ראשית כל, אחרי ארבע שנים סוף סוף הבנתי שהדבר הכי טוב שבלוגר מושתן שכותב על החיים המושתנים שלו שדומים למיליוני חיים מושתנים אחרים ועל החלקים שאולי לא דומים הוא ממילא לא רוצה לכתוב כי הוא מעדיף להישאר מעורפל וכמו כן שיזדהו איתו, הדבר הכי טוב שבלוגר כזה יכול לעשות בזמן אסון לאומי זה לסתום. לא לכתוב אפטר סקול ספשל על גלעד שליט, או יום הזיכרון, או אונס, או כל נושא ציבורי אחר שהוא בעל משקל סגולי גדול מזה של חולצת סנג'איה, שאחר כך צריך יהיה להפוך אותו לפוסט מוגן סיסמה.
שנית, אחרי שהבנתי את זה אכלתי חצי קופסא של בראוניז עם קמח שקדים במקום קמח רגיל. לא מומלץ. הטעם טעים אבל המרקם הוא כשל בטון עם קצת אבק עליו, ואני די בטוחה שאשלם על זה מאוחר יותר. שלישית, בחנוכה הזה לא יצא לי לאכול סופגניה אחת טובה באמת. דגמתי את כל הטעמים של רולדין וכולם זוועה ועכשיו ממש קשה לי לנשום ברוב הג'ינסים שלי. ובכל פעם שאני קונה אחת אני לא מצליחה לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהשמן אלא רק אחרי כמה שעות של ישיבה בחוץ. ועדיין לא הצלחתי לרכוש חברים שמטגנים סופגניות בעצמם ומזמינים אותי להדלקת נרות. אבא שלי מטגן בעצמו לפעמים, אבל הן יוצאות נורא קטנות, עם קליפה קשיחה כמו המוות ובצק חי בפנים והוא לא מצליח למלא אותן אז הוא מורח ריבה כזה מלמעלה כמו על פרוסה. אני חושבת שזה מכסה את הנושאים הקלילים להפעם.
רביעית:
עכשיו אני רוצה להתוודות שכל הדברים שסיפרתי לכם עליהם, דאלי ושחר ו-ולנסיה והעלמה עפרונית*, כלומר הסיפור בהמשכים הזה שאני מנסה לתפור, על גיברת ועד הבית וגיברת מודעת אבל מהבניין, אז הם בכלל לא קרו לי. הם קרו לג'וני דו. דווקא הסיפור עם השוטרים כן קרה לי, אבל המזוזה החדשה והשכנה שמת לה בן, זה בבניין של ג'וני בכלל. אמרתי לו שאני רוצה לשאול את הסיפור הזה ולהציג אותו כשלי כי הוא לא יכתוב אותו בשום מקום ונראה לי שזה רקע אנושי נחמד שיוסיף קצת צבע לעלילותי לבדי בדירתי. הבעיה היא שיש לסיפור הזה חלק נוסף ואותו אני לא מצליחה לשלב בסיפורי הבראוניז והסופגניות. ועכשיו אחרי השריפה אפילו יותר קשה לשלב אותו. (אופס, אמרתי שריפה. טוב, אהפוך את הפוסט למוגן סיסמה בעוד שבוע).
החלק הנוסף הוא שאחרי שלשכנה של ג'וני דו מת בן, ואחרי שהתקינו לו מזוזה חדשה בבניין וגבו ממנו כסף עליה למרות שהוא אתאיסט (שכחתי לשאול אותו אם הוא שילם. אני הייתי משלמת), אז הוא שמע את אחת השכנות רבה עם השכנה שמת לה בן. אולי זו הייתה השכנה שהתקינה את המזוזה שרבה עם השכנה שמת לה בן. בכל מקרה, היא אמרה לה "מה את כועסת עלי?" והשכנה שמת לה בן ענתה לה "אני לא כועסת עליך. אני לא כועסת על אף אחד. רק על אלוהים".
חשבתי שזה יכול להיות סיום דרמטי לאיזשהו פוסט אבל אני לא מצליחה לשלב את זה באף פוסט, כי אני לא מצליחה לשלב את זה עם כתיבה על הצרות של עצמי, שנדמית מאוד אגוצנטרית בהשוואה. כנראה שזה יצטרך להישאר דרמטי בפני עצמו, ולא כמכשיר לפאר ולהוסיף עומק לסיפורי הסופגניות.
גם לי חרא. אגב. אבל לא ככה. אני עדיין לא כועסת על אלוהים. לא רק עליו, ולא תמיד עליו, בכל אופן. אולי זה המקסימום שאפשר לקוות לו. זה וסופגניה נורמלית לפני שייגמר החג.

*וירון

20 תגובות to “”

  1. ולנסיה Says:

    פוסטים מוגנים בסיסמא זה מבאס.
    זכותנו לכתוב שטויות אישיות בבלוג שלנו. בשביל זה הוא הבלוג שלנו ולא טור בטמקא.
    אצלי המצב אפילו יותר טוב, לך יש קוראים. 🙂

    מקווה שהבאסה תחלוף בזריזות. לצערי אין לי המלצות על סופגניות, אני לא אוהבת אף סוג מהן, אבל דובשניות בטטה* זה טעים ולא כ"כ מלכלך את המטבח.

    * http://www.bishulog.co.il/blog/2010/08/09/sweet-potato-honey-cookies/
    הכי כיף זה לערוך "חידון" לטועמים. אך אחד לא מנחש "בטטה".

  2. idit Says:

    מאמי, אין לי ממש קוראים אבל לא נפתח בתחרות מסכנות. ולך יש עכשיו עוד קוראת כי לא ידעתי בכלל שיש לך את הבלוג הזה, בפעם האחרונה שהקלקתי עלייך היה לך בלוג בפאקין תפוז.
    (קינוח מירקות? באמת?)
    (לחם תושיה. לא סופגניה מרגשת אבל בסדר גמור, שזה אקורד סיום הרבה יותר מוצלח מהחרא של רולדין)

  3. ג'וני דו Says:

    אגב, כשנכנסתי לבניין הזה, נודעתי בפי כל* בכינוי "הסטודנט". שזה קצת מוזר לאור העובדה שאין חפיפה – ולו של יום אחד – בין התקופה שבה אכן הייתי סטודנט לבין התקופה שבה אני מתגורר בבניין הזה.

    היום, כולם** כבר יודעים איך קוראים לי, אם כי אני לא יודע אם הם כבר הבינו שאני לא סטודנט, ואם ברור להם שסטודנט זה לא כינוי נרדף לאדם (שנראה) צעיר שאין לו משפחה, ואם מאחורי הגב הם לא מכנים אותי "הפראייר" לאור העובדה שאכן שילמתי על המזוזה.

    *כלומר, בפי האנשים שמדי פעם דפקו לי בדלת כדי לבקש כסף בטעמים כאלה ואחרים.
    ** נו, לא כולם, אלה שמדי פעם דופקים לי בדלת וכו'.

  4. idit Says:

    אני שמחה לשמוע ששילמת על המזוזה ג'וני. גם מטעמי שכנות טובה וגם מטעמי אם בכל זאת יש אלוהים ואולי הוא ממש אוהב מזוזות.
    עכשיו אני הולכת לראות האח הגדול, שזו המקבילה הטלוויזיונית לאכילת סופגניה. בפרק הראשון סופגניה של רולדין, עם העמקת הקשרים וגילוי הרבדים הנסתרים של הדמויות – סופגניה של לחם תושיה.
    יש מצב שסטודנט זה כינוי נרדף לאשכנזי.

  5. idit Says:

    כולם שם מנשקים את המזוזה ג'וני

  6. ולנסיה Says:

    1. זה לא נשלט, אני פולניה. בסה"כ החיים שלי עכשיו דובשנית בטטה.
    2. נו, קורה, העיקר שעבר לי. לפחות הממשק של בלוגר עובד גם בשואש.
    3. (ועוגיות גזר*? וקאפקייקס קישואים**?) טעים פחד.
    4. טוב לשמוע שלפחות חנוכה נגמר בנימה נעימה.

    וגו'ני – איזה גיטה נשומה. ואני מסכימה עם עידית – זה בטח שם קוד לאשכנזי צעיר. חכה עוד עשור, תוסיף משקפיים והתקרחות ובטח תהיה "הדוקטור" או משהו.

    * http://bissim.com/2010/03/12/carrotscookies/
    ** http://bissim.com/2010/08/26/zucchini-cupcakes/

  7. ג'וני דו Says:

    איפה שם? בבית האח הגדול? ראיתי שבעונה הזאת יש שם גם בלוגר. ואם הפעם לקחו מישראבלוג, אז כנראה שבעונה הבאה יגיע תורו של מישהו מבלוגלי.

  8. idit Says:

    ייפ. לא התחברתי רגשית לאף אחד ואני מרגישה מלוכלכת. ליל"ט

  9. ירון Says:

    על האסון שמעתי, או יותר נכון קראתי, בגרמניה. אונ' בן־גוריון בנגב שלחה אותי (על חשבונה!!!) ל־5 ימים להציג איזה דמו של איזה פרויקט. אז במקרה שלי כבלוגר – קל וחומר.
    בהמשך לפסקה הקודמת, כמעט כמעט הצלחתי להתחמק גם מהדלקת נרות וגם מסופגניות. למה כמעט? כי היום, ממש בהזדמנות האחרונה, נתקעתי אצל חברים בזמן הטקס וסימנתי V על ה־task-ים הנ"ל.
    רגע, עושים תחרות על מספר הקוראים?
    ג'וני, אני מבטיח לך שהשכנים שלך לא מתקרבים לשלי. לצערי הרב בעת הפסקת המים הגדולה בב"ש (הנה תזכורת: http://goo.gl/L8N9e) כל השכנים שלי היו מחוץ לבניין וכך כולם הכירו אותי. מאז הם לא מפסיקים לבוא אלי לבקש כסף, לבדוק אם יש לי אולי משהו לזרוק ששווה משהו, או פשוט סתם לספר לי כמה החיים קשים (בנקודה הזו הייתי שווה בן שווים בשיחה).

  10. idit Says:

    אוי נכון עוגת גזר!!! אחת אפס ולנסיה, אבל אני עדיין טוענת שגזר לא מכשיר בטטות וקישואים לתפקד כקינוח.
    וחחחח (אמרו לי שזה מקובל לכתוב חחח בשיחות פרטיות ואני מחשיבה את זה כשיחה כמעט פרטית), זה נכון, בעוד כמה שנים הוא בטח יהיה הדוקטור, אם לא יקבל קידום ישיר להפרופסור. זה מה שקורה כשלא דואגים לקבל מרשם לפרופסיה בזמן.
    ירון:
    אני מניחה שאם אוניברסיטת בן גוריון שולחת אותך למקומות, אז לפחות אתה באמת הסטודנט.
    (עדיין מרגישה מלוכלכת. נראה לי שארגיש מלוכלכת כל עוד יואב מאור נמצא שם. ליל"ט)

  11. דאלי Says:

    רק רציתי להגיד שזה חימם לי את הלב שמיקמת אותי ראשון ברשימה.
    ועוד משהו, מי זה הגו'ני הזה? אף פעם לא היה לי את האומץ לשאול, אבל תמיד רציתי.

  12. ולנסיה Says:

    אל תפסלי את הבטטה עד שניסית :).

    "חחח" תמיד נשמע לי כמו בעיה לרופא אף אוזן גרון.
    מתי LOL יצא מהמשחק?

    התלבטתי אם לכתוב פרופסור, אבל נראה לי שבשביל פרופסורה הוא צריך כבר קרחת מתקדמת ואיזה ג'קט. לא כ"כ פרקטי במזג האויר שלנו (למרות שמבטיחים לנו גדולות ונצורות גם בתחום הזה).

  13. ג'וני דו Says:

    טוב, בואו נרגיע כאן עם ההתקרחות. אם אני אהיה דוקטור בשנים הקרובות זה רק בגלל שאני באמת שוקל לחזור לעשות איזה תואר שני במשהו.

    ודאלי, לשאלתך, ג'וני דו הוא אדם מן הישוב שאם צריך להגדיר אותו במשפט אחד בלבד, אז המשפט הכי מתאים הוא: מישהו שכרגע מצב השיער שלו ממש בסדר גמור. ואם יש לו איזשהם מפרצים הם כאלה שרק הוא רואה אותם. וגם מי שהוא מסב את תשומת לבו לגביהם. וגם, אולי, מי שמספיק מתעניין בקו השיער שלו כדי לבחון לעומק את הסוגיה. אבל אין הרבה כאלה.

    הנה, יצאו אפילו ארבעה-חמישה משפטים, שבהחלט מספקים מידע מקיף (ומרתק) אודותיי. אולי בפוסטים הבאים יבואו פרטים נוספים. אז שווה להישאר.

  14. העלמה עפרונית Says:

    ולי ממש חימם את הלב שאני ברשימה, ובכלל לא אכפת לי שאני ממוקמת אחרונה (אבל לרגע כן קצת הלחיץ אותי שליוותה אותי כוכבית, עד שראיתי שזו הייתה כוכבית-של-סוף-הרשימה ולא כוכבית שקשורה אלי אישית)

  15. ירון Says:

    מה שהופך אותי לאחרון ברשימה…
    זה חימם גם לי את הלב. תודה 🙂

  16. idit Says:

    וואו, אז בעצם כל מקום ברשימה מחמם את הלב. זה מחמם לי את הלב.

  17. שחר Says:

    רק בשביל להשלים את התמונה רציתי להגיד שגם לי התחמם הלב, אבל אז נזכרתי שפעם היתה פרסומת של נייקי שאמרה You don't win silver, you lose gold וקצת התבאסתי מהמקום השני. אבל אז הבנתי שזה בעצם בדיוק ההפך מ-Just do it! אז אולי בעצם הכל טוב ובכל מקרה התחמם לי הלב.
    בכל מקרה, מקום שני זה אחלה בעצם, אז אני עף על עצמי, חחח!

  18. idit Says:

    גם שימוש בביטוי "עף על עצמי" – באופן אירוני או אותנטי – מחמם לי את הלב.

  19. לא Says:

    החתירה הבלתי מתפשרת שלך לאמת בפורמט שבו לאמת אין משמעות מפתיעה אותי כל פעם* מחדש.
    נכנסים** לבלוג, קוראים פוסט. אם הפוסט מוצלח, זה יופי, נבוא שוב. אם לא, אז לא. אכפת לנו אם הסיפור בפוסט קרה לך או לדוני ג'ו או לסמי ג'ו? אכפת לנו אם הבלוגר בן שלושים כפי שהוא מספר לנו או שהוא בדיוק לומד לבגרות בדקדוק? אנחנו הרי לא מכירים אותו (אם כי מתברר שאת חלק מהקוראות שלו דווקא כן).

    *אולי הייתי צריך לכתוב שם "בפעם השניה".
    ** "the royal we"

  20. idit Says:

    א. אתה צודק במאתיים אחוז
    ב. לא היה לי נעים שלקחתי סיפור של מישהו אחר. בדרך כלל הדברים שאני כותבת, גם כשהם לא אמיתיים, הם שלי.
    ג. זה עדיין לא משנה את העובדה שאתה צודק במאתיים אחוז. שבת שלום לא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: