8. אבנים
"הרוסית זה בדיוק כמו האנגלית והעברית. את מקבלת חבילת תוכן, מכניסה את השם לשורה של השם, מעלה תמונה, מכניסה את התיאור, מעלה לאתר, כותבת שהעלית בטבלה. אפילו תוסיפי לטבלה עמודות של רוסית במקום לפתוח טבלה חדשה".
"אבל אני לא מבינה רוסית".
"אז תשווי את זה לעברית, או שתזהי את הדגם לפי המספר. זה בסך הכל עוד קובץ להעלות".
"אוקיי".
"רגע, רגע".
"מה?"
"מה את כבר בורחת? בואי רגע.
בואי.
בואי".
"מה?"
"תקשיבי. אני רוצה לספר לך משהו, שבאמת יכול לעזור לך. אוקיי?
אוקיי? תסתכלי עלי".
"אוקיי".
"מה שאני רוצה לספר לך נקרא משל האבנים הגדולות. והמשל מספר על מרצה באוניברסיטה, שיום אחד הגיע להרצאה עם אקווריום. באקווריום לא היה כלום. אוקיי?"
"אוקיי".
"אז המרצה שם את האקווריום על השולחן, והוציא מהתיק שקית מלאה באבנים גדולות. הוא שפך את כל האבנים לאקווריום ושאל את הסטודנטים בכיתה: 'מה אתם אומרים, האקווריום מלא?' וכל הסטודנטים ענו 'כן, בטח שהוא מלא'. ואז המרצה שלף עוד שקית. ובשקית הזאת היו אבנים קטנות. וגם את השקית הזאת הוא שפך לאקווריום, והאבנים הקטנות נשפכו ונכנסו לרווחים שבין האבנים הגדולות.
ואז המרצה שאל את הסטודנטים שוב 'האקווריום מלא?' מה את חושבת שהם אמרו?"
"כן?"
"הם כבר לא היו בטוחים, כי הם חשבו לפני זה שהאקווריום מלא אבל הנה המרצה מצליח להכניס לשם עוד דברים. ואז המרצה שלף עוד שקית. שקית עם חול. והוא שפך את כל החול פנימה, והוא נכנס בין האבנים הגדולות והאבנים הקטנות מלמטה עד למעלה.
מה את אומרת, עכשיו האקווריום מלא?"
"לא יודעת".
"ואז המרצה הוציא בקבוק מים ושפך את כולו לאקווריום, והמים נספגו בחול וזרמו למטה בין האבנים. ואז המרצה אמר לסטודנטים – 'רק עכשיו האקווריום מלא'.
ומה הנמשל?"
"שתמיד יש מקום לעוד מטלות?"
"ממש לא. מה שהמרצה ניסה להראות זה שכדי להיות אפקטיבי אתה צריך לדעת לזהות את האבנים הגדולות שלך. את מבינה? כי אם תכניס קודם את החול והמים לא יהיה מקום לדברים החשובים. וזה מה שאת צריכה לעשות. לזהות את המשימות האקוטיות, ואז את לא תצטרכי כל הזמן להשאיר דברים לא גמורים ולא לעמוד בדדליינים. הבנת?".
"הבנתי".
"אני סומך עלייך שאת מסוגלת".
עורכת התוכן קמה לצאת מהכוך של מנהל התוכן אבל עוצרת לפני המחיצה. "רק, כאילו, אתה יודע שזה לא משל".
"מה?"
"כי לא יכול להיות בתוך המשל בנאדם שממשיל את המשל ומסביר מה הנמשל. אם כבר, זה סיפור על מישהו שממשיל משל".
"תקשיבי רגע, אני רוצה שתצרי קשר עם הספק ותחזרי אלי עם תשובה איפה הקטלוג המעודכן ברוסית. ושיעלה לאתר במיידי".
"היום?"
"את אמרת – תמיד יש מקום לעוד מטלות".
בסוף השבוע הסופרמרקט הענקי בפארק אפק מתמלא במשפחות מראש העין ואלקנה. כל הקופות מאוישות, ומול כל קופה תוך ארוך ארוך של עגלות. גם הקופה המהירה מלאה בעגלות, ואנשים בתור מתווכחים על החריגה מכמות המוצרים המותרת. בימי חול, בשעות העבודה, הסופרמרקט ריק. מעדניית הגבינות סגורה, וכמוה דוכן הבשרים ועמדת המאפים. רק קופה אחת מאוישת, ולקוחות בודדים משוטטים במעברים הרחבים. פועל בניין מפרויקט רויאל פארק שנשלח לקנות לחם אחיד וגיגית של חומוס אחלה, עורכת התוכן, ואיש אחד, כנראה מההייטק, עם ילדה קטנה שאוחזת בידו. עורכת התוכן מורידה מהמדף מיכל נוטלה, עוגיות ממולאות קרם שקדים, חלווה, עוגת שמרים שוקולד. מחזירה את הנוטלה והעוגיות למדף. מחזירה את העוגה ולוקחת חלת מרציפן. "לא ראית אותי עכשיו שלושה שבועות" אומר האיש לילדה. "מה את אומרת? רזיתי או השמנתי?".
