21. המראה

השאטל של יוסי הוא שם מוכר לישראלים בלונדון. את הפלייר שלו, עם טקסט בעברית, אפשר למצוא בהרבה אכסניות נוער ומלונות שני כוכבים בעיר. לפעמים יש כאלה שבאים לפה הרבה וזוכרים את שמו, או מעבירים את המספר שלו בתוספת המלצה לחברים ומשפחה, וכך קורה שהוא עושה די הרבה את המסלול ממרכז העיר לשדות התעופה, הית'רו, גטוויק, סטנסטד ולוטון. מחזיר ישראלים לישראל ומסתובב בחזרה ללונדון, שהיא הבית שלו ב-18 השנים האחרונות. שליש מהחיים שלו. יש פה, רק פה בתוך העיר, פי שניים אנשים מבישראל, ויותר כלי רכב על הכביש, ובכל זאת – רק 20% מכמות התאונות. וכשיוסי הגיע ללונדון כל מי שרצה ללמוד השכלה גבוהה הלך לממשלה ואמר לה מה הוא רוצה ללמוד, והם שילמו לו את התואר. הם שותים המון האנגלים, אבל יודעים לא להשתכר. יכולים לשבת בפאבים מחמש בערב עד הלילה ולשתות עשר בירות אבל זה לא עולה להם לראש.

ערב חג המולד. אורות חג אדומים וירוקים ברחובות הראשיים, וברחובות הצדדיים, בשכונות הטובות, אורות בחלונות ועצים קטנים חמודים על סיפי הדלתות. העיר והחג נעלמים מהר דרך החלונות של השאטל עוד לפני שהכל מתחיל. נכנסים לרחובות אפורים וחשוכים. אנחנו תכף עושים עיקוף קטן לאיזו אכסניה בצד הפחות טוב של העיר, לאסוף עוד שני נוסעים, ואז עוד אחד ממש לידם וזהו.

אז מה היה לך בלונדון? משפחה? חבר?

לא, סתם, חופש.

חופש מהעבודה? איפה את עובדת?

אין לי עבודה, עורכת התוכן רוצה להגיד, אבל אומרת "יו טל מי".

***

מנהל התוכן הגיע לעשות טופס טיולים אחרי החגים. חיכה מול הדלתות של קומה 4 עד שיפתחו לו. הוא נראה שונה והרגיש שונה. רגוע יותר, אבל מבחוץ קשה לקבוע אם מדובר באדם שליו או מובס. מנהל התוכן נתן כיף וחיבוק-טפיחה לאנשי השיווק שנשארו בקומה, חלף על פני המשרד הנעול של סמנכ"ל השיווק לשעבר. ישב על השולחן הנטוש של עורך תוכן רוסית והסביר למפיקה ולעורכת התוכן מה קרה. בערך. חלק בריא בתוך הגוף שלו התחבר לחלק חולה, ונוצר ביניהם קשר מעוות ששיבש את כל פעולת העיכול. וכשאתה לא בסדר מבפנים, מה שיש בחוץ כבר לא רלוונטי. זה מעניין אנשים – לכולם מתקלקל משהו בגוף מתישהו. גם זה מכנה משותף של החוויה האנושית. הוא לא סיפר למפיקה ולעורכת התוכן איך החיים התערפלו והסתחררו מסימפטום לדיאגנוזה לפרוגנוזה עד למקום חדש נמוך וחשוך. הוא סיפר להן שהוא עומד להיות אבא ממש בקרוב. והמפיקה הניחה ידיים על הפה וצווחה וקמה לחבק אותו ואמרה "אתה לא מבין בכלל כמה אתה חסר".

כשיצא עם טופס חתום למעליות ראה שם שוב את עורכת התוכן בוהה בהשתקפות שלה בדלת המתכת של המעלית. "מה איתך, את עדיין מחפשת מכתב פיטורים?". ומנהל התוכן אמר "תקשיבי" וכיוון את עורכת התוכן למטה, לקומה 1, לכוורת שירות לקוחות, לדרך הבטוחה לפיטורים – חתימה על טופס הצטרפות לוועד. אתה בכיוון הנכון.

***

"את יודעת שלאמא שלי היה טלפון של יו טל מי? ואמא שלי אשה מבוגרת. והיא אומרת לי יוסי, אני לא מבינה למה יורד לי כל כך הרבה על החשבון טלפון. מה הסתבר? הם חייבו אותה על חבילת תוכן, שהיא לא השתמשה ולא יודעת מה זה. מנצלים אנשים מבוגרים. אני שטפתי שם איזה בחורה בשירות לקוחות, ערביה. אנשים רעים".

"טוב, אולי זה ישתנה, הם עכשיו בבעלות חדשה".

במהלך האבטלה בלונדון עורכת התוכן קנתה מיץ אננס בחנות מוצרים אורגניים בסחר הוגן. על אריזת הקרטון שלו ציור עליז, וכתוב good for your bits. ואחרי שספרה את המטבעות הלא מוכרים ושילמה לזבנית הבלונדינית האורגנית, עורכת התוכן הזינה את המשפט הזה ללופ המקולקל שבראש שלה: גוד פור יור ביטס. גוד פור יור ביטס. מיץ האננס מחשל מבפנים. המיץ טהור. מנקה ומזקק ומחזק, הופך את הפנים למתכת, כל הפנים מרופד בטפלון. קשיח. כמו מחבת חדשה שלא נשרטה ולא נצרבה. גוד פור יור ביטס.

היא ביקרה בכנסיה. בהתחלה רק נכנסה לחצר הכנסיה. להסתכל באבנים מכוסות האזוב והשיחים המטפסים, ביושן הזה שקשה למצוא בארץ. בארץ אלה עתיקות מתפוררות מתקופת אלוהים או ארכיטקטורה מכוערת של 100 השנים האחרונות. חסרים שאר החלקים, שמעידים על מהלך זמן רציף בין אז לעכשיו. אחר כך נכנסה דרך דלת עץ ענקית למסדרון, ומשם לאולם התפילה. הופתעה להיווכח שאת התפילה היא מכירה בעל פה, מסרטים, והיא דיקלמה אותה בלי קול בהחלטה להתחפש וכמעט לחטוא.

Our Father, Who art in heaven

Hallowed be Thy Name

Thy kingdom come

Thy will be done…

אחרי התפילה הקהל עבר לשיר מזמורים משירונים. עורכת התוכן לא הכירה את המזמורים ולא ראתה שירון אבל חשבה שיהיה צורם לצאת באמצע. הסתכלה בכוונה גדולה קדימה וקיוותה שהנוכחים עסוקים בסגידה ולא רואים עליה. אבל אז הכומר אמר "ועכשיו, הבה ונתפלל לשלום המזרח התיכון". ואז עברו בין הספסלים לאיסוף תרומות והיא הורידה את הכפפות וחיטטה בתיק כדי להיות מוכנה עם מטבעות זרים ביד, או אולי שטר? אבל הבחור עם סלסלת התרומות שעצר בכל ספסל, המשיך מעבר לספסל שלה. דילג עליה.

עורכת התוכן ביקרה בגלריית טייט לאמנות מודרנית וצפתה ביצירה של סאם טיילור ווד. היצירה נקראת "חיים דוממים". זה סרטון וידאו של קערת פירות, שנראית כמו ציור קלאסי של קערת פירות. אלא שציורים קלאסיים מקפיאים את רגע הבשלות של הפירות. וזה סרטון שיש בו מעבר זמן, ולכן הוא מבצע את הפעולה ההפוכה. הסרטון מציג את קערת הפירות במהירות מואצת – במשך שלוש דקות הפירות עוברים תהליך שנמשך במציאות שבועות. הם מאבדים נפח, צבע, מתכסים בשכבה אפורה של עובש. מפרישים נוזלים, משחירים, מתערבבים יחד לעיסה. וכעבור שלוש דקות התמונה חוזרת למצב ההתחלתי – ערימה של פירות טריים בקערה, והתהליך מתחיל מחדש. עורכת התוכן ישבה מול הסרטון עד שכבר לא היה נעים לתפוס מושב ואז עמדה מול הסרטון, במשך כמה סבבי חיים. ההילוך המהיר ממחיש כיצד תנועת הזמן מחליפה לגופים צבעים, מרקמים, משקלים ומצבי צבירה. התנועה שמכוחה נובעים היופי והאכזריות בכל מה שמתקיים.

אבל רוב הזמן היא ישבה במיטה במלון וצפתה בטלוויזיה. ביום הראשון נכנסה מנקה והופתעה שהחדר מאוכלס. ביום השני עורכת התוכן תלתה שלט "נא לא להפריע" ולא הורידה יותר עד לצ'ק אאוט. בין השאר היא צפתה באותו סרט טבע שמנהל התוכן צפה בו אז כשחזר הביתה בלילה. זה היה סרט על ציפורים: לכל ציפור יש שיר משלה שעובר מציפור לגוזל, ובטבע הגוזלים לומדים לשיר כשהם שומעים את ההורים שרים. החוקרים בסרט ניסו לחקות במעבדה את הלימוד – השמיעו לגוזלים הקלטה של השיר, הקרינו סרטון של ציפור שרה, אבל הגוזלים לא למדו לשיר אותו. החוקרים אפילו בנו רובוט שנראה כמו ציפור ושר כמו ציפור, והגוזלים לא למדו.

"רק בעיה אחת יש להם פה וזה הכושים", יוסי ממשיך. "הם באים לפאבים, לדיסקוטקים, ולוקחים להם את הבחורות. הבחורות הולכות איתם והלבנים לא מצליחים להילחם בזה. זאת בעיה שרק תגדל. אני בכלל לא מבין איך אפשר. הכושים, יש להם ריח שהוא דוחה אותי. יש לי שכנה כושית שהיא ידידה שלי והיא חתיכה פצצה. היא כל הזמן אומרת לי ג'וזף, למה שלא נשכב? ואני לא מסוגל, אני אומר לך, ל א  מ ס ו ג ל, בגלל הריח. את לא מרגישה בזה? זה לא מפריע לך? היית מוכנה ללכת עם כושי? את היית שוכבת עם כושי?"

היה היה נמל התעופה סטנסטד. בניין ענקי, אטום ומכוער. חניון חצי ריק ודלפקים חצי נטושים, ובמקום דיוטי פרי כמה חנויות בודדות שכולן סגורות בגלל חג המולד. אקססורייז, מונסון, טופ שופ, שורה של לוגואים ותחתם דלתות נעולות וחדרים חשוכים מלאים בסחורה. "יאללה חמודה" יוסי אומר כשהיא לוקחת את המזוודה מתא המטען. על אף שקר מאוד בחוץ האוויר עומד, אין רוח. גשם מתחיל לרדת בטיפות קטנות, מתכונן להתחזק. "מרי כריסמס", עונה עורכת התוכן. "הלוואי שתמות".