(הפוסט הזה עלול היה להיקרא "בחושך כל חור שחור", אבל התאפקתי.)

כן, זה בעניין החור השחור של המפץ הגדול, הניסוי היום. הבנתי שאין סכנה ממשית להיווצרות חור שחור בניסוי (אולי חור קטן שיבלע רק את שווייץ? ואז, האם התיקו מולם בשבת ייחשב כניצחון טכני?), ושאנשים טוענים שיש סכנה כזו שייבלע העולם, משום שהם טפשים וכמו כן משום שהם קצת מקווים שזה יקרה ואף מתנחמים באפשרות שזה יקרה. יש גם כאלה שטוענים שהם מפחדים מזה נורא, אבל ממה יש לפחד? הרי אחר כך לא יהיה כלום. איך אפשר לפחד מכלום.

בכל מקרה, אני עידית חושבת שזה יהיה יפה יותר אם האנושות תיכחד בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולברוא, ולא בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולהרוס. מהבחינה הזו, אולי סיומו המוצלח של הניסוי יהיה קצת פספוס. כי כשהעולם ייחרב במועד מאוחר יותר הוא ייחרב בעקבות ניסיון להרוס. או אולי בעקבות הרס בלי כוונה תחילה. בכל מקרה זה לא יהיה סיפור עגול ומספק. מצד שני, לא יהיה מי שישמע את הסיפור אז מה זה משנה.

כשהייתי קטנה חלמתי להיות מפורסמת באופן גלובלי ונצחי. כלומר, שימצאו את היומן שלי אלפי שנים אחרי שאמות, והוא יהיה העדות היחידה לחיים על פני כדור הארץ בתקופתי. והשם שלי, והדברים שכתבתי, יהפכו לאבן דרך היסטורית. כמו אנה פרנק, אבל יותר אוניברסלי. וכמובן, בלי לבלות את החודשים האחרונים של חיי בברגן בלזן. מוזר שהיה לי ברור אז שהמשמעות בחיים שלי תוכל להגיע רק מחוץ לחיים.

עכשיו אני כבר לא רואה טעם בפרסום אחרי המוות. זה נשמע לי טראגי. אם הבלוג שלי יהיה הדבר היחיד שישרוד את החור השחור (וסביר שהוא יהיה) ואני לא אהיה שם כדי לראות את זה, אז מה הטעם. עכשיו אני מבלה את רוב הזמן במחשבות על תהילה בימי חיי, ועל כסף. אני רוצה שיהיה לי המון כסף, שלא אצטרך לפחד ממינוס ומהוצאות קטנות, שיהיה לי שטח גדול. שאוכל להגיע למקומות רחוקים בקלות. הכסף והתהילה יהיו פועל יוצא של איזו יצירה שלי. לא ברור איזו, אבל אחריה יירד ממני קצת מהעול הזה של להוכיח את עצמי ולקדם את עצמי ולקיים את עצמי ולמצוא משמעות לחיי. לפעמים אני משכנעת את עצמי לא למלא לוטו, כי אם אזכה במיליונים אז כבר לא אוכל להוכיח את עצמי באמצעות היצירה הזו, שבינינו – יש סיכוי גבוה שלא תהיה.

ברגעים שבהם אני מבינה מה המרחק בין המציאות העכשווית לשאיפות שלי, אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה ישראל הייתה מדינה סוציאליסטית ואני מציירת אותה לעצמי כמקום שבו אף אחד לא היה עשיר נורא, והשאיפה הייתה למצוא תפקיד נוח, כעובד מדינה למשל, ולעשות ילדים ולקנות מזנון לסלון. באותה תקופה מותר היה אפילו להרביץ לילדים וזה נחשב נורמטיבי והם לא התחשבנו איתך על זה אחר כך. והיה מקובל לצאת למילואים בהנחה שאולי תמות כדי להגן על המדינה כי אין דרך אחרת וזה לא אומר שדופקים אותך ושראש הממשלה לוקח שוחד על חשבון האלמנה והיתומים שלך ומאפר מהסיגר שלו על מטח הכבוד בהלוויה הצבאית שלך. והיית צריך לשמור על יחסים תקינים עם הנוכחים בחייך, בלי שתהיה לך את האופציה לברוא מערכות יחסים וירטואליות עם גולשי רפאים ש-90% מהאישיות שלהם מדומיין. אולי אז היה יותר סיכוי לא לפנטז על המפץ הגדול של חייך שעוד יקרה ושחייב לקרות ושהאחריות על בניית מאיצי החלקיקים שייצרו אותו כל כך מכבידה עליך, עד שהיא משתקת אותך ומונעת ממך לפעול למען רווחתך באופן יומיומי. כשיש פחות ציפיות הסיכוי לאושר גדל. ומזנון זה רהיט שממש נכחד מהעולם.

15 תגובות to “”

  1. ירון Says:

    "משום שהם קצת מקווים שזה יקרה ואף מתנחמים באפשרות שזה יקרה"
    משפט חזק.
    זה כל כך טבוע באדם, לא להתמודד עם המציאות ולקוות שאיזה גורם חיצוני שאין לך שליטה עליו יבוא ויהרוס את הכל, ולמעשה יפתור לך את כל הבעיות.

  2. ק.ה. רומינגה Says:

    (מאיץ מזנונים שוודי http://www.ikea.co.il/category/dining_storagesoulotion
    – כנראה שזה מין פארק יורה של ריהוט סלוני משוחזר מדגימות פורניר* מסוף האלף הקודם)

    "כל חור לפנה"צ, אה… מעונן חלקית עד בהיר?"

