנים בבתי הקפה שליד. נשאר רק לחכות למרק הוליוודי בערוץ אי, ולהשתחרר משלושת החלומות שדפקו את שעות הבונוס של השינה. מרגע שפוקחים את העיניים החלומות מתחילים להיטשטש. הפרטים הדוממים מתערבבים ונמחקים, ואני רק זוכרת שהיה משהו שרציתי ולא השגתי. וחשבתי שהנה אם רק אנסה עוד פעם אחת אולי אצליח, או לפחות אצליח לכמה רגעים, ואם רק אסתכן ואסבול את הכאב בסוף יבוא איזה גמול. או רגע של גמול, או רגע של שקט. וגם כשניסיתי ונכשלתי עדיין חשבתי שאולי התקלקל פה משהו זמני ותכף אמצא דרך לתקן, ובאף אחד משלושת החלומות זה לא קרה. ובשלושתם הייתה תחושת הכישלון וההחמצה והמבוכה וההשפלה, וההתבוננות מבחוץ על משהו שרצית להיות חלק ממנו וקורה בלעדיך, ובכל זאת איזה חלק מופרע ומזוכיסטי בך, אולי חלק אובדני בך, שאתה יודע שהוא טועה אבל לא מצליח להשתיק אותו, אומר לך שאולי זה עוד יקרה.
***
גם ג'וני דו ישן עד שהתקשרתי, אבל לא שנת 14 שעות של חוסר תפקוד אלא שנת צהריים סטנדרטית. הוא לא שם לב שבית הקפה בוטל בכלל, הרי יש לו קפה בבית אז בשביל מה ויש לו את עיתוני סוף השבוע שלו. הוא מחכה לפולחן הסופשי, קריאת העיתונים במיטה, ועידית מעירה אותו מהשנצ ומעכבת אותו בשאלות כמו מה זה לדעתו טעם החיים. "מה, כאילו, מה הסיבה?" הוא שואל בחוסר סבלנות, ועידית עונה שלא, מה הטעם שלהם ממש, כלומר אם לחיים היה טעם, מלוח או מר או מתוק או חריף או חמוץ, אז מה היה הטעם שלהם. אין לו כוח לשחק במשחק הזה אבל כדי לנפנף אותי הוא אומר שחמוץ-מתוק. רק כי זה נשמע קליט.

יולי 25, 2010

בוקר טוב,

קמתי בחמש בבוקר לקול בכי. הוא נכנס לי לחלום והתעוררתי בהדרגה לתוכו אז לקח לי קצת זמן להבין מה אני שומע. זה היה בכי של עצב, של בחורה, די חזק. מדי פעם היא נרגעה ואז חזרה לבכות. יצאתי למרפסת לראות מאיפה זה. זה היה מהכניסה לבניין. לא ראיתי מי זאת אבל שמעתי אותה, וחשבתי שאולי זו את. התלבטתי אם להתקשר או לסמס לך, והחלטתי לחכות קצת מחשש שאעיר אותך במידה וזו לא את שבוכה בכניסה לבניין. מתישהו בעלת הבכי דיברה עם מישהו או מישהי, אחרי זה הדלת נפתחה ושמעתי אותה עולה במדרגות. נראה לי שנעצרה בקומה שמתחתיי. כך שזו לא את. הוקל לי. אם אי פעם תהיי את זו שבוכה בכניסה לבניין שלי, או בכל מקום אחר, צלצלי באינטרקום בבקשה, גם בחמש בבוקר.

יוני 24, 2010

אחר כך ג'וני דו ואני דיברנו על חוסר מודעות וזה. אני כמובן הייתי בצד שתומך ללא סייג בשאיפה למקסום המודעות העצמית פלוס שלל דוגמאות שליליות לחוסר מודעות עצמית בקרב מתחרי ריאליטי שונים ותוצאותיה העגומות (שזה אולי מצחיק כי בכלל לא בטוח שאני הבנאדם הכי מודע לעצמו בעולם. והדברים שאני כן מודעת אליהם בדרך כלל רק ממררים את חיי וחיי סובבי. אבל), הגנתי על העיקרון ואמרתי מידה טובה היא ידיעה וג'וני דו אמר אין שכל אין דאגות ואני שאלתי אם זה סוקרטס אמר אין שכל אין דאגות ובזה הרגשתי שניצחתי בוויכוח למרות שג'וני דו המשיך לדבר ולא ממש השתכנע.

שמתי לב שכשקורה לי משהו רע בזמן האחרון, בעיקר משהו רע פיזית אבל פחות או יותר כל משהו שהוא רע ומדיד ופשוט לתפישה, שקשור בחפצים דוממים או בפרוצדורות שונות, נגיד אם בקבוק מי עדן שהשארתי פתוח על השולחן נופל ונשפך על כל השטיח, או אם קופסת תותים שהשארתי במקרר עד שהתכסתה כולה בעובש נופלת החוצה בשנייה שאני פותחת את המקרר ומכסה את הרצפה בגושי עובש ומיץ רקב תותים, או אם אני דופקת את הרגל בשידה של הטלוויזיה, או את האצבע בדלת, או אם יש נזילה באסלה ואני מגלה את זה רק בבוקר כשיש לי 10 דקות להתכונן לעבודה ואני נכנסת למקלחת והכל מוצף מים שגם נזלו מתחת לדלת אל מחוץ למקלחת, או אם אני מגלה ששכחתי את הארנק בבית, או את הטלפון באוטו, או אם אני מגלה שיש שערה לא שלי בסלט שלקחתי מהקפיטריה בצהריים, או אם הטלפון שלי נופל מהתיק ומתפרק לחלקים נפרדים של מסך ומקשים ופאנל וכל אחד נופל במקום אחר, או אם קניתי חבילת מסטיקים בטעם  קולה עם קרח למרות שידעתי שלמסטיק אין שום סיכוי לדמות טעם של קרח ואז גיליתי שבאמת אין לזה טעם של קרח, או אם חבילת מסטיקים בטעם קולה וקרח התפרקה לי בתוך התיק ועכשיו כולו מלא במסטיקים בודדים בטעם קולה וקרח, או אם דפקתי את האוטו, או אם יש הפסקת חשמל, או אם המזגן התקלקל, או אם באתי למכבסה ואז גיליתי שחסר לי מטבע אחד של חמישה שקלים, או אם כל המכונות תפוסות, או אם כשאני מוציאה את הבגדים מהמכונה ומעבירה למייבש הם נופלים בדרך על הרצפה המטונפת ובמיוחד אם אלה תחתונים שפדיחה שכולם יראו אותי מרימה מהרצפה, או אם פתאום ראיתי שהשוקו שקניתי עכשיו במכולת פג תוקפו לפני שבוע, או אם פספסתי קטע מאחורי הברך בגילוח וגיליתי את זה רק כשאני כבר בחוץ ובחצאית, או אם באתי לדואר והוא סגור, או אם לא הגיעה חבילה שהזמנתי ובמקומה מגיע דו"ח שלא שולם, או אם מישהו מת, אבל בעיקר זה קורה כשדברים נופלים ומתפזרים או נשברים על הרצפה, אז התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להגיד לעצמי כזה "אחלה" בציניות. במרירות כאילו אני כבר מוכנה שזה יקרה. מלא פעמים תפסתי את עצמי ככה בבית, מול איזו ערימת מוצרי מזון או פריטי לבוש או כלים שבירים שנפלה על הרצפה, כזה מסתכלת ואומרת לעצמי "יופי. אחלה". לפני כן הייתי  מגיבה לאירועים האלה יותר בכיוון של "למה?" . התוצאה של "למה" ושל "אחלה" היא אותה תוצאה, שיתוק וחוסר יכולת לשפר את המצב. אבל בכל זאת משהו השתנה, ולא חושבת שזה סימן טוב, להיות מוכן כל הזמן לכל השיבושים. אמנם זה מונע ממך להישבר מכל דבר קטן, אבל אתה חי במין מצב תודעתי של שיבוש מתמיד. או שיבוש מתקרב. ולא תגידו שאתה חי בנכונות להתמודד עם השיבוש הזה. אתה חי בנכונות להיכנע לו.

עדיין כשזה קורה עם אנשים, ולא עם רשויות או חפצים דוממים, כשאנשים פתאום מתרחקים נופלים מהידיים ומתפזרים על הרצפה, אני לא יודעת מה לעשות. ואפילו כשזה לא קורה פתאום, כשזה המשך של מצב קיים. כשזה כמעט טבעי. כמעט מתבקש. כמעט באשמתי.

אם הייתי צריכה להגדיר את זה, הייתי אומרת שזה שילוב בין ציפיות גבוהות מהחיים ורמה נמוכה מדי של אנרגיה שלא מאפשרת להתמודד עם חוסר ההתגשמות של הציפיות הללו. אבל אף אחד לא ביקש ממני להגדיר את זה.