6. מפה
שמועות על בעל השליטה החדש נעות מטה, מהקומות הגבוהות. מנהלים שרוצים להרשים זה את או לכופף זה את ידו של זה במשחקי שליטה מספרי פסיכולוגיה ניהולית, מספרים על מפגשים אישיים. מפגשים פורים, האיש נעים הליכות, נינוח ועניו. מרבה לחייך, ומעבר לזה – מרבה לשוחח על מהות. מתעניין בגלוי ובנסתר, בעולם הרוח ובעולם החומר. מכניס ערכים לעסק הזה, הכל כך קשוח ותחרותי. אם תשאלו אותו, גם עסקת הרכישה של יו טל מי היה מהלך שהתגבש בעולם הרוח. נס? אפשר לקרוא לזה כך אבל הוא מעדיף את המילה השגחה. הסינגפורים נתנו לו אשראי של יותר ממיליארד שקל, על אף שהיו מתמודדים אחרים עם יותר כסף זמין. במעמד החתימה הוא הרגיש נוכחות בחדר, משהו שמכוון אותו, מחליק את הדיו על הנייר.
ההון העצמי שבעל השליטה החדש הקצה עמד על קצת פחות מ-20% משווי העסקה. שאר הסכום גויס בהלוואות – מהמוכרים, מבנקים ומגופים מוסדיים. כדי להחזיר את הסכום מהר ככל האפשר הוא יצטרך להעלות את הרווחיות של יו טל מי באמצעות תכנית התייעלות, וזה לא פשוט כיוון שיו טל מי רווחית ממילא. צריך לארגן מחדש את מצבת העובדים, להעלות את מחיר השירות. עוד דרך להגדיל את סכום הכסף הזמין תהיה למשוך דיבידנד – עד היום לא הבנתי עד הסוף מה זה דיבידנד ולמה זה מתאפשר. כשהחברה מרוויחה יותר ממה שהיא צריכה בשביל לפעול, בלי המניות יכולים להחליט למשוך את הכסף הזה מהקופה ולחלק ביניהם. הדיבידנד שבעל השליטה מחפש הוא חריג. הוא לא תוצאה של עודפים מרבעון רווחי במיוחד, אלא פשוט הכסף שהיה צבור בקופת יו טל מי ביום הרכישה. לבעל השליטה זה יעזור עם ההלוואות והנזילות, ליו טל מי זה לא יעזור. עם פחות כסף בקופה היא תצטרך להתייעל עוד יותר.
בינתיים, דרך קלה ומהירה להתייעלות היא מתנת החג.
לקראת פסח הסינגפורים היו מחלקים לעובדי יו טל מי תלושי קנייה בסכום נדיב. במחלקת השיווק לפעמים מקבלים גם תוספת ממחסני קידום המכירות: מתקן לפחית ברכב עם לוגו יו טל מי והכיתוב "drive", בובת ארנב מלבד עם לוגו יו טל מי והכיתוב "hug" או תיק פלסטיק עם לוגו יו טל מי והכיתוב "explore". הפעם במקום תלושים ומוצרים ממותגים מחכות לעובדי מחלקת השיווק ערימות של מפות חג דקורטיביות, עם דוגמא דמוית תחרה, עשויות מחוטים דקים של פלסטיק. ארוזות בניילון, בלי לוגו יו טל מי אפילו. "ממפה אתם כועסים? תחכו לחג שיהיו פה פיטורים" אמר עורך תוכן רוסית.
השמועה על גל פיטורים נעה מעלה – לא מדובר במידע מסווג שדולף מישיבות ההנהלה אל העובדים, אלא להפך – במידע לא מבוסס שמלובה מהקומות התחתונות, בידי כל מי שרוצה להצטייר כמי שמחזיק ביתרון של ידע על חבריו. "אני שמעתי בנאדם שיש לו קשר למעלה שמפטרים בטוח" מבטיח עורך תוכן רוסית. "אם מישהו מצוות פה יילך אולי יהיה אפשר לפתוח מזגן כמו בנאדם".
"סליחה?" עונה המפיקה. "מה אמרת לי עכשיו?"
"מי אמר שם שלך בכלל" מבטל עורך תוכן רוסית וניגש להדליק את המתג של פתחי המזגן שמעל לכוך שלהם.
המפיקה קמה אחריו ומורידה את המתג.
"תשימי סוודר שלך!" צועק עורך תוכן רוסית ומרים את המתג.
“בואי, בואי לסיגריה" מקים עורך המשחקים את המפיקה. "איזה מגעיל זה", היא אומרת, ואחרי שהם יוצאים מהכוך נשמע קולה עמום מהמרחק, "כי זה לא סיביר פה".
"תתלבשי!" צועק אחריה עורך תוכן רוסית.
"שיהיה פה טמפרטורה שאפשר לעבוד!" אומר עורך תוכן רוסית.
"זה אי אפשר לעבוד ככה, שאין אוויר". אומר עורך תוכן רוסית.
"ויש פה סירחון". אומר עורך תוכן רוסית.
חופשת החג מגיעה בלי פיטורים, ועובדי יו טל מי לוקחים את מפות השולחן הביתה לליל הסדר וממשיכים לספר לתוך החג שעוד מעט מחסלים חצי מהחברה. למה? כנראה שזה הטבע של האנשים – להתכונן.
כשחל שינוי גדול, כשמפטרים אותך, לצורך העניין, יש תחושה שקשה להתכונן אליה. הגרון דוחף למטה והחזה דוחף למעלה, והחלל שביניהם חסום. הפרעה בקצב. ותכף מתחילים להתגעגע לחסימה הזו, להתגעגע להווה שבו העובדות לא מתעכלות ולפחד מהעתיד שבו הן יהיו מובנות מאליהן. לבושה ולכעס יש אפשרות הכנה מראש, אבל להפרעת הקצב לא. אי אפשר לנקות מראש את החלל הזה. צריך לנשום בתוכו עד שהקצב יחזור להתאמה עם העולם.
? 