אומץ

לתת כותרת לפוסט זה אומץ, למשל. זה מצביע על רמה מסוימת של יומרה שאולי ילעגו לך בגללה, ורמה מסוימת של ארגון ומיקוד שאולי לא תצליח ליישם. אומץ זה לא דבר שמאפיין אותי. אני כל היום אוכלת וקונה, אוכלת וקונה ואוכלת את דרכי החוצה מהבגדים שקניתי ואוכלת עוד וקונה עוד|הכנס כאן משחק מילים על דור האינטר-נט ואיך הפוקוס זז משלום עכשיו לשלם עכשיו|. במקום לקחת אחריות, להשתמש בכסף כדי לשלם חשבונות ולהשתמש בזמן כדי לנקות את הבית, אפשר תמיד לשפוך חצי שקית תבשיל כפרי של טבעול לתבנית ולשכוח אותה בתנור בזמן שיטוטים באתרי קניות מארצות רחוקות עד שהתבשיל נהיה יבש ומפוחם ולאכול אותו בכל זאת מול הטלוויזיה.

בטלוויזיה. הדרמות האלה, דוקו, דרמות האלה, לצלם את עצמך מקיאה למשל, או מזדיינת, מביך לראות את זה לא בגלל האינטימיות שנחשפת. מביך לראות את זה בגלל הריקנות שנחשפת. ואני לא מדברת על ריקנות תרבותית חילונית תל אביבית או משהו כזה. אני מדברת על ריקנות שהיא ריק, כלום.  כלום גדול בפנים |הכנס כאן עוד רפרנס בסדרת הרפרנסים שלך לסיפור שאינו נגמר, ועל הכלום שמאיים על ממלכת פנטזיה|. על ריק אמיתי בפנים צריך לכסות כל הזמן, לכסות עליו מהר ברעשים מבחוץ. כי איך אפשר להסתכל לכלום באין-עיניים שלו, בחלל הבלתי נגמר הזה.

לא לכולנו יש את זה. לא לכולנו אין את זה. חלקנו חיים כמו שאמורים, בתוך מבנה נפשי יציב, עם יסודות וחלונות, מבפנים החוצה.

חלק אחר מאיתנו בורחים מהריק באמצעות אוכל ומחשבות על אוכל. או צבירת חובות בכרטיס האשראי ברכישת שמלות שלא נלבש לעולם ושממילא לא עולות עלינו, ובסיפורים על איך כן נלבש את השמלות האלה יום אחד. או התאהבות מפוברקת במישהו מהעבודה שהוא כנראה נשוי וכנראה לא הטיפוס שלך ודי בטוח שאת לא הטיפוס שלו אבל אם את מתמקדת בו מספיק את יכולה להרגיש "שמחה" כשהוא עובר לידך ו"עצב" כשהוא ביום חופש, ולדמיין סצינות זוגיות שונות בהשתתפות שניכם, וזה מסיט יפה את כל האנרגיה שלך החוצה. זה חסר תכלית, אין מאחורי זה שום משמעות שתקחי איתך הלאה, אבל זה מסיט ומסיח. כל אלה הם לא אומץ.

וחלקנו בורחים מזה באמצעות חיים מהחוץ פנימה. עושים דרמה. מייצרים רגעים אינטימיים כדי לחשוף אותם, עובדים על כל מיני ביטויים חיצוניים של נזק כדי לקבל מבט. מדברים על עצמנו מרעיבים את עצמנו, מדברים על עצמנו חותכים את עצמנו, מצלמים את עצמנו בוגדים, מקיאים, מזדיינים. הנה עכשיו יש לי סימן על הגוף שקורה פה משהו, יש תיעוד בטלוויזיה שקורה משהו בחיים שלי, כולם בחוץ רואים שקורה משהו, והנה עכשיו נוצרה אשליה שקורה משהו בפנים. גם אלה רק הסטות והסחות. גם זה לא אומץ.  זה לא ראוי לבוז ולא לגנאי. כמו כל תכונה אנושית, זה כנראה ראוי לחמלה. אבל לא להערכה. בבקשה, החיים של כולנו מספיק מחורבנים גם בלי שיחלקו לחלקנו עיטורי אומץ לא מוצדקים בזמן שהאחרים נשארים מתוסכלים עם חצי תבנית התבשיל כפרי טבעול שלהם. זה משבש את יכולת החמלה.

(סי וואט איי דיד דר? שלום עכשיו-שלם עכשיו? כאילו כמו הכפתור בפייפאל? הבנתם?)

ע‎‎ [11:01]:

ברור, כמו שפרסומות בבלוג לא עובדות בארץ. המאגר קטן יותר

‎‎א‎‎ [11:02]:

גם המאגר וגם העובדה שבארץ קמצנים

(לפחות בכל הקשור לאינטרנט)

‎‎ע‎‎ [11:02]:

זה עניין של תפיסה וזה לגיטימי. אני לא קמצנית, אבל לא אתרום לבלוג

אני מעדיפה לתת כסף לאדם שמנגן ברחוב

‎‎א‎‎ [11:03]:

לכן אני אומר, קמצנים בכל מה שקשור לאינטרנט – כלומר עוד אין שום מחשבה שראוי לשלם על משהו באינטרנט (לא שבעולם המצב הרבה יותר טוב)

‎‎ע‎‎ [11:05]:

כי האינטרנט זה לא מקום לתוכן בתשלום ובצדק, זה לא מתאים למודל השיתופי של התוכן שיש בו. כמו שבעבר שילמת על אנציקלופדיה והיום אתה לא משלם על ויקיפדיה. התוכן מופץ לכולם, ויצרני התוכן מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו (כמו פרסום, שת"פים או עבודות שמוצעות להם בעקבות הפעילות ברשת)

‎‎א‎‎ [11:06]:

אבל יצרני התוכן *לא* מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו, ואז זה מסתיים בכך שב***** לא חושבים אפילו לשלם לכותבים שלהם

‎‎ע‎‎ [11:07]:

יצרני התוכן בחו"ל בהחלט כן מוצאים דרכים אחרות. ויצרני תוכן בישראל נמצאים בתחילת הדרך. יש אנשים כמו דריה שועלי למשל שכן הצליחו. אבל בישראל גם רוב יצרני התוכן לא באמת מייצרים מידע כמו האפינגטון או לחילופין פרז הילטון. הם רק מדברים על עצמם ומתפלאים שלא משלמים להם

‎‎א‎‎ [11:08]:

נו ומה המצב בהאפינגטון? זה יפה שהיא קיבלה עכשיו מאות מיליוני דולרים, אבל הכותבים שם לא קיבלו תשלום מעולם, כי "זה אינטרנט"

‎‎ע‎‎ [11:09]:

בסדר נו אז פרז הילטון. העניין הוא שבישראל כותבים עצמאיים ברשת לא שואפים לשום דבר שמחייב עבודה או מידע פנימי

אף אחד לא מחויב לשלם על דעות

דעה יש לכל אחד

‎‎א‎‎ [11:10]:

אבל זה קצת ביצה ותרנגולת. למה שהם יתאמצו ויעבדו קשה, אם אין בזה כסף

‎‎ע‎‎ [11:14]:

כי אחרי שאתה משקיע את העבודה יגיע הכסף. בדיוק כמו שרק בסוף החודש משלמים לך את המשכורת עליו. הנה אביעד אחרי שנים של סיקור תכניות טלוויזיה בזמנו החופשי ומרצונו, הגיע לנקודה שמשתלם למישהו לשלם לו על זה

‎‎א‎‎ [11:15]:

אבל זה לא הגיוני שאנשים יעבדו שנים ולא יקבלו על זה גרוש, בשביל שאולי, מתישהו, פעם, זה ישתלם להם

‎‎ע‎‎ [11:16]:

אבל זה מה שעושים בתחום הכתיבה באופן כללי. זה לא כמו רפואה שאתה לומד ואז יש לך תעודה שאתה מומחה בתחומך. זה משהו שצריך להוכיח שיש לך כישרון בו

‎‎א‎‎ [11:17]:

אבל זאת לא איזו גזירה מהר סיני. ככה פשוט התרגלו, זה לא הופך את זה לנכון וטוב

במצב הגון ונכון יותר לטעמי, כבר לפני שנה מי שאהב לקרוא את צפניה, למשל, היה צריך לשלם לו 10 שקלים בחודש, נניח. ברור שבמצב הנוכחי של האינטרנט בארץ זה לא יכול לקרות

‎‎ע‎‎ [11:19]:

יש הרבה אנשים שרוצים לכתוב, והרבה אנשים שרוצים לכתוב כתיבה שלא מחייבת אותם לעשות תחקיר או לקום מהכורסא, וזה מאוד הגיוני שלא כולם יצליחו להגיע לעמדה הזו

גם בארה"ב יותר מקובל להתפרנס מפרסומות מאשר מתרומות, ואלה שכן מתפרנסים מתרומות עדיין מקבלים כסף מאחוז קטן מהקוראים, בדיוק כמו בישראל. רק ששם האחוז הקטן הזה מסתכם ביותר אנשים ויותר כסף

‎‎א‎‎ [11:21]:

בכל זאת נראה לי ששם זה מתחיל להיות מקובל קצת יותר, בעוד שפה מי משלם באינטרנט הוא אוטומטית פראייר

‎‎ע‎‎ [11:22]:

אל תפיל את זה על ישראל. דווקא לדעתי יותר אופייני לנו שמי שכותב באינטרנט מרגיש שמגיע לו משהו

בכל העולם מקובל שתוכן באינטרנט הוא בחינם, ובכל העולם אנשים מנסים לפצח את המודל הזה של תוכן בתשלום באינטרנט

‎‎א‎‎ [11:26]:

אבל שוב, זה לא מקובל כי זה נכון, זה מקובל כי ככה התרגלנו. לדעתי זה לא צריך להיות ככה (לא בכל מצב כמובן, אבל יש כאלה שכן הייתי משלם עליהם)

‎‎ע‎‎ [11:27]:

זה מקובל כי זה מתאים למדיום. זה גם לא מקובל לגנוב מוזיקה, אבל זה כן מקובל להאזין למוזיקה בחינם ברשת בלי להוריד למחשב. ואם אתה אוהב אותה – אז אולי תשלם על לראות את האמן בהופעה

‎‎א‎‎ [11:27]:

אבל הנה, אייטונז בארצות הברית מצליח מאוד והמון המון אנשים קונים מוזיקה, כי כשזה אפשרי בצורה נוחה, לא כולם ממהרים לגנוב

‎‎ע‎‎ [11:28]:

נכון, אבל אייטונז זה פיתוח שמתאים למדיום. וההורדות שם הן תוצאה של האזנות בחינם במקומות כמו יוטיוב ובליפ

‎‎א‎‎ [11:29]:

בסדר, ואחר כך אנשים מוציאים את הארנק וקונים – אם בגלל שהם לא רוצים לגנוב, ואם בגלל שהם רוצים לתמוך באמן שהם אוהבים

אצל כותבים אין בכלל את השלב הבא הזה

‎‎ע‎‎ [11:32]:

יש, בצורות שונות. השלב הבא יכול להיות שגוף גדול מזמין אותך לכתוב אצלו, או שבפרינט מזמינים תכנים שלך, או שאתה כותב ספר, או שאתה עושה שת"פ פרסומי, או עוד אופציות שהן לא "שאנשים ישלמו לי תמורת קריאת ההגיגים שאני כותב בבלוג שלי"

‎‎א‎‎ [11:33]:

עוד פעם את משליכה בזה את האחריות על המו"ל, וגם הם כבר לא רוצים לשלם. האחריות צריכה להיות לפחות בחלק מהמקרים על הקוראים, לא על העשירים מאחורה

‎‎ע‎‎ [11:34]:

האחריות צריכה להיות על בעלי עסק, ומו"ל הוא בעל עסק שמצא מודל של ייצור רווחים מכתיבה ולכן הוא יכול להעסיק אותך

לא כל מי שכותב על החיים שלו בבלוג הופך אוטומטית לבעל עסק

וגם אם כן – זה לא עסק שהוא מנהל מול הקוראים שלו

‎‎א‎‎ [11:35]:

אבל כשאת רוצה לקרוא ספר את משלמת עליו כסף. כשאת רוצה לראות סרט את משלמת עליו כסף (לפעמים). אז למה לא כשאת רוצה לקרוא תוכן שמעניין אותך? רק בגלל שהוא באינטרנט? וברור שלא כל מי שכותב על החיים שלו יקבל כסף. אבל אם האופציה תהיה קיימת, אולי אנשים ישקיעו יותר במה שהם כותבים

‎‎ע‎‎ [11:36]:

קודם כל, כשאני רוצה לראות סרט או תכנית טלוויזיה אז באמת היום יש מצב שלא אשלם עליהם כסף (כלומר אני כן כי אני מפגרת טכנולוגית, אבל רבים אחרים לא. וזה, אגב, מה שהכריח את תעשיית הקולנוע להתנער ולמצוא פתרונות, ע"ע אווטאר)

שנית, אי אפשר להגיד "אם תציעו לשלם לנו אז אולי נשקיע יותר"

זה לא עובד ככה בחיים

צריך קודם להשקיע ואז מקבלים תמורה

‎‎א‎‎ [11:37]:

אבל היום, לא משנה כמה הם ישקיעו, הם לא יקבלו תמורה. לא מהקוראים בכל אופן

‎‎ע‎‎ [11:37]:

ושנית, גם במקרה של ספרים מודל התשלום השתנה. אנשים משלמים על קינדל ומקבלים חבילת הורדה של ספרים

‎‎א‎‎ [11:37]:

איזו חבילת הורדה? הם משלמים על קינדל ואחר כך משלמים עוד על כל ספר (רק משלמים פחות ממה שהוא היה עולה להם בחנות ספרים אמיתית)

‎‎ע‎‎ [11:38]:

בעצם אני חושבת על קינדל עם חבילה מובנית שמציעים במלונות יוקרה, שכח מזה

‎‎א‎‎ [11:38]:

או על ה-evrit שהוא לא דוגמא לכלום

‎‎ע‎‎ [11:39]:

וואו, אני ממש רוצה להעמיד פנים שאני יודעת מה זה

‎‎א‎‎ [11:39]:

קורא ספרים אלקטרונים  של סטימצקי וידיעות טכנולוגיות

‎‎ע‎‎ [11:39]:

אווווו

בקיצור, העולם משתנה. אני חושבת שבגדול העובדה שאמנות מסוגים שונים היא נגישה יותר וחינמית זה דבר טוב. החיסרון הוא שעכשיו צריכים לחשוב על מודלים חדשים לפרנסה מיצירה

אבל אני אופטימית ורואה שמודלים כאלה מתממשים סביבנו כל הזמן

יפריע לך אם אפרסם את השיחה שהייתה לנו באינטרנט בחיני–חינם?

‎‎א‎‎ [15:19]:

לפרסם איפה?

‎‎ע‎‎ [15:19]:

ב(בלוג) שלי

‎‎א‎‎ [15:20]:

אה, ההוא שאת לא נותנת לקרוא

לא, לא מפריע לי

‎‎ע‎‎ [15:20]:

יאי!

אתקן שגיאות הקלדה וכאלה

ואמחק את שמך אם תרצה

‎‎א‎‎ [15:20]:

לא מפריע לי השם, אבל הוא לא אמור להיות סודי, הבלוג שלך? איך ישתלב שם פתאום השם שלי?

ע‎‎ [15:46]:

מי שישמע כמה אנשים כבר יודעים עם מי אני בקשר

אכתוב רק את השם הפרטי שלך

‎אני מעוניינת לשמוע עוד תגובות לדיון ואין לי מספיק אנשים בחיים האמיתיים שיגיבו

‎‎א‎‎ [15:47]:

אז איך אני אשמע את התגובות לדיון?

‎‎ע‎‎ [15:48]:

אתה תיכנס ותקרא אותן

אגב, זה (בלוג) שאני לא מקבלת עבורו לא תשלום ולא תרומות ולא צדקה ולא נדבה

ובכל זאת מצאתי דרך למנף אותו כך שיכניס לי כסף

‎‎א‎‎ [15:51]:

איך?

ולמה את כותבת (בלוג) כל הזמן

‎‎ע‎‎ [15:52]:

חחחחחח סתם צוחקים איתך

לא מינפתי אותו בשום צורה

פשוט ידעתי שזה ידליק אותך

כי אני מתביישת בעצמי

אני לא דור הרשתות החברתיות

אני עדיין מרגישה שלכתוב באינטרנט זו בושה גדולה

‎‎א‎‎ [15:52]:

בלוג זה ממש לא דור הרשתות החברתיות. בלוג זה כבר דור הזקנים

‎‎ע‎‎ [15:52]:

כן, אז אני גם עושה בושות וגם בצורה זקנה ומטרחנת

עוד יותר גרוע

‎‎א‎‎ [15:53]:

אבל אפשר להגיד זקנים, ואפשר להגיד הוותיקים והמנוסים

‎‎ע‎‎ [15:53]:

אפשר, אבל המשמעות תהיה אותה

איזה יום נחשב ליום האחרון של הקיץ?

אבל הקטע הוא לא שהם מצטלמים בפוזה של המלאכיות של צ'רלי או עם בירה על החוף. לכולם מותר לשתות בירה על החוף. לי באופן אישי אין עם מי ולכן אני שונאת את האנשים שעושים את זה אבל זה לא רלוונטי כרגע. מה שרלוונטי הוא שהם מעלים את זה לאלבום פתוח בפייסבוק.
לא יודעת אם זו בורגנות או שאיפה למרכז או ווטאבר, נראה לי שזה חוסר מודעות פשוט. להעלות תמונה של עצמך בפוזת המלאכיות של צ'רלי לפייסבוק, לפתוח פרופיל בקפה ולקרוא לעצמך פייה קסומה ולכתוב שאת מלאת ניגודים או לא הולכת בתלם, להעלות ציוצי זיכרון בטוויטר ביום השואה.
כל המדיום הזה הוא יותר פיקציה מייצוג של המציאות. והרשתות החברתיות בפרט. ולהשתמש בו כמשהו שמתיימר לשקף מציאות (למשל, כדי לייצג תמונה חיובית של החיים האמיתיים שלך/אישיות שלך, לנסח אידיאולוגיה, להעביר מסר פוליטי) זה חוסר הבנה של תכונות המדיום. חוסר מודעות.
ולא רק שהוא לא אמיתי, הוא גם אינסופי. ולכן לשכפל שוב את אותן תמונות ואותן הצהרות שמשוכפלות בתוכו אינסוף פעמים על ידי אינסוף אנשים בכל שנייה, ועוד להשתמש בשכפול הזה כסוג של הגדרה עצמית פרטית, גם זה חוסר הבנה. וחוסר מודעות.
(גם לכתוב פוסט על זה זה חוסר מודעות. גם להתייחס לזה ברצינות ולערוך על זה דיון ותו"כ לסמן את עצמך כשייך לאחד המחנות זה חוסר מודעות. וגם לפתוח טאמבלר ולהצהיר בו ברצינות שהם טועים ואתה צודק ואתה מתנגד לחתירה למרכז ולפוליטיקלי קורקט זה די אותו סוג של חוסר מודעות. כל השתתפות בדבר הזה הופכת למעגל שמסמן ודופק אותך בסופו של דבר)
אי אפשר להימנע מזה לחלוטין. ברור שאי אפשר להיות מודע לכל דבר כל הזמן. כל אחד נופל בחוסר מודעות, אז אולי טוב שיש מי שלקח על עצמו להזכיר את זה לאחרים.

לפחות זה לא פוסט על הישרדות איי הפנינה

לפני כמה שבועות, מתישהו בתחילת הקיץ, קמתי עם שריטה מדממת על כף הרגל. לא היה לי מושג איך זה קרה, כמו שטפי הדם האלה שצצים פתאום ממכה שלא זכרתם. ספגתי את הדם בנייר טואלט, בהתחלה הנחתי אותו על הפצע ומיד הופיעה עליו קשת אדומה סמיכה. אחר כך הנחתי עוד נייר והופיעה עליו עוד קשת, ואחר כך קשת מקווקוות, ואחר כך אוסף של נקודות, שלקח להן זמן לחצות את שתי שכבות הנייר, אחר כך כלום.
באותו יום עברתי ליד הבתים הטמפלרים המשופצים מול הקריה וראיתי שאחד החלונות שלהם מתקלף. הבנתי שאלה לא חלונות אמיתיים אלא טפטים של חלונות והיה בזה משהו מביך, אם כי לא ידעתי להגדיר בדיוק מה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיה לי נושא לכתוב עליו פוסט. הסתובבתי חודשים עם החלון המודבק המתקלף הזה בראש, ובכל פעם בדקתי את השריטה ברגל, כסמן לזמן שעבר מאז שהחלטתי לכתוב על זה. הצלקת מהשריטה נשארה לי תקופה, אולי עדיין יש לה שרידים שלא רואים במבט ראשון. הפסקתי לבדוק.
יש לי שלושה פוסטים במחסן. אלה פוסטים שתכננתי יום אחד להעלות ממרחק, כשתהיה לי פרספקטיבה עליהם. נכון תמיד כשאתה בתוך מצבים, אתה אומר לעצמך – כשאני אצא מזה ואסתכל על זה מבחוץ, ויהיו לי תובנות, אני אהיה חכם ושליו יותר ובעיקר מוגן. ואז כשאתה יוצא מהמצבים, הפרספקטיבה שפנטזת עליה היא אף פעם לא מה שציפית, לטוב ולרע. היית מאוהב באיזה מישהו מהשכבה שלך וכל הזמן אמרת לעצמך "כשאני אתגבר על זה, או כשאני אהיה מבוגר בעוד 10 שנים, אני לא אבין מה מצאתי בו, ואני אצחק על זה. אני אספר לבן הזוג החדש שלי את הסיפור כקוריוז משעשע". אבל גם כשאתה מתגבר על זה, אתה עדיין מבין מה מצאת בו, ולא ממש בא לך להעלות את הנושא עם בן הזוג שלך, וזה עדיין לא מצחיק אותך. ההפתעה היא בדרך כלל שאתה לא מוגן, או לפחות לא מוגן כמו שציפית, גם כשאתה כבר בחוץ.
בקיצור יש לי שלושה פוסטים כאלה של מבט מבחוץ, פוסטים שהכינותי מראש כדרך לעודד את עצמי. לראשון קוראים אחוות הטבעת. השיר שמלווה אותו הוא אוורי דיי איז לייק סאנדיי. הוא נפתח באיך הפסקתי לדרוש מעצמי לשטוף כלים וזרקתי את כל הכלים ששכבו בכיור.  ביי ביי כלים, זו עיירת חוף ששכחו לסגור, בוא כבר סוף העולם.
לפוסט השני קוראים שני הצריחים. השיר שמלווה אותו הוא מנגינה יקרה. הוא מספר על דעות שהיו לי על בלוגר אחר, אבל זה בעצם סתם תירוץ והסיפור הוא יותר על עצמי וכיצד הבנתי שעולמי הצר מכתיב את היחס שלי לסביבה בלי כל קשר לסביבה. אני מצטער בשבילי. אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי, אין לי ברירה.
לפוסט השלישי קוראים שיבת המלך. השיר שמלווה אותו הוא נוט דה סיים של דינוזאור ג'וניור (זה השיר של דינוזאור ג'וניור שאנשים מכירים גם אם הם לא מכירים את דינוזאור ג'וניור). שני הפוסטים הראשונים בטרילוגיה הם למעשה הקדמות שנועדו להכין את הקוראים לשיא הרגשי, החשוף והאמיץ שבפוסט השלישי. אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב בו.
המון תקוות תליתי בשלישייה הזאת, וכשעבר הזמן ואף פעם לא הגיע הרגע המתאים לפרסם את הפוסטים, התחלתי לכופף קצת את התכנית, להתאים אותה למציאות המשתנה כדי שבכל זאת אקבל את המבט מבחוץ הזה שכל כך חיכיתי לו, שיהפוך אותי רשמית לעידית שאחרי. הסיפור של שני הצריחים הפך לא רלוונטי, לסיפורים האחרים נשרו לי המילים. החלטתי שאכתוב פוסט הקדמה ובו אסביר את התכנית, ואתנצל שכבר אין לי מילים שיתאימו לה, ואז אפרסם את שלושת הפוסטים, אחד בכל יום, ריקים. רק הכותרות – אחוות הטבעת, שני הצריחים, שיבת המלך, וקבצי קול. ואולי אנעל אותם לתגובות. מי שיקרא יוכל להגיב בפוסט ההקדמה, להגיד אולי איך הוא מתחבר לשיר מסוים בפוסט מסוים, והטרילוגיה עצמה תישאר ריקה ואניגמטית.
אבל אז עבר עוד זמן, ואפילו השירים כבר פחות התאימו. את נוט דה סיים למשל שמעתי פתאום בגלגלצ וכשאתה שומע את השירים שאתה אוהב בגלגלצ זה אומר שיש לך טעם המוני, אז התחלתי לפקפק בבחירה שלי. בכל זאת, זה אמור היה להיות השיר הכי חזק מבין השלושה, ומה אם הוא לא ראוי לתפקיד? ולמה שאדגים את רגשותיי באמצעות שיר של הסמיתס, זה לא קצת צבוע ויומרני בהתחשב בעובדה שהשיר הכי מרגש בעיני כרגע הוא השיר של ג'ון לג'נד שסיים את העונה האחרונה של משחקות את המשחק?
בסופו של דבר כל כך הרבה מרכיבים בטרילוגיה הזו הוטלו בספק ואיבדו תוקף, עד שהדבר היחיד שנשאר לי מהתכנית, בלי הטקסט, בלי השירים, בלי ההצדקה הפסיכולוגית, הוא להתוודות על קיומה של טריולוגיה כזאת במחסן. וגם לזה כמובן אף פעם לא נמצא הרגע הנכון. בעצם גם עכשיו אני כותבת על זה לא כי זה הרגע הנכון אלא כדי שתבינו אותי ותסלחו לי, עוד עלק הצצה בשקל אל אחורי הקלעים שבעקבותיה אולי תראו למה קשה לי להישאר ולכתוב לפעמים ולמה גם כשאני כאילו חברה אני בעצם לא חברה וכמה גם לי מסובך להבין מה אמיתי ומה מאבד משמעות כשחושפים אותו.

היי, אז מה קורה? מה דעתכם על "מחוברות" מיי פיינגולד או לירן דנינו וכולי… אמ, ואיזה חם בחוץ, אה?
***

 בגדול, התחושה היא שאני צריכה לחזור לכתוב על דברים שהם מנותקים לגמרי מהמציאות היומיומית, כמו פיתה עם גבנ"צ או שירי אייטיז. המציאות כובלת מדי ותמיד יש איזה נושא שעל סדר היום שצריך להתייחס אליו, רק שכל הבלוגרים כבר התייחסו אליו ואתה הופך לעוד דעה בנאלית בבליל של קולות דומים, ויש אנשים שמשלמים להם כסף כדי לנסח את אותה דעה באופן רהוט יותר בעיתון. גם אם תתרכז בעצמך ותכתוב על מה שאתה מרגיש זה לא יעזור כי כולם עוברים את אותן חוויות של ציפייה ותהייה וייסורים ויש אנשים שמשלמים להם כדי לעשות על זה סרטים עם ג'ניפר אניסטון. מה שיש לך והוא באמת שלך זה הפיתה עם הגבנ"צ, זה משהו שאי אפשר למצוא בשום עיתון וזה המקום שאתה צריך לכוון אליו. אבל צריך לחזור לשם בתהליך הדרגתי של התנתקות מהעולם וזה לא קורה מיד, וחוץ מזה בחירות מחר.

מרצ וחדש הן שתי מפלגות שאף פעם לא הצבעתי עבורן ואף פעם לא חשבתי שאצביע עבורן. וכשאני אומרת לאנשים שאני מתלבטת בין מרצ לחדש, הם מגיבים כאילו אמרתי שאני מתלבטת בין מרצ ללחרבן בתוך הקלפי. הלוואי שיכולתי לבוז להם ולצרות האופקים ודלות החזון שלהם עכשיו, אבל האמת היא שאני בדיוק אותו הדבר. תכלס גם אותי זה מגעיל. שתיהן מגעילות אותי, כל אחת מסיבות שונות, ואני מגעילה את עצמי. בלב בא לי להצביע לבשבקין שיעשה פה סדר וזהו. אני לא רוצה להסתבך עכשיו בהצדקות להעדפה המסתמנת שלי את חדש על פני מרצ, שיידרדרו לניתוח פסיכולוגי של עצמי במקום ניתוח המצב הפוליטי במדינה. הפכתי לאחת מהמפגרים האלה שמחליטים בקלפי.

אכתוב על הישרדות במקום, ואתם תתייחסו לזה כאילו מדובר באלגוריה מחוכמת לבחירות.

נראה לי שנקודת השבר הפוטנציאלית שלי עם הישרדות איי הפנינה סומנה בפרומואי "אפשר להציל את בשבקין?". זה העלה זכרונות לא נעימים מפרומואי "מה יקרה לדן? אולי ידיחו את דן? זוממים להעיף את דן, הפעם דן לא ייצא מזה. שחר עוד תפתיע בגדול ודן בסכנה!" וכשבשבקין באמת הודח, כמה שזה היה עצוב, זה הראה שמדובר בליגה אחרת.

הרייטינג המאכזב גורם לאנשים לומר שמשהו בעונה הזאת לא עובד ושהיא לא מעניינת כמו הקודמת ושדן מנו הוא ארץ ישראל הישנה והטובה או משהו כזה. האמת היא שהעונה השנייה פי אלף יותר טובה מהקודמת. בראשונה, אחרי שוויתרו על מהלכי המשחק ומאבק ההישרדות הפיזי לטובת גרזן כפול וסנדוויצ'ים, הגיעו בקאריביים לשפל כזה שהיו צריכים לשחוט תרנגולת מול המצלמה כדי לייצר עניין. כאן המשחק עצמו מספק את העניין. ואם זה עדיין משחק שההפקה מכוונת – לפחות למדו איך לכוון אותו כמו שצריך. והאחוז הגבוה במיוחד של דמויות בררה בעונה הראשונה, עד כדי כך שאלכס מץ הפך לדמות קאלט? הפעם עושה רושם שזה לא ככה.

הבעיה היא שלדעתי הפנינה משלמת את מחיר הקאריביים. תחושת המיאוס והבגידה שהצופים הרגישו כשנסחטה הקאריביים עד תום, המשיכה איתם הלאה וגרמה להם להתעלם מהעונה השנייה או לפחות להישאר חסומים רגשית כלפיה. קשה להחזיר את האמון אחרי שעוברים את גבול ה"בואו לראות איך שוחטים תרנגולת! וגם: השבוע דן בסכנה!"

אז הישנים הוציאו את המיץ מהתכנית בלי שום חזון או תכנון לטווח ארוך, קיבלו את הרייטינג החד פעמי שלהם וברחו עם הרקורד למקום אחר כשהם משאירים אחריהם שרידי פורמט מרוסק ושרוף. ובמקומם יושבים שם עכשיו חדשים שפועלים נכון יותר, אבל ייאלצו לסחוב על עצמם את הכישלון הנוכחי, למרות שבעצם הישנים הם אלו שאחראים לו. ככה לפחות אני מדמיינת את זה. סביר להניח שכולם שבעים ועשירים ומקבלים ליטופי אגו על בסיס קבוע ואף אחד לא יוצא פראייר ומדובר רק בהזדהות אוטומטית שלי עם פראיירים דמיוניים כדי שארגיש שלצדיקים תמיד עושים עוול ולכן אני בחברה טובה. השורה התחתונה היא שהעונה הזאת  יותר מוצלחת מהקודמת. 

היום כמו אתמול כמו שלשום, כמו לפני שבוע. רק מעט, מעט מאוד, יותר קל הלב. אפשר שמפני שבחוץ שמש. ומחר? ומחרתיים? הרי שוב הכל יישאר כמו שהיה, וזה אשר רחוק לא ייגש ולא יחייך. הרי תמיד, תמיד, מיום הראשון לכותבי את שמו בתוך יומני ידעתי זאת. ואולם עתה? עתה כבר אינני ילדה.

זה של לאה גולדברג.

וזה שלי: שמתם לב לשמות של תכניות הטלוויזיה שעלו לשידור בזמן המלחמה בעזה? מלחמת העולמות, שינויים בלוח השידורים, הישרדות ותמרות עשן.

הסתובבתי עם השנינה הזאת בשרוול המון זמן. חשבתי לספר אותה לאנשים בעבודה ואולי הם יתרשמו ממני ויצחקו, אבל אמרתי שלא, אני אשמור אותה לבלוג. בינתיים שינו את השם של מלחמת העולמות, ושינויים בלוח השידורים נעלמה מלוח השידורים, ונגמרה המלחמה וזה נהיה לא רלוונטי.

כמו כן יש לי בטיוטות התחלה של פוסט נוקב נגד גדעון לוי. כשהתחיל המשבר הכלכלי גדעון לוי כתב שהמניות שלו בסין התרסקו והוא הפסיד מזה, ואז אני אמרתי מה קרה, את עוולות הכיבוש כאן הוא לא מסוגל לסבול אבל אין לו בעיה להזרים כסף לכובשי טיבט? ובמה הטיבטים פחות צודקים מהפלסטינים? וגם, הייתי מוסיפה, תחשבו על זה שכל אזור הדמדומים מוקדש לחשיפת סיפורים אישיים של פלסטינים, כדי שנראה שלעם הזה יש פנים ושמות וביוגרפיות. אבל כשזה מגיע לפנים ולשמות של הטיבטים או מתנגדי השלטון בסין או הילדה שלא הייתה מספיק יפה לטעמם כדי לשיר באולימפיאדה, אז פתאום מאוד נוח לו להתעלם מהסבל האנושי? זה אמור היה להיות פוסט נוקב מאוד.

ואחרון זה הפוסט על איך אני לא יודעת למי להצביע בבחירות ואני מבקשת מהבלוגרים שישכנעו אותי ושנעשה דיון. זה הפוסט שהחליף את הפוסט המתוכנן שבו אני סתם בוכה על איך אין למי להצביע ואני גם לא מחפשת כי אין אופציות ולכן בבחירות אני אלך לים למרות שהאמנתי שלעולם לא אהיה מהאנשים האלה שהולכים לים בבחירות (וזה נפל על אמינות כי אני לא אלך לים).

זהו, נראה לי שאלה כל הפוסטים שהפסדתי ושהפסדתם (?). בינתיים ככל שפחות השתתפתי ויותר הסתכלתי מבחוץ ככה התחלתי לתעב את האינטרנט ביתר שאת – כמו שקורה לכל דבר שמסתכלים עליו מבחוץ, לא אישי – ולקבל בחילה מכל מקום שמוזכר בו פייסבוק או דיג או בלוג וחשבתי שאם אנשים אוהבים אנשים אז שיתחברו איתם, ואם לא אז שיניחו זה לזה ולא ימצאו דרכי ביניים מעוותות כמו פייסבוק ודיג לתקשר עם העולם ולהשפיך את החיים והדעות והטעם שלהם לחלל ואם הם נכים רגשית אז שיתגברו כי זה מה שהיו עושים לפני שהיה אינטרנט.

וככה כל הדברים ששמרתי בצד לבלוג התפוגגו להם, בדיחות לא סופרו ותזות לא נבנו ולא הופרכו, דיונים לא נערכו. הוקפא. זה לא אישי. גם בחוץ (בעולם הפחות סלחני, שזורחת בו שמש, שרוב האנשים בו יצביעו לביבי ולא לחד"ש, שלא כולם בו שמנים עם משקפיים וקשיי תקשורת ושגעון גדלות/הפרעת אישיות נרקסיסטית) הרבה דברים הוזנחו. בגדול המצב טוב, טפו טפו טפו, רק שהרבה דברים ננעלים בחוץ, גם דברים שיגררו חרטות מייסרות מאוחר יותר. ננעלים בחוץ כדי להעביר את היום. ומחר? ומחרתיים?

(היא הייתה בת 17 כשכתבה את זה. אפשר ללעוג לפסימיות שלה בגיל כל כך צעיר אבל בגדול היא צודקת, זה כבר לא ילדה)

השיטה הבדוקה שלי לחיזוי תוצאות הבחירות

ערימת פתקי חנין הייתה שווה בגובהה לערימת חולדאי.

אם אני לא טועה, זה היה באחד הפרקים של יומן הנעל האדומה. הזוג של אותו הפרק היה במיטה על גג של בניין, אבל יכול להיות שלא היתה שם מיטה וגם שלא היה שום גג של בניין. כחלק מאיזו הגשמת פנטזיה או משחק מקדים מהסוג שאפשר למצוא רק במקומות כאלה, הגבר תבע מהאישה לספר לו סודות על עצמה. ברור שאני לא זוכרת את סצינת הסקס לצלילי סקסופון שבטוח הייתה שם אחרי כן. אני זוכרת רק שהאישה הודתה בפני הגבר התובעני: אוקיי, אוקיי. אף פעם לא אהבתי את הביטלס.

חרדה אוהבת שיש לה על מה להתלבש, וגם בריא יותר לאדם שיש לה על מה להתלבש כי אחרת היא נשארת חסרת צורה ואופפת את כל הסביבה. בסוף השבוע שעבר דאגתי מאוד מפני שלא אראה את ההופעה של פול מקרטני. אחר כך שכחתי מזה, ועכשיו כשהוא נחת בארץ זה חזר.

בכל זאת, זה לא שהביטלס מגיעים להופיע כאן. זה רק סר פול, הרווק בן ה-66 שכתב פעם על חיי הפנסיה השלווים הצפויים לו ולזוגתו כשיהיו בני 64. זה שלי אין אף דיסק שלו מהתקופה של אחרי הביטלס. ואפשר להתסכל עליו ולהגיד שהוא כלי מרוקן, מסך שטוח ומתוח של ססמאות על "הבחור האותנטי מליברפול". נו באמת עידית, ראית את הראיון איתו בערוץ 2? ראית איך הוא סיפר להם שהוא אוהב לנסוע באוטובוס? "כן, עליתי לאוטובוס ואישה שחורה וגדולה אמרה (מחקה אישה שחורה גדולה) 'היי, אתה לא פול מקרטני?' אז אמרתי לה 'היי חבובה, זה לא מנומס לצעוק, בואי שבי לידי, נדבר'. והיא סיפרה לי לאן היא נוסעת, ואני סיפרתי לה לאן אני נוסע…" נו באמת סר פול. הרי האנשים האותנטיים שנסעו איתך באוטובוס ההוא, אם הייתה להם עשירית מהכסף שלך הם לא היו דורכים באוטובוס. ותגיד סר פול, ניתוחים למתיחת פנים זה אותנטי?

וזה לא הכל. זה לא רק הפרוצדורות הרפואיות וסיפורי האוטובוס של סר פול. זו גם ההופעה של אלטון ג'ון. זוכרת שראית אותה בטלוויזיה עידית? את סר אלטון מזיע ונוהם את רוקט מן בקול נמוך וגרוני? איזה עצוב זה היה נכון? ואז העברת ערוץ ולא נשארת לשמוע את סר אלטון שוחט את השיר. ומה הטעם להצטופף בפארק ולשמוע את אותו דבר בלי שתוכלי להעביר ערוץ? ולמה לכל דבר יש יותר ערך כשאנחנו פוגשים בו פיזית? מי קבע שלראות אותו מבצע איזו קלאסיקה ממרחק של חמישה קילומטר, זה נחשב יותר מלשמוע את הביצוע המקורי המוקלט? והיית מודאגת מזה בכלל, היית שוקלת להוציא סכום כזה בכלל, אם לא היה הבאזז התקשורתי סביב הביקור?

כל הנימוקים האלה הולכים ונחלשים ככל שמתקרב המופע. הם הולכים ונחלשים, והולכת ומתחזקת התחושה של פספוס ההיסטוריה, של זכות גדולה שלא ניצלתי ושל עצימת עיניים מול הזדמנות של פעם בחיים. ביומן הנעל האדומה הובהר לי בפעם הראשונה שאפשר לא לאהוב את הביטלס. שיש הבדל בין היחס הנדרש והאוטומטי של חיבה כלפי הלהיטים שלהם ובין רגש פרטי ומגובש של אהבה. ואז ניסיתי לפרק אותם  לגורמים ולשאול שאלות. ולקח לי כמה שנים מהפרק ההוא ועד שבאמת אהבתי את הביטלס. 

ואחרי שהחלטת שאתה כן אוהב, איך להסביר את העובדה שלא ראית את סר פול בהופעה, למרות שיכולת? לא רק להפסיד את החוויה, אלא גם להסביר את ההפסד? הסיבה היא הכסף כמובן. ושאני לא יכולה לחשוב על אף אחד שיסכים להשקיע סכום כזה ולבוא איתי ככה מהיום להיום. והכי טוב שאפשר לקוות לו הוא שאחרי סוף השבוע זה יחלוף ויישכח, ואז אף אחד (כולל אותי) לא ידרוש הסברים.

(הפוסט הזה עלול היה להיקרא "בחושך כל חור שחור", אבל התאפקתי.)

כן, זה בעניין החור השחור של המפץ הגדול, הניסוי היום. הבנתי שאין סכנה ממשית להיווצרות חור שחור בניסוי (אולי חור קטן שיבלע רק את שווייץ? ואז, האם התיקו מולם בשבת ייחשב כניצחון טכני?), ושאנשים טוענים שיש סכנה כזו שייבלע העולם, משום שהם טפשים וכמו כן משום שהם קצת מקווים שזה יקרה ואף מתנחמים באפשרות שזה יקרה. יש גם כאלה שטוענים שהם מפחדים מזה נורא, אבל ממה יש לפחד? הרי אחר כך לא יהיה כלום. איך אפשר לפחד מכלום.

בכל מקרה, אני עידית חושבת שזה יהיה יפה יותר אם האנושות תיכחד בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולברוא, ולא בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולהרוס. מהבחינה הזו, אולי סיומו המוצלח של הניסוי יהיה קצת פספוס. כי כשהעולם ייחרב במועד מאוחר יותר הוא ייחרב בעקבות ניסיון להרוס. או אולי בעקבות הרס בלי כוונה תחילה. בכל מקרה זה לא יהיה סיפור עגול ומספק. מצד שני, לא יהיה מי שישמע את הסיפור אז מה זה משנה.

כשהייתי קטנה חלמתי להיות מפורסמת באופן גלובלי ונצחי. כלומר, שימצאו את היומן שלי אלפי שנים אחרי שאמות, והוא יהיה העדות היחידה לחיים על פני כדור הארץ בתקופתי. והשם שלי, והדברים שכתבתי, יהפכו לאבן דרך היסטורית. כמו אנה פרנק, אבל יותר אוניברסלי. וכמובן, בלי לבלות את החודשים האחרונים של חיי בברגן בלזן. מוזר שהיה לי ברור אז שהמשמעות בחיים שלי תוכל להגיע רק מחוץ לחיים.

עכשיו אני כבר לא רואה טעם בפרסום אחרי המוות. זה נשמע לי טראגי. אם הבלוג שלי יהיה הדבר היחיד שישרוד את החור השחור (וסביר שהוא יהיה) ואני לא אהיה שם כדי לראות את זה, אז מה הטעם. עכשיו אני מבלה את רוב הזמן במחשבות על תהילה בימי חיי, ועל כסף. אני רוצה שיהיה לי המון כסף, שלא אצטרך לפחד ממינוס ומהוצאות קטנות, שיהיה לי שטח גדול. שאוכל להגיע למקומות רחוקים בקלות. הכסף והתהילה יהיו פועל יוצא של איזו יצירה שלי. לא ברור איזו, אבל אחריה יירד ממני קצת מהעול הזה של להוכיח את עצמי ולקדם את עצמי ולקיים את עצמי ולמצוא משמעות לחיי. לפעמים אני משכנעת את עצמי לא למלא לוטו, כי אם אזכה במיליונים אז כבר לא אוכל להוכיח את עצמי באמצעות היצירה הזו, שבינינו – יש סיכוי גבוה שלא תהיה.

ברגעים שבהם אני מבינה מה המרחק בין המציאות העכשווית לשאיפות שלי, אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה ישראל הייתה מדינה סוציאליסטית ואני מציירת אותה לעצמי כמקום שבו אף אחד לא היה עשיר נורא, והשאיפה הייתה למצוא תפקיד נוח, כעובד מדינה למשל, ולעשות ילדים ולקנות מזנון לסלון. באותה תקופה מותר היה אפילו להרביץ לילדים וזה נחשב נורמטיבי והם לא התחשבנו איתך על זה אחר כך. והיה מקובל לצאת למילואים בהנחה שאולי תמות כדי להגן על המדינה כי אין דרך אחרת וזה לא אומר שדופקים אותך ושראש הממשלה לוקח שוחד על חשבון האלמנה והיתומים שלך ומאפר מהסיגר שלו על מטח הכבוד בהלוויה הצבאית שלך. והיית צריך לשמור על יחסים תקינים עם הנוכחים בחייך, בלי שתהיה לך את האופציה לברוא מערכות יחסים וירטואליות עם גולשי רפאים ש-90% מהאישיות שלהם מדומיין. אולי אז היה יותר סיכוי לא לפנטז על המפץ הגדול של חייך שעוד יקרה ושחייב לקרות ושהאחריות על בניית מאיצי החלקיקים שייצרו אותו כל כך מכבידה עליך, עד שהיא משתקת אותך ומונעת ממך לפעול למען רווחתך באופן יומיומי. כשיש פחות ציפיות הסיכוי לאושר גדל. ומזנון זה רהיט שממש נכחד מהעולם.

אני אוהבת מאוד סופים של סרטים. פחות מזה סופים של סדרות, ופחות מזה סופים של ספרים. לספרים ולסדרות אני נקשרת יותר, וכשהם מסתיימים זה עלול להיות טראומטי. בסרט זה יותר קל, מתוודעים אליו ונפרדים ממנו במכה אחת. הכי קשה זה בספר, כשאני קובעת מה יהיה רגע הסיום. קריאה זה יותר אקטיבי מצפייה ויש יותר שליטה בקצב. ככל שאני קוראת יותר עמודים כך אני מתקרבת לשלב שבו לא יהיה לי מה לקרוא יותר. ואז מגיע השלב הזה, ואני הבאתי את עצמי לשלב הזה, והבאתי את הדמויות בספר לשלב הזה, שבו לא ניפגש יותר. ניפגש אולי לקריאה שנייה, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. בכל זאת, אני אוהבת סופים.

ולא מפריעים לי סופים ארוכים. לא בוער לי להיפרד, ואין לי בעיה שיגררו את הפרידה. נהניתי מהסיום הנגרר של "שיבת המלך" כי אחרי שלושה סרטים כבר נקשרתי לדמויות ולעולם, וראיתי בפרידה הממושכת מהם מין חסד שנעשה לנו. הרי רגעים של פרידה הם יפים במיוחד – רגעים של חיים מזוקקים, שבהם אתה מודע למשמעות של כל שנייה שעוברת. ככל שניתן לך יותר זמן לחוות את זה, כך זה מספק יותר.

אותו דבר לגבי פרידות מאנשים. מתי הכי אוהבים את מי שקרוב לנו? בנתב"ג. פרידות מחיות, לעומת זאת, זה קשה, כי אז אין לך שותף למשמעות של הרגע הזה, כי רק אתה יודע שזו פרידה והם לא מבינים מה קורה ואתה נשאר עם חוסר הידיעה שלהם בלב. אולי כל העניין הזה של חיים מזוקקים ומודעות לערך הזמן המשותף זה שטויות, משהו שאני ממציאה לעצמי כדי לתרץ את העובדה שמה שאני אוהבת בפרידות הוא שלא צריך יותר לצפות ולא צריך להתאכזב, שמוותרים על התלות וכמה שזה משאיר אותך בתוך ריק, איפשהו זו הקלה. לא משנה, לא על זה רציתי לדבר.

סופים של סרטים. לפני יומיים או שלושה נפלתי על ערוץ MGM, שזה ערוץ שאני לא צופה בו אף פעם, כי כמעט תמיד יש סרטי אימה מעפנים משנות ה-70 של המאה ה-20, עם זחלים ענקיים מפלסטיק שמשתלטים על איזו חווה, ויש שם שחקנים לא מפורסמים שעושה לי רע לחשוב שזה היה שיא הקריירה שלהם. איפה הייתי? סופים של סרטים. MGM. הגעתי לשם בדיוק בדקות האחרונות של טין וולף. ולמרות שלא ראיתי את הסרט, ולמרות שהיה ברור לי מה יקרה, לא נגעתי בשלט. וכשזה נגמר, התחיל קטע הקרדיטים אולי הכי יפה שראיתי בחיים שלי.

אף פעם לא חשבתי לצפות בטין וולף. הוא נשמע לי אמריקאי מדי עם "אפקטים מיוחדים" שפג תוקפם, וממילא סרט האייטיז האולטימטיבי עם מייקל ג'יי פוקס זה בחזרה לעתיד, אז בשביל מה צריך יותר מזה. אבל עכשיו אני חייבת לראות את זה. סרט עם כזה סיום חייב להיות סרט שווה. הבעיה היא שהוא נעלם מלוח המשדרים של MGM. הם משדרים חמש פעמים ביום את "טנק גירל/ פצצה על טנק", אבל טין וולף היה שידור חד פעמי כנראה. כמו כן ובלי קשר, למה להם לפרט שהסרט "טנק גירל" נקרא גם "פצצה על טנק"? האם יש מישהו בעולם שרואה את זה ואומר לעצמו "על הסרט טנק גירל חשבתי לוותר, אבל עכשיו כשאני יודע שמדובר באותו סרט שנקרא בזמנו פצצה על טנק, ושאיש לא הלך לראות בקולנוע, אני חייב להישאר ולצפות"?

אז זהו. אני מחכה שזה יחזור.

הנה זה:

יש עוד מישהו שמתרגש מזה חוץ ממני?

(אם לא, חפשו את הבחור/ה עם הרוכסן הפתוח, ברקע, מאחורי מייקל ג'יי פוקס, על הספסלים)