כשרכיב בגוף יוצא מאיזון הוא מנכיח את עצמו בתודעה. שן מתנדנדת, אוזן שנסתמת או ציפורן שבורה, לא בהכרח גורמים כאב אבל מעוררים מודעות לקיומם. ובאופן הזה עורכת התוכן מודעת לעובדה שהיא לא נהנית. קול פנימי שואל – נעים לך עכשיו? ועונה – לא. וממשיך לשאול ולענות ולשאול ולענות. זו לא שאלה שצריכה להישאל ולהיענות בתדירות כזו. הקו שובש והפך למעגל, המנגנון נדפק. היא מחזירה את החלווה. לוקחת שוב את הנוטלה.
מתי כן היה לה נעים? היא בוחנת גרסאות קודמות של עצמה: רב"טית עורכת תוכן חוצה את רחוב קפלן. הראש למטה. הכפתור העליון של המכנסיים לוחץ על הבטן. מגבירה את הווליום באוזניות כדי להרגיש את הכאב של הפעימות בעור התוף. מלצרית עורכת תוכן לא מצליחה לאזן שלוש צלחות על הזרוע, ומישהו פותח את דלת המטבח בתנופה ומנת הדג היקרה שבידיה נופלת ומתרסקת. שלד הדג נשבר ושלולית הרוטב מתפשטת על הרצפה. סטודנטית עורכת תוכן עומדת בתור בקפיטריה ומחשבת כמה דקות נשארו להפסקה וכמה אנשים עומדים בתור עם חברים וכמה לבד. אין פרק שנסגר. רק מקומות שהיא נפלטה מהם החוצה והלאה. ובכל זאת. בכל זאת חייב להיות מקום טוב יותר מפאקינג יו טל מי.
היא מחזירה את העוגיות ולוקחת חפיסת שוקולד במילוי קרם אספרסו. כמעט שלוש שנים היא ביו טל מי ונעים לה? לא. לא נעים לה.
היא התחילה מתחת לאדמה, בתחקור בכוך של מחלקת כוח אדם. רכזת גיוס שאלה אותה בחיוך ריק 1. מה החלום המקצועי שלך? 2. מה המטרות שלך? 3. האם את מחפשת יציבות לטווח ארוך? אחר כך הובלה לחדר סמינרים במרתף, ישבה עם קבוצה של מועמדים ומילאה שאלון ממוחשב. שואלים את אותה שאלה בגרסאות משתנות, רוצים לבדוק אם תשנה את התשובה. משם לכוך שלישי, עם מתחקר ששאל אם גנבה פעם ממקום עבודה, ציוד משרדי או משהו גדול יותר, אם השתמשה בסמים ומה יחסיה עם סודות. החתים אותה שהיא מוכנה לעבור בדיקת פוליגרף מטעם משפחת יו טל מי. ואז עלתה מעל לקו פני האספלט – מנהל התוכן אסף אותה מהקבלה. עלה איתה – אתה בכיוון הנכון – לקומה 4.
"תקשיבי", אמר מנהל התוכן. יו טל מי על סף השקה גדולה של פורטל חווייתי בווב-מובייל-טיוי. יהיה בו שפע של תוכן חדש ללקוחות החברה וגם למשתמשים מזדמנים, ואנחנו מחפשים אדם מוכשר שיתקשר את השפע הזה. איך תתקשרי עם הקהל? איך תייצרי תכנים אינטראקטיביים? ויראליים? תכני וידאו? אריזה גרפית? והיא ענתה. אבל לא היה פורטל ולא היה קהל. הכל תמיד ממתין להבהרות משפטיות, עיצוב מחדש, פלטת צבעים מעודכנת. ומנהל התוכן ממשיך לפתח ולפתח, והיא ממלאת טבלאות אקסל ועושה החלפה ידנית של לינקים ועדכון קטלוג והמרה של קבצים מווב למובייל, ומתקשרת למחלקה המשפטית לשאול מתי יהיה תקנון להזין ולטכנולוגיות לשאול מתי יתקנו את השדה שמפיל את הבק אופיס. וזה אף פעם לא עכשיו. ראשית חוכמה היא לקרוא לדברים בשמם הנכון. אבל ביו טל מי אי אפשר לקרוא לדברים בשמם, כי ההוויה מולבשת בתחפושת.
הפועל מסיים לשלם על החומוס הלחם ואחריו ההייטקיסט והילדה. "אוי מה זה, שכחנו חלב!" אומר ההייטקיסט לילדה. "תלכי רגע למקרר הגדול שם, את זוכרת? איפה שעברנו קודם? תלכי לשם ותביאי קרטון חלב". עורכת התוכן ממתינה מאחור עם חטיף אנרגיה ואגוזים מצופים שוקולד מריר שהיא לא אוהבת.
זה לא תמיד היה ככה. היא הכירה טובה למנהל התוכן שבחר בה לתפקיד. והיא היתה יוצרת קשר עין, מסתובבת אליו בתשומת לב כשהיה מופיע בכוך של זוטרי התוכן. צוחקת מהבדיחות שלו. אבל הוא עשה בה שימוש יתר – היא זיהתה שהוא ממתין שהיא תתפעל, שתצחק, שתסכים. שהוא משאיר מקום לתגובה המוזמנת. והוא השאיר עודף של מקומות. והדיבור שלו חתוך ומנוגן בהתאמה לתגובות קהל ידועות מראש. היא המכשיר והוא לחץ על המתג יותר מדי פעמים ורופף את הקפיץ.
הילדה חוזרת עם קרטון חלב. "לא, מה זה", אומר ההייטקיסט. "תביאי חלב בצבע ורוד. הוורוד. הוא ליד הכחול. טוב? הנה לכי".
הודעה מהבהבת על המסך של עורכת התוכן. ממנהל התוכן. "איפה את?"
"מה זה חמודה, התאריך על החלב זה מחר". האיש פונה לקופאית. "מה זה, תבדקו את המקרר שלכם. למה שאני אשלם כסף על חלב פג תוקף?"
והכרת הטובה נעלמה. אולי הוא בכלל בחר בה לתפקיד מפני שראה שהיא חלשה?
יותר מזה – הוא לא רק משדל אותה לסימפטיה. הוא כופה עליה עוינות. הוא מכניס אותה לפינות שאין מהן יציאה עם הציפיות שלו והאכזבות שלו. וזה הדבר. לא המטלות המתרבות ולא המונוטוניה. הוא הופך אותה פחות טובה ממה שהיא רוצה. ויכולה! להיות. הוא פוגע בצלם האנוש שלה.
"ג'יזס!"
הוא מסתובב, מופתע. "מה זה?"
"אולי די עם החלב והחלב והחלב שאנשים מחכים פה!".
"תתעסקי בשוקולדים שלך ותסתמי את הפה. גם כן".
"תמות מסרטן".
"מה זה?"
– שקט –
"מה זה? את יודעת מה יהיה לך על זה? משפחת יו טל מי", קורא ההייטקיסט מהתג שתלוי לעורכת התוכן סביב הצוואר. "יו טל מי. את לא מבינה בכלל למה הכנסת את עצמך עכשיו. את יודעת מה יהיה לך?"
"לא. אני יודעת מה יהיה לך. סרטן".
"כושלאמא…" מתחיל ההייטקיסט לענות, אבל עורכת התוכן קוטעת אותו. "בוא, רגע, תקשיב. תקשיב שנייה. אני רוצה להגיד לך משהו שיעזור לך. יש לך סרטן. שלב 4. באחריות. עם גרורות אדוני! עם גרורות! לך תיבדק אם אתה לא מאמין לי".
"חלאס, חלאס אדוני" מתערבת הקופאית, "בוא נגמור את החשבון".
"בואי", אומר ההייטקיסט לילדה וחוטף את השקיות. "את לא מבינה מה יהיה לך".
"יום טוב!" מחייכת עורכת התוכן. "אל תדאג, אתה תרזה מלא!"
הקופאית מעבירה את המוצרים של עורכת התוכן בלי להסתכל לה בעיניים, ועורכת התוכן דוחפת אותם לתיק כדי לא לחזור לבניין עם שקית מפלילה. אבל שקית האגוזים חוסמת את פתח התיק והיא לא מצליחה להוציא את הארנק. היא חופרת מתחת לאריזות ומסביב לאור המהבהב של הטלפון עם ההודעות ממנהל התוכן והידיים שלה מזיעות מאוד.
"לא אומרים ככה. לאף בנאדם. לא משנה מה", אומרת הקופאית. "אסור להגיד סרטן".
"בסדר", עונה עורכת התוכן. "צוחקים".
? 