    מימרה פיזיקלית שווייצית ניסיונית
    [אולי הם גם התאפקו לא לעשות את הניסוי בלילה]

    השידור החי של סוף העולם לא ממש עובד
    http://webcast.cern.ch/index2.html

    אבל אפשר אנשים מחכים לו
    http://pcatdwww.cern.ch/atlas-point1/ATLASview/ACR.htm

    או גבינה בשידור חוזר
    http://lbx.cheddarvision.tv/

    *אם כבר מדברים על חומרים כחודים.

  3. שחר Says:

    כשהייתי בכתה א' היה יום שבו יצאתי מבית הספר עם איזה ענף ביד, והשלכתי אותו לתוך שיח. הייתה לי אז תמונה ברורה מאוד בראש של סוף העולם, של ארנבת שבורחת ממשהו איום ונורא (זה סוף העולם. יש כל מיני דברים איומים ונוראיים) ונתקלת בענף הזה שזרקתי, נפצעת ונתקעת בתוך השיח. איכשהו העובדה שהיא נתקעה בתוך השיח הצליחה להציל אותה בזמן שכל שאר היצורים החיים נכחדו. לא ממש חשבתי על זה אז אבל אני מניח שהיא אמורה הייתה להיות בהריון, כי בדמיוני, בזכות הענף ההוא שזרקתי ימשיכו חיים להתקיים על כדור הארץ. זה לא ממש היה עושה אותי מפורסם, אני מודה, אבל זה בהחלט גלובלי ונצחי.

  4. idit Says:

    (ניסיון שני לכתוב תגובה. אם בסופו של דבר תופיע פה אותה תגובה שכתבתי פעמיים זה סימן שהעולם חייב להיכחד)
    ירון – אכן. לפחות השבוע היה גורם חיצוני ממשי שבאמת יכולנו להיתלות בו. עכשיו צריך למצוא משהו חדש, וגם הנבחרת לא תתחמק מהמשחק היום.
    שחר – איזה סיפור יפה. ומעניין שלפי התסריט שלך, החיה היחידה שתשרוד על פני כדור הארץ היא ארנבת.
    רומינגה – פורניר!!!

  5. שאול א. Says:

    זה פוסט מאד יפה.

    אני ישבתי היום בשעה 09:59, ועל אף שידעתי שלא יקרה דבר, שבמקרה הטוב ביותר מישהו ישחרר נפיחה אחד יותר מבדרך כלל, ובכל זאת, בסתר ליבי, ממש ממש בפנים, קיוויתי שבעוד דקה הכל יגמר, וכולם יעלמו. והסתכלתי על השעון, והמשכתי להסתכל.
    והדקה חלפה לה ונעלמה היכן שנעלמות כל הדקות. וכל הברברת האינסופית שעוטפת אותי בבקרים המשיכה להציף את החדר שישבתי בו. וכלום לא נגמר, מלבד שאריות הסבלנות שלי למין האנושי.

    יופי של פוסט. לפחות דבר טוב אחד יצא מהעובדה שכולנו עדיין כאן בשביל לקרוא אותו.

  6. idit Says:

    תודה תודה, וברוך הבא המגיב החדש שאול א…
    יצא עוד דבר טוב – ניצחנו במשחק, ואני למדתי מי זה "בירם כיאל" (אני נהנית להעמיד פנים כאילו אני עוקבת אחרי המשחקים האלה ומבינה מה קורה בהם).

  7. אסי Says:

    אוי עידית, את כה מתנשאת. סעי לבקר קצת אצל אנשי הפריפריה. מזנונים שורדים שם בענק.

  8. אדר Says:

    לסבתא שלי היה אוּבְּר-מזנון, כזה שיש לו גם חלק תחתון וגם חלק עליון שתלוי על הקיר כמעין המשך טבעי לכיעור של המזנון התחתון, והוא הכיל את כוסות הבדולח (מה זה בדולח? לא באמת, מה זה?) והקריסטלים וכל שאר השרידים של מה שנחשב פעם יוקרתי. אבל מרוב כובד המשקל הוא נשבר והורידו אותו. זה היה יום קשה.

  9. שחר Says:

    אדר: בדולח הוא זכוכית המכילה מתכת כבדה, לרוב עופרת, הגורמת לעליית מקדם השבירה והנפיצה (נחשי מאיפה העתקתי).
    מה שראוי להזכיר כאן בנוסף זה שבדולח וקריסטל חד הם (אלא אם בקריסטל הכוונה היא דווקא למונח המדעי ואז מדובר במשהו אחר לחלוטין, מה שתמיד בלבל אותי כי אצלי קריסטל=גביש בעוד שאצל הסבתות קריסטל=זכוכית עם שדרוג, ואין הרבה דברים שונים זה מזה יותר מאשר זכוכית וגביש)

  10. אדר Says:

    זכוכית עם מתכת… cooooollll….
    נכון שבדולח זה שם יפה? ישר חושבים על איזו נסיכה. (או ליל הבדולח, אבל עזבו עכשיו)

  11. idit Says:

    נכון. חוץ מזה שכלי בדולח הם הרבה יותר יפים מכלי חרסינה. וגם אם המזנונים שורדים, הרי שהם כבר לא ממלאים את הפונקציה המקורית שלהם (מה היא הפונקציה המקורית שלהם?)

    אסי!!!!!

  12. אסי Says:

    צעקת?
    ומזנונים נועדו על מנת לשים עליהם את התמונות והפסלונים של כל מי שהלכו בשואה.

  13. idit Says:

    מדובר בפסלונים שהיו שייכים פעם לאלה שהלכו בשואה, או פסלונים בדמותם של אלה שהלכו בשואה? כי שתי האופציות לא נשמעות לי סבירות

  14. אסי Says:

    הראשון. מדוע לא? שלחו לפני, אן שנשתמר בביתם בפולין לפני שנלקחו.

  15. idit Says:

    אסי, אתה תמים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: