איך יכול להיות שיש אלוהים בעולם הזה, אם הוא מעניש אישה צדקת בלי סיבה. אישה בעלת לב זהב שרק כיוונה לעשות טוב כל חייה ובאמצע הלילה היא צריכה להתעורר מכאב שיניים. אז לא הלכתי לרופא שיניים כבר ארבע שנים. זה נכון, כן. אבל ג'וני דו אמר שהוא לא הלך איזה עשר שנים, והכל בסדר גמור חוץ מזה שמדי פעם יש לו כאב שחולף. אז מחכים שיחלוף, הכאב. אולי זו רק רגישות לקור, או לחום. בהתחלה הוא מופיע רק אחרי שאוכלים. אחר כך גם בלילה. פעימות עמומות כאלה. בהתחלה באזור מסוים של שתי שיניים, שלוש. למטה. אחר כך מהאוזן עד אמצע הסנטר. אולי זו דלקת בלסת. אחר כך הכאב מתחיל להעיר באמצע הלילה, נחלש רק אחרי שקמים ומסתובבים קצת ומצחצחים שיניים. אחר כך הוא מעיר גם אחרי אופטלגין באמצע הלילה, ובסוף הוא לא חולף גם אחרי שני אופטלגין ושקית אדממה קפואה באמצע הלילה. וזה בערך הזמן שצריך להגיד אוקיי, ג'וני דו לא מבין מהחיים שלו.

באיזשהו שלב כשכבר מובן שלא אחזור לישון, צריך לחשוב מה לעשות. זה השלב שצריך לקום ולחשוב. מה עושים. להדליק את המחשב. לבדוק איפה יש מרפאות חירום. אחת באיכילוב, אחת ברמת גן. אחת ברחוב הס. כולן סגורות. ובמוקד עונה לי מוקדן זועף שכל המרפאות סגורות. "אז בשביל מה אתם קוראים להן מרפאות חירום?!" אני מסננת כשהסאבטקסט הברור לשנינו הוא תחזור לרוסיה. והוא עונה שאני יכולה להגיע לשם בשמונה בבוקר כשהן נפתחות. עכשיו חמש.

תכלס, איכילוב בטוח פתוח. כי זה חדר מיון והכל. אבל עד שאגיע לשם ואעבור את התור הס ממילא תיפתח, ובטח איכילוב בלי הפניה עולה מלא כסף. ויש שם מלא אנשים חולים. אתה נכנס עם חור בשן, אולי דלקת בלסת, ומשתעלים עליך ואתה יוצא עם איזה מלריה. וחוץ מזה, האמת שברגע שמתיישבים הכאב נעשה יותר נסבל. כל הדם בגוף זורם כלפי מטה והפעימות בלסת פוחתות. ורשת האינטרנט מספקת הסחת דעת. ותרגילי החשיבה להפחתת הכאב עובדים קצת יותר. תרגילי חשיבה להפחתת הכאב: לתחום את הכאב בצורה וצבע. סגול כהה. אליפסה. פתאום יש לו גבולות לכאב, הוא כבר לא משתלט עלי, הנה הוא רק בחלק הזה של הפה ובחלק השני בכלל לא. אולי זה בכל זאת משהו שיעבור. אולי אם מהיום אשתמש בחוט דנטלי פעמיים ביום זה יעבור מעצמו. או אם אצחצח ממש ממש חזק. גם בעבודה. במברשת מתקפלת כזאת שאחזיק בתיק. אחרי כל ארוחה וחטיף ומשקה ממותק. ועכשיו הבעיה היחידה היא שאני ערה כמעט 24 שעות ברציפות.

אני לא אוכלת אדממה, אגב. פשוט הייתי רוצה להיות טיפוס שאוכל אדממה. אבל אני יותר הטיפוס שמצמיד שקית אדממה לשן המחוררת או ללסת הדלוקה שלו אחרי ארבע שנים שבמהלכן לא ביקר אצל רופא השיניים. למה טיפול שיניים זה כל כך מפחיד, בעצם? בעצם. זאת הסיבה בעצם. שן היא עצם. בשר הוא רך וגמיש, אפשר לכופף אותו, לחרוץ אותו, לקרוע חלקים ממנו, וברוב המקרים זה לא סופי, הוא נאסף ונסתם מחדש. עצם לא. לקדוח בעצם זה קשה מאוד וסופי מאוד. כשהיא נשברת אין דרך חזרה.

רבע לשש. הפתיח של למי שאינו מאמין דומה מאוד לפתיח של אנשי הגשם. עובדה שגיליתי ממש לאחרונה ברשת האינטרנט. הייתי מתה לישון עכשיו אבל ברור לי שברגע שאניח את הראש כל הדם יחזור לזרום לנקודה ההיא והכאב כבר לא יהיה סגול ואליפטי אלא שחור ואמורפי. אולי זה הזמן להתקשר למישהו. אולי לא. אולי זה תכף יעבור כל החרא הזה ויהיה רק סיפור מצחיק, סיפור עם פואנטה משעשעת לספר לאנשים או לכל הפחות לכתוב בבלוג שלי. פעם שמעתי על מישהי שחטפה דלקת בלסת מחריקת שיניים בלילה. גם אני חורקת ולפני ארבע שנים הרופא אמר שאני צריכה סד ולא חזרתי לשם יותר. העניין בחריקת שיניים הוא שבהתחלה זה עושה לך שיניים יפות, כי אתה חורק עד שהן מסתדרות בקו ישר ובלי ניבים בולטים ושום דבר. אבל ככל שאתה ממשיך לחרוק, כך הן הולכות ונשחקות עד שהן נהיות קטנות קטנות קטנות ולא בפרופורציה לשאר הפנים. זה קורה בשלב מאוחר יותר בחיים. הנה עוד דבר בלתי הפיך, לפורר עצם עד שהיא נשחקת.

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים.

הוא דווקא כן הזכיר אותי. בטח חשבתם שלא ושזו הסיבה שאני מרירה על זה עד היום, אה? אז לא. הוזכרתי. ובכל זאת צרם לי. כי יש לי רגישות חברתית. לב זהב. וכי אני זוכרת את המתח ואת תחושת ההשפלה הפוטנציאלית בדקות שעברו עד שהוא קרא בשמי.  אמר "תמשיכי להיות חכמה" או "תמשיכי להיות מצחיקה", תיוג חברתי כלשהו. מה זה משנה, הנה הוא עכשיו מוכר את עצמו שותה לחיים עם המצלמה, ואני עם שקית אדממה שכבר הפשירה לחלוטין סופרת את הדקות עד לפתיחת מרפאות החירום. שש וחצי.

ביציאה לבדוק אם הגיע עיתון אני תופסת את גיברת ועד הבית בכניסה. פאקין שש וחצי. תמיד יש פה מישהו ער ומסתובב בעיר המחורבנת הזאת. אף רגע לעצמך, מעניין אם יש מי שזה באמת מספק לו אשליה של חברה. גם היא מופתעת לראות אותי, אולי מפני שחשבה לגנוב לי את העיתון. "תלינו פה מזוזה חדשה לבניין. זה יוצא שלושים שקל כל אחד". היא כמעט תוקפת. הם שילמו מכספם וצריך להחזיר להם מיידית. ואז היא מחווה בראש לכיוון מודעת האבל שתלויה על קיר הבניין. ואומרת "זה בגלל השכנה מלמעלה". המזוזה היא מתכוונת. "כל הזמן מתים לה". אולי היא צודקת והבניין הזה באמת מקולל. מוות גדול לבן של השכנה, מוות קטן לשן שלי, מוות קטן למוח של גיברת ועד הבית. אולי זה האוויר הקר בחוץ או חוסר השינה, ככל שהיא ממשיכה לדבר, והדיבור שלה מתנגש עם שיר ביוטיוב ששכחתי לכבות ומתנגן דרך הדלת החצי פתוחה, הפעימות בתוך הפה ובחוץ מהאוזן עד הסנטר הולכות וגוברות, עד שהן ממלאות  את כל הראש והצוואר ומשני הצדדים ובין הרקות, אליפסה סגולה שהפכה לענן שחור כבד שהולם והולם והולם ומציף עד שאי אפשר להכניס פנימה שום דבר.

9 תגובות to “”

  1. דאלי Says:

    ההוא מהכיתה שלך הרגיז אותי עוד בשלב של התמונה שלו מחייך למצלמה עם בירה ביד, ואז הסיפור על הנאום בעמידה בכיתה…אוחח, קשה לי לסבול טיפוסים שמאמינים שהם חיים באיזה סדרת טלוויזיה אמריקאית, אני מאמין שהנאום המביך היה טרם עידן דוסוו קריק, אבל בטח היה משהו אחר, נגיד דגראסי או משהו. אגב, זה מסוג האנשים שהולכים אח"כ להיות באגודת הסטודנטים. טוב, אז מה בסוף, טיפול שורש? זה אחד הפחדים שלי, טיפול שורש, עד היום הצלחתי להתחמק מזה איכשהו, יצאתי רק עם סתימות, אבל אני מרגיש משהו לאחרונה, אני מרגיש שזה סוגר עלי.

  2. idit Says:

    איך ידעת שזה היה טיפול שורש בסוף?
    החדשות הטובות שיש לי בשבילך הן שאם ההרדמה עובדת ומגיעה לכל הסיבים של העצב אז לא תרגיש את זה בכלל. ואם היא לא עובדת, אז זה כאבי תופת אבל כל כך תופת שמיד כשזה נגמר אתה מדחיק את זה ושוכח את התחושה. בכל מקרה ככל שתעשה את זה מהר יותר ככה יש יותר סיכוי שההרדמה תעבוד.

  3. ג'וני דו Says:

    זה הכל עניין של כוח עמידה. אם אתה מספיק נחוש ולא נכנע לכאב, אז החיידקים פשוט מתייאשים ועוברים לפה אחר או משהו. למרבה הצער, היום החברה שלנו היא חלשה ונהנתנית, ובמקום לפתור את הבעיה מהשורש ישר רצים לכל מיני פתרונות קסם כמו "רופא שיניים".

    ושיא החוצפה היא שלאנשים שכן ממשיכים עוד להציג כוח עמידה, ולא נכנעים, כמוני, או כמו בני בגין למשל, הסמולנים, ממגדל השן שלהם, ישר מדביקים כל מיני תוויות של "לא מבינים מהחיים שלהם".

  4. דאלי Says:

    מסכים עם כל מילה שלך ג'וני דו, אתה לגמרי צודק. איתך במאבקך הצודק, ישר כוח!
    ריגשת אותי.

    עידית, זה אחד (מתוך רבים) מהיכולות להן זכיתי כמתקשר. זה זעק אלי מתוך היוזר שלך, אני לא שולט בזה.

  5. idit Says:

    אותך לצילום מסך חושפני ושליחה במייל קטנוני שיוביל לדיון טרחני בנושא הזכות לפרטיות במהלך הטרדה מיני (ת).

  6. idit Says:

    אולסו, בהצלחה. בואו נעמיד פנים שזה חלק מהארסנל התרבותי הקבוע שלי ולא שנזכרתי בזה רק כשהיה לופ בערוץ 20 בשבת.

  7. ירון Says:

    מעניין, גם לי פעם אמרו שאני צריך סד. אבל זה לא היה בהקשר של שיניים… 🙂

    וברצינות, לצערי הרב למדתי על בשרי (ליטראלי) שהשיניים הן החברות הכי טובות שלך, וחייבים לדאוג להן. מקווה שאת מרגישה יותר טוב עכשיו.

  8. idit Says:

    השיניים הן החברות הכי טובות שלי, ליטראלי.
    היי ירון

  9. ירון Says:

    🙂
    אה, ושכחתי להגיד תודה לאלוהי ה־RSS שמעדכן אותי בכל פעם שאת מפרסמת פוסט.
    אז תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: