לפחות זה לא פוסט על הישרדות איי הפנינה

לפני כמה שבועות, מתישהו בתחילת הקיץ, קמתי עם שריטה מדממת על כף הרגל. לא היה לי מושג איך זה קרה, כמו שטפי הדם האלה שצצים פתאום ממכה שלא זכרתם. ספגתי את הדם בנייר טואלט, בהתחלה הנחתי אותו על הפצע ומיד הופיעה עליו קשת אדומה סמיכה. אחר כך הנחתי עוד נייר והופיעה עליו עוד קשת, ואחר כך קשת מקווקוות, ואחר כך אוסף של נקודות, שלקח להן זמן לחצות את שתי שכבות הנייר, אחר כך כלום.
באותו יום עברתי ליד הבתים הטמפלרים המשופצים מול הקריה וראיתי שאחד החלונות שלהם מתקלף. הבנתי שאלה לא חלונות אמיתיים אלא טפטים של חלונות והיה בזה משהו מביך, אם כי לא ידעתי להגדיר בדיוק מה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיה לי נושא לכתוב עליו פוסט. הסתובבתי חודשים עם החלון המודבק המתקלף הזה בראש, ובכל פעם בדקתי את השריטה ברגל, כסמן לזמן שעבר מאז שהחלטתי לכתוב על זה. הצלקת מהשריטה נשארה לי תקופה, אולי עדיין יש לה שרידים שלא רואים במבט ראשון. הפסקתי לבדוק.
יש לי שלושה פוסטים במחסן. אלה פוסטים שתכננתי יום אחד להעלות ממרחק, כשתהיה לי פרספקטיבה עליהם. נכון תמיד כשאתה בתוך מצבים, אתה אומר לעצמך – כשאני אצא מזה ואסתכל על זה מבחוץ, ויהיו לי תובנות, אני אהיה חכם ושליו יותר ובעיקר מוגן. ואז כשאתה יוצא מהמצבים, הפרספקטיבה שפנטזת עליה היא אף פעם לא מה שציפית, לטוב ולרע. היית מאוהב באיזה מישהו מהשכבה שלך וכל הזמן אמרת לעצמך "כשאני אתגבר על זה, או כשאני אהיה מבוגר בעוד 10 שנים, אני לא אבין מה מצאתי בו, ואני אצחק על זה. אני אספר לבן הזוג החדש שלי את הסיפור כקוריוז משעשע". אבל גם כשאתה מתגבר על זה, אתה עדיין מבין מה מצאת בו, ולא ממש בא לך להעלות את הנושא עם בן הזוג שלך, וזה עדיין לא מצחיק אותך. ההפתעה היא בדרך כלל שאתה לא מוגן, או לפחות לא מוגן כמו שציפית, גם כשאתה כבר בחוץ.
בקיצור יש לי שלושה פוסטים כאלה של מבט מבחוץ, פוסטים שהכינותי מראש כדרך לעודד את עצמי. לראשון קוראים אחוות הטבעת. השיר שמלווה אותו הוא אוורי דיי איז לייק סאנדיי. הוא נפתח באיך הפסקתי לדרוש מעצמי לשטוף כלים וזרקתי את כל הכלים ששכבו בכיור.  ביי ביי כלים, זו עיירת חוף ששכחו לסגור, בוא כבר סוף העולם.
לפוסט השני קוראים שני הצריחים. השיר שמלווה אותו הוא מנגינה יקרה. הוא מספר על דעות שהיו לי על בלוגר אחר, אבל זה בעצם סתם תירוץ והסיפור הוא יותר על עצמי וכיצד הבנתי שעולמי הצר מכתיב את היחס שלי לסביבה בלי כל קשר לסביבה. אני מצטער בשבילי. אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי, אין לי ברירה.
לפוסט השלישי קוראים שיבת המלך. השיר שמלווה אותו הוא נוט דה סיים של דינוזאור ג'וניור (זה השיר של דינוזאור ג'וניור שאנשים מכירים גם אם הם לא מכירים את דינוזאור ג'וניור). שני הפוסטים הראשונים בטרילוגיה הם למעשה הקדמות שנועדו להכין את הקוראים לשיא הרגשי, החשוף והאמיץ שבפוסט השלישי. אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב בו.
המון תקוות תליתי בשלישייה הזאת, וכשעבר הזמן ואף פעם לא הגיע הרגע המתאים לפרסם את הפוסטים, התחלתי לכופף קצת את התכנית, להתאים אותה למציאות המשתנה כדי שבכל זאת אקבל את המבט מבחוץ הזה שכל כך חיכיתי לו, שיהפוך אותי רשמית לעידית שאחרי. הסיפור של שני הצריחים הפך לא רלוונטי, לסיפורים האחרים נשרו לי המילים. החלטתי שאכתוב פוסט הקדמה ובו אסביר את התכנית, ואתנצל שכבר אין לי מילים שיתאימו לה, ואז אפרסם את שלושת הפוסטים, אחד בכל יום, ריקים. רק הכותרות – אחוות הטבעת, שני הצריחים, שיבת המלך, וקבצי קול. ואולי אנעל אותם לתגובות. מי שיקרא יוכל להגיב בפוסט ההקדמה, להגיד אולי איך הוא מתחבר לשיר מסוים בפוסט מסוים, והטרילוגיה עצמה תישאר ריקה ואניגמטית.
אבל אז עבר עוד זמן, ואפילו השירים כבר פחות התאימו. את נוט דה סיים למשל שמעתי פתאום בגלגלצ וכשאתה שומע את השירים שאתה אוהב בגלגלצ זה אומר שיש לך טעם המוני, אז התחלתי לפקפק בבחירה שלי. בכל זאת, זה אמור היה להיות השיר הכי חזק מבין השלושה, ומה אם הוא לא ראוי לתפקיד? ולמה שאדגים את רגשותיי באמצעות שיר של הסמיתס, זה לא קצת צבוע ויומרני בהתחשב בעובדה שהשיר הכי מרגש בעיני כרגע הוא השיר של ג'ון לג'נד שסיים את העונה האחרונה של משחקות את המשחק?
בסופו של דבר כל כך הרבה מרכיבים בטרילוגיה הזו הוטלו בספק ואיבדו תוקף, עד שהדבר היחיד שנשאר לי מהתכנית, בלי הטקסט, בלי השירים, בלי ההצדקה הפסיכולוגית, הוא להתוודות על קיומה של טריולוגיה כזאת במחסן. וגם לזה כמובן אף פעם לא נמצא הרגע הנכון. בעצם גם עכשיו אני כותבת על זה לא כי זה הרגע הנכון אלא כדי שתבינו אותי ותסלחו לי, עוד עלק הצצה בשקל אל אחורי הקלעים שבעקבותיה אולי תראו למה קשה לי להישאר ולכתוב לפעמים ולמה גם כשאני כאילו חברה אני בעצם לא חברה וכמה גם לי מסובך להבין מה אמיתי ומה מאבד משמעות כשחושפים אותו.

היי, אז מה קורה? מה דעתכם על "מחוברות" מיי פיינגולד או לירן דנינו וכולי… אמ, ואיזה חם בחוץ, אה?
***

27 תגובות to “לפחות זה לא פוסט על הישרדות איי הפנינה”

  1. אורן Says:

    אני גם מוצא שהמרחק לא תמיד עושה טוב לנסיונות הכתיבה שלי. ממרחק, הוא לרוב נראה חסר טעם, והרגש שהיה לי כשכתבתי אותו קהה. זו הסיבה שהחלטתי שאני מפרסם ברגע שאני כותב, בלי לשכתב או להרהר בשנית. מצד שני, לי אין מוניטין לשמור עליו.

    נו, ואת סוזן וגה ראית?

  2. אופיר זמר Says:

    איזה כיף שחזרת לכתוב

  3. אדר Says:

    עידית מוסרת שהיא מתנצלת אבל היא בעבודה ועל כן אין לה גישה לבלוג עד הערב כדי לענות.

    וחוץ מזה: יש לי המון מה להגיד על מחוברות, אנפורצ'נטלי הוט החליטו לא להעלות את הפרקים לאתר באותו קצב כמו במציאות כך שכל מה שאומר יהיה מיושן ולא רלוונטי.

  4. שחר Says:

    יופי, עכשיו אני אדע שזה עובד.
    אחת לכמה זמן אני פשוט אשאל בתגובות: "עידית, מה נהיה?" או "מה קורה לא שומעים ממך?" ואז יבואו עוד שתיים-שלוש תגובות ספאם ויצוץ כאן פוסט חדש.
    אבל אני חייב לתהות תהייה קטנה על שמות הפרקים בטרילוגיה, שהם השמות של הסרטים (או בעצם של הספרים בתרגום החדש), כי אני אם הייתה לי טרילוגיה כזו דווקא היו קוראים לפוסטים שלה "חבורת הטבעת" ו"שני המגדלים" וגם "שובו של המלך". אז אני חייב לתהות תהייה קטנה כאמור.
    ומיי פיינגולד, נו, מיי פיינגולד, ברור.
    זה שהיא הצליחה למצוא שיר של עידן רייכל שאף אחד לא מכיר זו חתיכת הישג, אבל זה שהיא הצליחה להפוך אותו ליצירת מופת זה כבר מכתיר אותה סופית. עפר לרגליה, זה מה שאני.
    מצד שני, אני עדיין מחכה בקוצר רוח לביצוע של דנינו לקריפ בגמר.

  5. דאלי Says:

    העניין הזה עם השריטה שלך ברגל, זה התחיל מפחיד אבל הלך לכיוון חיובי יותר בסופו של דבר.
    מחוברות מעולה, מירי חנוך ואייל שני עוד יותר. הילדה התחילה בתור דבר מבטיח והלכה ועיצבנה אותי ככל שעברו הפרקים עם כל הפוזה של ה"בא לי להתאבד" הזה שלה, באחד מהפרקים השבוע גיליתי שאו שהיא והחברות שלה ממש קלילות (רציתי להגיד שרמוטות, אבל אני מנסה לשמור כאן על פאסון) או שאני בגיל 16 הייתי ממש ממש ממש לא בעניינים. דנה ספקטור גם בסדר, אבל בעלה יותר. וואי אני מקווה שלא תקחי את המשפט האחרון שלי לכיוונים לא רצויים.

  6. idit Says:

    היי כולם, מצטערת שאירועי אתמול מעיבים על הפגישה מחודשת.
    אני יכולה רק להבהיר שפרסמתי את הפוסט אתמול מבלי ששמעתי או קראתי חדשות ולא היה לי מושג?
    מהשירים ברדיו אני מסיקה שהסביבה בשוק כמוני. כאילו על דעת עצמם, אנשים הורידו הילוך ליום אבל לא רשמי. כי מבחינת מספר ההרוגים זה לא משהו שאמור לעצור את המדינה, ועדיין לא ברור ב-100% מי רצח ולמה. ומבחינה אחרת, זה קצת כמו רצח רבין – לקום בבוקר במדינה שונה מזו שחיית בה אתמול.
    כמובן שאין טעם לשוחח על אקטואליה בבלוג, כי אח"כ הפוסטים נשארים בארכיון ומי שוקראים אותם, כולל הכותבת, כבר לא זוכרים מה בדיוק קרה בתאריך הזה. אז אני תכף אענה גם על מחוברות והכל. תכף.

  7. idit Says:

    טוב, אני מוכנה לדבר על מחוברות וסוזן וגה והכל.
    בסוזן וגה לא הייתי למרות שמאוד רציתי. בעצם כנראה שלא מספיק רציתי. אני מתקשה למצוא שותפים לפעילויות שעולות הרבה כסף. אנשים מוכנים מקסימום לשתות איתי קפה וגם זה בקושי. אורן, היית? היא שרה את מגי מיי?
    מחוברות גורמת לי להרגיש מלוכלכת (ואדר את יכולה לדבר על הפרקים שכבר ראית, שום דבר לא משתנה שם). כל אחת מהן, גם ברגעים הטובים/חזקים/אמינים שלהן, קצת מטרידה אותי. הצעירות יותר – חנה וזרובבלה – מטרידות אותי פחות. אולי כי הן יותר מודעות למה שהן עושות (ונראה שמבחינת שתיהן אין לזה המון משמעות). מרגיז אותי שחושבים שבעלה של דנה ספקטור קדוש. מרגיז אותי שמשתמשים במילה "אומץ" כשמתארים את מה שהן עושות.
    נראה לי שגם אני בעד מיי, אבל קשה לי לצפות ביותר משתי דקות ברצף של התכנית הזאת מאז שיש שם 800 שופטים. כמו כן למרות שמיי ביצעה אותו יפה, העיבוד לסדר יום היה ממש מכוער.
    היי אופיר!
    ממ, כמו כן נראה לי שהגיע הזמן למחוק את פוסט האבל המאולתר, לפני שהוא יאבד הקשר וסתם יהיה תקוע בראש הבלוג לא מתוך כבוד או צער אלא כי עדיין לא הספקתי לכתוב פוסט חדש ועדכני יותר. כבר אמרתי על אקטואליה בבלוג, וזה.

  8. אדר Says:

    אני הכי אוהבת את ליאת בר און והכי לא אוהבת את מירי חנוך ובעלה השף הקשקשן. אלוהים, הם חייבים לסתום.

  9. לימור Says:

    הכי חשוב שכתבת על שלושת הנושאים שרצית ,גם אם בתוך פוסט שמדבר על התכנון לכתוב עליהם- אולי זה היה ייעודם 🙂

  10. idit Says:

    הו תודה על המחשבה החיובית. כן, אולי, אם יש לפוסטים ייעוד…
    וכן, ליאת בר און היא בסדר. אני חושבת שכולם יודעים מי שם הכי לא בסדר.
    אה, ושחר? זה באמת על שם הסרטים ולא הספרים.

  11. שחר Says:

    בטח שכולם יודעים מי שם הכי לא בסדר.
    רק שכל אחד יודע את זה על מישהי אחרת.

  12. אדר Says:

    אז בוא נפתח את זה: מי הכי דפוק במחוברות?

  13. אדר Says:

    אגב זה כולל דמויות שוליים

  14. idit Says:

    אבל נראה לי לא פייר שנטנף עליהן (ועליהם) תחת זהות וירטואלית בדויה/חצי חסויה. כמובן שאני מטנפת עליהן(ם) בלי הכרה, אבל רק בצ'אטים פרטיים.
    מה שכן, למרות שכולנו מדברים עכשיו על מחוברות, יש לציין שרובנו לא ממש מתיישבים לצפות בתכנית מדי יום. צפיתי ב"טינופת" יותר ממה שצפיתי במחוברות, וזה אומר משהו.
    נראה לי שאני מעדיפה לצרוך חיים טיפה יותר מתוסרטים.

  15. idit Says:

    (ושחר אתה עדיין מוזמן לספר לנו מי הכי דפוק במחוברות)

  16. ירון Says:

    זה מזכיר לי את הסיפור ב"סיפורי עמים" בו הגיבור עבד בתור מספר סיפורים יומי למשל שנה אצל מלך אחד, וביום האחרון של השנה נגמרו לו הסיפורים. הוא מנסה למצוא סיפור ולא מצליח, לא משנה כמה הוא מתאמץ. ואז ביאושו, הוא אומר למלך שאין לו סיפור ומספר את קורותיו באותו יום. בסוף מסתבר שזה הסיפור הטוב ביותר שהמלך שמע אי פעם. 😉

  17. idit Says:

    סיפורי עמים!

  18. ירון Says:

    אחת הסדרות.

  19. שחר Says:

    The best place by the fire

  20. שחר Says:

    טוב, טוויטר לא נותן מספיק מקום, להגיב אצל צפניה נראה לי לא לעניין וכך גם לכתוב על זה פוסט של ממש.
    אז מיי פיינגולד הוכיחה השבוע שהיא משחקת אסטרטגי ובשלב הזה של העונה חשוב היה לה יותר להראות לכולם, ובעיקר ליהודים שהיא לא חקיינית אורית שחף. אז ביום ראשון היא עשתה בלדה כמו שצריך כדי לסגור סופית את הפינה הזו מול השופטים שטענו שהיא נובחת גם כשלא צריך ואז כשהיא כבר פטורה מנטל ההוכחה הגיעה למפגש עם היהודים כמו למשחק שח.
    בעוד כולם מתוודים על הערצה של שנים ומספרים כמה הם מתרגשים מהרגע היא באה עם גירסה מוכנה ולחלוטין לא יהודימית לשיר. כן, היא יכלה ללכת על שיר של שחף ולהוכיח שהיא יכולה לשיר אותו טוב יותר מהמקור, אבל היא העדיפה לברוח.
    נכון, זה לא הביצוע הטוב ביותר שהיא יכלה להפיק מעצמה בערב הזה, אבל זה הביצוע הנכון מבחינתה כהצהרת כוונות.
    מלכה.

  21. idit Says:

    המ, לא חשבתי על זה שבאמת היא הייתה חייבת להביא עיבוד אחר לגמרי כדי לא לצאת חקיינית אורית שחף. עכשיו זה נשמע קצת יותר הגיוני. אבל בזמן התכנית חשבתי שהפרשנות שלה מוזרה ומאכזבת. כאילו, זה היה עיבוד דיסקו כזה, אבל היא לא באמת מסוגלת לשיר דיסקו.
    שזה גם מוזר, שאני מאוכזבת ממנה שהיא תמיד שרה באותו סגנון פיינגולד/שחף ולא מגוונת (גם כשהיא שרה רגוע זה אותו קול), אנחנו מתעייפים מלראות את אותו סגנון חוזר על עצמו כל שבוע בכוכב נולד, אבל מחוץ לכוכב נולד אנחנו מעריכים אנשים שיש להם סגנון ייחודי וקשה להם לשנות אותו. כמו קורין אלאל, או קייט בוש, או סוזן וגה, או בני משפחת בנאי כאלה ואחרים (ופה רציתי להוסיף שגם לאונרד כהן אבל אני אישית לא מתה עליו)
    וגם לא ברור לי איך קרה שהעיפו את חובי סטאר ודניאל תבורי והשאירו את ולדי ודלומי.

  22. חופשת סקי באיטליה Says:

    פוסט מעולה.

  23. שחר Says:

    לפחות זו לא תגובה על הישרדות הפיליפינים

  24. idit Says:

    לא אכתוב עוד פוסט עד שתעלה עונת האולסטארז

  25. שחר Says:

    בסוף נשברת שבוע לפני, מה זה? וגם: איזה יופי.
    ועכשיו אלך להגיב שם.

  26. שחר Says:

    איזה מוזר. הייתי בטוח שהגוווטאר נקבע לפי כתובת האימייל ושאני אשאר עם הסגול הזה שלמעלה, אבל זה אותו שחר למקרה שזה לא ברור.

  27. idit Says:

    אל דאגה, יש פה רק שחר אחד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: