בית המשפט קבע שבעלי קלנועית חייבים לבטח את כלי רכבם

מדברים הרבה על טוקבקים אלימים באינטרנט. איך אנשים מרשים לעצמם לכתוב נאצות כשהם לא צריכים לחתום את שמם בתחתית. וכמה תרבות האינטרנט מזעזעת וחסרת גבולות וחושפת רמות קיצוניות של כיעור אנושי כשמדובר בטוקבקי הנאצה. 
אבל יש לזה צד שני, נכון? יש גם טוקבקים כאלה שמשתמשים במילה "גאון" בתגובה על כל פוסט כמעט, מכתירים כל בלוגר משועמם שכותב על נסיעה בקו 24 לדוסטוייבסקי של המאה ה-21.  אני לא מדברת על מקרה שבו אתה קורא פוסט שממש אהבת, וחש צורך להגיד שממש אהבת. זה משמח. זה קורה לכולם, זה קורה גם לי. וכמובן, זה קורה לרבים שקוראים אותי, ובצדק גמור. בכל זאת, אני.
אני מדברת על סוגדים סדרתיים כאלה. לפעמים תמצא תגובות סגידה שלהם בהמון בלוגים שונים. לפעמים הם נדבקים לבלוגר אחד ספציפי, אבל מקפידים לסגוד לכל פוסט ופוסט שלו. לפעמים אלה תגובות מפורטות וארוכות שמסבירות עד כמה הפוסט הוא פאר היצירה: "אתה טווה קורים של קסם שברירי בין השורות" וכו'. במקרה כזה יש לי תחושה שהסוגדים נהנים להראות לעצמם ולעולם כמה הם מפליאים להתנסח, והם עושים את זה במסווה של פרגון. לפעמים אלה תגובות קצרות שאין להן שום קשר לתוכן הפוסט, הן רק סוגדות בחצי משפט: "תודה לך, פשוט תודה לך". "אתה מקסים. פשוט מקסים", שוב ושוב ושוב. גם אם הפוסט כולל, למשל, סקירה של עיתוני היום, תוכלו מדי פעם למצוא בין התגובות את אותו "תודה לך, פשוט תודה לך" תמוה.
אני לא כל כך מבינה מה המטרה בזה. אולי להגיד "אני כאן, אני פשוט כאן". אבל אני לא באמת יודעת.
לכן אגב לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. רציתי לפצח את תופעת תגובות הסגידה ולחשוף באמצעותה איזו אמת בסיסית על הקיום האנושי. אבל כמה שאני לא מנסה (אוקיי, לא ניסיתי יותר מדי. אבל ניסיתי), אני לא מצליחה באמת להבין מה המניע של הסוגדים. אני רק יודעת שמעצבן אותי לקרוא אותם, וגם זה מסיבה שאני לא יודעת להסביר. מה כואב לי?
אז אני שואלת אתכם: מה זה, הסגידות האלה? האם זו גרסה משוכללת של "בלוג יפה מוזמן לשלי", קידום עצמי? אולי זו יוהרה שלובשת במקרה הזה צורה של "אני מחמיא-על"? או סתם בעיית זהות במסגרתה הסוגד מסוגל לתפוס את עצמו רק כמכשיר לסיפוק השחקן הראשי באתר, ואין לגיטימציה לנוכחותו באזור אם הוא לא מתחבב על בעל הבית?
אולי תהיו מוכנים לעזור לי בעניין הזה? אולי יחד נצליח בכל זאת להגיע לאיזו אמת קיומית, ואז אני אוסיף אותה לפוסט ואקח את הקרדיט לעצמי. תרגישו חופשי לקרוא לי גאון.

31 תגובות to “בית המשפט קבע שבעלי קלנועית חייבים לבטח את כלי רכבם”

  1. ליזל Says:

    אולי פשוט יש להם טעם רע, והרבה ממנו.

  2. עידן Says:

    את כותבת יפה. בכל פוסט שלך המילה "גאוני" היא הדבר הראשון שעובר לי בראש.

    כמו שכתבת בפוסט פה, אני לא רואה באמת טעם להגיב רק ב"נכון" או "יפה אמרת" או "גאוני", אז אני לא מגיב לרוב הפוסטים. אני קורא את כולם אבל כל עוד אין לי באמת משהו חשוב להגיד אני לא אומר כלום.

    "בעיית זהות במסגרתה הסוגד מסוגל לתפוס את עצמו רק כמכשיר לסיפוק השחקן הראשי באתר" – יכול להיות. לדעתי זה לא ממש נכון. אני קורא כאן כי אני נהנה מזה. אני קורא כאן עבורי ולא עבורך.

    "אין לגיטימציה לנוכחותו באזור אם הוא לא מתחבב על בעל הבית" – ממש לא. אני לא מנסה להתחבב על בעל הבית. כשאני מגיב, אני מביע את דעתי, בין אם היא תומכת או סותרת את דעת "בעל הבית".

    לפעמים, ואולי זו הסיבה שהתגובות עליהן את מדברת נראות די "מתחנפות", לפעמים אני עוצר את עצמי רק בגלל "בעל הבית". זה הבלוג שלך ואני לא חושב שאני יכול לפרסם אצלך מה שאני רוצה כאילו זה הבלוג שלי. לפעמים אני אעדיף להגיב "בבית שלי" עם קישור לפוסט עליו אני מגיב. אני לא יכול להשתולל (לטנף?) בבית של אחרים – אצלי אני מרגיש חופשי יותר.

    בקיצור, מה שאני מנסה לומר כאן הוא: אני כאן, בלוג יפה, מוומנת לשלי 🙂

    [כן, אני יודע, לא כתבתי מה כתובת הבלוג שלי. נראה לי עדיף ככה…]

  3. לא Says:

    פוסט גאוני. תודה לך, פשוט תודה לך.

  4. ז'אן ז'אק Says:

    נראה לי שהסיבה להכל מתחילה בזה בחילקו את הרישיון לאינטרנט לכ-ו-ל-ם, ורבים מ"תושבי הרשת" הישראלים (וכנראה רוב העולם) לא מרגישים מחוייבים לnettiquite (אהמ. מה המינוח העברי?) כלשהו. שלא לומר מכירים בקיומו.
    אפשר לקחת את זה החוצה, לעולם האמיתי, ששם לא חסרים אנשים שיגידו מילים טובות בזמן אמת אבל ברגע שתסובבי את הגב הם יתבטאו בצורה שונה לגמרי. אולי זה סוג של להיות חלק מהחבר'ס ולא רק התחבבות על בעל המקום? הרי הם לא מחוייבים להגיע לתוך הבלוגים. כלומר כל עוד שזה לא חלק מקהילה כמו הטוש-קפה וכו'.

  5. idit Says:

    ז'אן ז'אק – האמת, זו תופעה בולטת במיוחד בקפה. ולא רק בצורת תגובות על פוסטים, גם בתגובות על תמונות. בעצם בכל צורת תקשורת שם. אולי זה קשור לרשת החברתית, לעובדה שרוב האנשים מזוהים שם בשמם. אולי ככה יש להם יותר מה להרוויח, או אולי זה מפני שאנשים שם חשופים יותר, וכשמישהו חושף משהו בפניך מרגישים צורך מיידי להגן עליו, לגרום לו להרגיש בנוח עם החשיפה. שוב הכל השערות, אני עצמי לא בקפה, הוא מביך אותי.
    בעצם זה קורה גם בפליקר לפעמים. בעצם אולי טעיתי כשדיברתי רק על תגובות. זה מין שחרור רסן טוטאלי – לטוב ולרע – בתקשורת בין האנשים ברשת. כן, אולי חוסר הכיסוי למחמאות הוא מה שמציק.
    ועידן – זה בדיוק מה שחששתי כשיקרה כשכתבתי את הפוסט. שאפילו אנשים שהגיבו אצלי פעם אחת בודדה בפוסט על סנג'איה מלפני שנתיים יתהו אם אני מתכוונת אליהם כשאני מדברת על סוגדים, ואפילו יימנעו מלצרף לינק לעצמם כדי להראות כמה הם לא. ואתה לא. אם המאגר (המצומצם) של המגיבים שלי היה מורכב מאנשי "את קסומה ומדהימה" כאלה, לא הייתי מפרסמת את הפוסט.

  6. ק.ה. רומינגה Says:

    סנג’איה על קלנועית הוא קסם שברירי בין השורות.
    (הו, אם אותו בלוגר משועמם היה נוסע בקו 21 היה חרוז [מצד שני הוא יכול להיות גם דוסטוייבסקי* של המאה ה 24]).

    *ירופייב?

  7. idit Says:

    נכון! קלטתי את זה מאוחר מדי, 21 ו-21 היה יכול להיות שילוב מושלם. אולי אשנה כשאגיע הביתה, ואקח את הקרדיט לעצמי, בנוהל הרגיל.
    אבל לאן מגיע קו 21?

  8. ק.ה. רומינגה Says:

    ממסוף כרמלית למסוף עתידים, מסתבר.
    http://www.dan.co.il/search/lines_details.asp
    (נשמע כמו משהו שצריך להביא אליו דרכון, מסוף).

    "~מתכון לקוקטייל שכולל K 300~"

    מתוך
    כרמלית עתידים, פלגיאט
    המאה ה 21

  9. idit Says:

    נכון. וואו, הוא עובר בהמון מקומות.

  10. אלמה Says:

    קו 21 מגיע לפריפריות נידחות כמו קרית עתידים, מסוג המקומות שלא ממש ברור מה הם עושים שם (כסף?)
    ובתור קוראת חדשה בבלוג אני חייבת להגיד שאכן, כל הפוסטים שלך קסומים ומעלים בי דמעה. גם אלה שלא קראתי.

  11. שחר Says:

    [פרסום עצמי מפוקפק] גם לי יש מחשבות בכיוונים דומים לאחרונה, ואם המציאות תאפשר לי אני אמור להשמיע את חלקן לפחות בערב השמדת האינטרנט שייערך מחר [\פרסום עצמי מפוקפק]

    לפחות בנוגע לקפה אני חושב ששיטת הכוכבים המשוקצת שלהם הנהיגה מצב שבו יש סוג של תגמול מוחשי לכאורה על תוכן מוצלח מה שיצר מייד תגובות כמו "מבריק הייתי מככב אם לה היו נגמרים לי הכוכבים על הפוסט הגאוני של ולווט שסיפרה לנו שעורך מדור ברנז'ה בוואלה קיבל הצעה לנהל את פורום ניו אייג' ב-NRG", ובלים אחרות איפשר לאנשים לשחק את משחק השבחים והתגמולים גם על ריק.

  12. שחר Says:

    [ועוד פרסום עצמי מפוקפק] פעם, לפני שגם אני התמכרתי לליסינג, כתבתי את זה, אחרי לא מעט נסיעות באותו 21 (לפחות בחלקן, אלה הישנות והרחוקות יותר, נהניתי לדמיין את עצמי מתמודד עם טלטולי האוטובוס והתהודה שמצא ההנגאובר שלי בהם משל הייתי ירופייב על הרכבת לפטושקי). [\ועוד פרסום עצמי מפוקפק]

  13. ולנסיה Says:

    אני לא יודעת מה הסיבה, אבל אני יודעת שתגובות כאלה גורמות לי להימנע מכניסה לתגובות של כמה בלוגים שאני עוקבת אחריהם באופן קבוע.

    נכון, אני מאמינה שהתוכן של אותם כותבים מעניין ואיכותי, לכן אני מבקרת בהם, אבל התגובות האלה סתם מעיקות. לפחות לקוראת מהצד. אולי לבעלי הבלוג נעים לקרוא אותן.

    אם כי אני נתקלת הרבה דווקא בתגובות "חיבוקי". הכוללות עידוד ותמיכה אין קץ, גם כשהבלוגר מספר שנשברה לו ציפורן. לפעמים רק באמוטיקון מחבק (שכאן נעדר למרבה השמחה) ולפעמים גם בכמה מילים. מעיק, אבל אותם אני לפחות יכולה להבין. לרוב מדובר באנשים המכירים אישית את הכותב וזו דרכם לעודד מרחוק. רק חבל שהם עושים זאת בדביקות ובמרחב ציבורי.

  14. idit Says:

    נכון, תגובות העידוד והתמיכה מחברים פרטיים במרחב הציבורי באמת קצת מציקות. גם חיבוקים וירטואליים הם זולים יותר מהאמיתיים, כנראה.
    וכן שחר, הכוכבים הם חלק מהגועל של הקפה, למרות שגם לתפוז (משם הגיעה ולנסיה ולא יעזור לה שהיא לא שמה לינק יותר, אני זוכרת!) יש ליבובים. שזה כמו כוכבים אבל פחות יוקרתי.

  15. אסי Says:

    עכשיו אני מתבאס שבפעם האחרונה שהגבתי הגבתי רק ב"זה נכון". אני מצטער אם התגובה שלי גרמה לך לכעס מודחק ורצון עז להתעסק במהות האינטרנט ותגובותיו. קבלי מילה נעימה כפיצוי. "מוקצף". מקווה שפיצה.

  16. idit Says:

    לא, דווקא אהבתי את התגובה הקודמת שלך. רציתי לשאול אם אתה מתכוון שזה נכון שחם היום, או שזה נכון מה שהיה כתוב בפוסט, או שזה נכון מה שכתוב באחת התגובות, אבל זו הייתה תגובה כ"כ מדודה וממצה שלא רציתי לגרור אותך בכוח להמשיך להגיב.

  17. אסי Says:

    הפוסט היה נכון. להגיב לזה שחם היום זה כמו להגיד לאנשים "אתם יודעים שהמילה שהכי הרבה מחפשים בגוגל זה סקס?!". יש דברים ברורים ויודעים. לא צריך לדוש בהם.
    הקטע על המחשבות אינטרנט הוא גם , כנראה, ידוע, אבל אנשים מנסים להתכחש אליו. כאילו "מה זה משנה, האופי זה מה שיהיה חשוב". זיבי.
    וזו הייתה תגובה הרבה פחות מדודה וממצה.

  18. idit Says:

    אה, אני שמחה שמישהו הזדהה איתי בעניין המחשבות אינטרנט. האופי חשוב, אבל רק למטרות מסויימות.

  19. אסי Says:

    אז כולם מרוצים.
    תגידי, את העידית שתוהה אצלי בבלוג מדי פעם על דברים? הייתי שואל דרך מייל או משהו אבל אין לי מושג איך עושים את זה ואני סקרן. מה שאני יעשה.

  20. idit Says:

    הגבתי אצלך על פוסט אחד. תהיתי למי שייך המכשיר שעושה מסז'. לזה התכוונת?
    ויש את המייל שלי בתגובה מאז, נראה לי

  21. אסי Says:

    אכן לזה התכוונתי. עכשיו את יכולה למחוק את התהייה שלי. מעכשיו אשתמש במייל. וקראתי שוב את הפוסט ההוא על האינטרנט. וראיתי שאת הגבת שחם היום. אז לא התכוונתי לזלזל בך. מצטער. אני לא נבלה כמו שאני נראה, או נשמע, או כמו שטובי המבחנים מראים.
    ואז קראתי את הבלוג על החלום והקרטון.
    יפה. מה שאני יעשה. זה ממש יפה ואין משהו אחר לומר.

  22. ג'וני דו Says:

    אני דווקא חושב שלפחות חלק מהתופעה, שקיימת גם בחיים האמיתיים וכמו הרבה דברים כנראה מועצמת ברשת, קשורה לדרך ההתנהלות של אנשים חסרי ביטחון שרוצים לרכוש לעצמם מקום ומעמד בחברה או בקהילה מסוימת.

    אחת הדרכים לעשות את זה, תוך סיכון קטן יחסית להיתקל ביחס של דחייה*, היא לתפוס את מקומך באמצעות מחמאות או מחוות בולטות. אם מגיבה מסוימת מקפידה להחמיא תוך שימוש בסופרלטיבים גרנדיוזיים לכל פוסט שני כל כותבת מסוימת, היא בעצם כופה על אותה כותבת להכיר בה**, ויוצרת ביניהן איזשהו קשר חברי, שבנסיבות אחרות – אם נניח היא הייתה מגיבה שם בצורה עניינית, באופן שהכותבת ויתר המגיבים היו מוצאים אותו סתמי או משעמם – לא בטוח שהיה מתקיים.

    *כמו שאמר פעם פנחס ספיר: "על חנופה אף אחד עוד לא קיבל סטירה".
    **דרך אחרת, הפוכה אך בעצם דומה, היא לכפות את ההכרה על ידי ביקורת בוטה או משתלחת.

  23. idit Says:

    יפה, תובנה מחכימה באמת שפותרת חלק מהעניין. אבל נכון שגיגלת עכשיו את הזה של פנחס ספיר כי לא באמת ידעת מי אמר את זה?

  24. איה Says:

    הבלוג שלך הוא הבלוג היחידי שאני עוקבת אחריו בבלוגלי, גם בגלל שאת פשוט טובה וגם בגלל ש… טוב, אני לא כל כך מכירה דרך לברור כאן בבלוגים מעבר לאלו שמוצגים בעמוד הראשי.
    איך מוצאים עוד בלוגים?

    (כמובן, את תישארי מספר אחת (וכל המחמאות האלו לא באות בטוב בהקשר של הפוסט, אה?)).

  25. idit Says:

    תודה תודה.
    ועוד בלוגים בבלוגלי את יכולה למצוא אם תקליקי על שמות המגיבים פה שמו לינק לעצמם. רובם מבלוגלי לדעתי.
    שבת שלום, הדחת שלום.

  26. אתון עיוורת Says:

    הכותרת ששמת כאן תקועה לי במוח מאז שקראתי את הפוסט. פשוט לא יאומן. בגלל הרגל הדפוקה שלי – חשבנו לבקש בשדה – תעופה שיסיעו אותי ב"קלנועית". אם לא הפוסט שלך לא הייתי יכולה לזכור בכלל שקוראים לזה ככה. בסוף לא נסענו ולא זכיתי לסיבוב על קלנועית.
    ואם כבר, אז כבר.
    אני חושבת שקשה לך גם עם הגזמות וגם עם פרגון (מבחינתך זה תמיד חשדהו)- והתגובות שאליהן את מתייחסת כאן – יש בהם מבחינתך שילוב קטלני של שני המרכיבים. ויש שם עוד אלמנט של ביטוי של רגש כפשוטו – משהו שגם לא ממש קל לך איתו – זה נראה לך מביך עד אימה – ההשתפכות הרגשית, שלך נראית מוגזמת ומפגרת. אם זה היה רגש שלילי – זה היה נראה לך יותר אמין – כי לצד השלילי של הפרשנות לחיים – את מאמינה.
    זה גם לא חייב להיות דוסטוייבסקי – כדי שזה ייגע. גם תיאור של נסיעה בקו 24 יכול לעשות את העבודה אם הוא מבטא משהו שמצליח לגעת באחר.
    זה לא סותר את האפשרות שאנשים אוהבים להתבשם מהריח של הנאדות ( האם אייתית נכון?) שהם תוקעים, שגם זה כתופעה לא בדיוק עובר לך את הגרון טוב. אצלך הכיוון הוא בדיוק הפוך, גם כשאת מטילה אבני חן (ואת עושה את זה לא מעט) – קשה לך להתבשם מזה כהלכה.
    עד כאן פינת הפסיכולוג השבועית. ("רק יודעת שמעצבן אותי לקרוא אותם, וגם זה מסיבה שאני לא יודעת להסביר. מה כואב לי?")
    את מוזמנת לשלי.

  27. idit Says:

    זה ניתוח נכון, אפילו נכון מאוד.
    מה שלא סותר את העובדה שהתופעה הזו קיימת בבלוגוספירה, שיש זילות של שבח וזילות של קלון, שנורא קל להפגין אהבה ושנאה בלי לקחת על זה אחריות, ושמפריע לי לראות את זה כי בסופו של דבר זה הופך בעיניי גם לזילות של מה שאני עושה כאן.
    ושוב דיסקליימר – אלה דברים שקורים לעיתים נדירות אצלי. הלוואי והייתי יכולה להביא דוגמאות לתגובות מהסוג שהביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה, תגובות שהופיעו בבלוגים אחרים לגמרי שלא קשורים לכאן בשום צורה.

  28. איתי() Says:

    קראתי את הפוסט שלך עכשיו, רגע אחרי שכתבתי תגובת נאצה מלאת אלימות למבקר הקולנוע מאיר שניצר, תגובה אלימה מהסוג שבחיים האמיתיים לעולם לא הייתי מרשה לעצמי, וגם לא מאפינת את התנהלותי האינטרנטית.
    גרמת לי לרגע של מודעות וחרטה על החוויה האלימה הזאת שחויתי על בשרי. ואז המשכתי לקרוא והגעתי לקוטב השני, של התגובות המוגזמות, שמוכר לי הרבה יותר.
    קריאת הפוסט שלך עוררה בי חרדה ועצב, נוסח "אז כנראה אני לא כותב כל כך טוב, ואנשים סתם נסחפים". כלומר, תמיד אמרתי את זה, אבל פה זה נאמר מפי מישהו אחר, כך שזה מהדהד הרבה יותר.
    גם כואב לי שנתת כדוגמה דווקא נסיעה באוטובוס, שכתיבה עליה יכולה להעיד על סוג מסוים של רגישות ספרותית, כך לפחות הייתי רוצה להאמין.
    אז דעי לך שהתבאסתי לי. 😦

    יש הרבה צדק בדברייך (ולמרות הפניה בסוף לקורא, אני לא מרגיש ששאלת כאן שאלה, אלא אמרת את דעתך הביקורתית), אבל

    הרגשתי שהרבה יותר מתאים לי הצדק בדבריה של האתון מעלי.
    תמיד לחקור את עצמנו, את המניעים הנפשיים רגשיים הקטנים לכאורה, את היומיום והארועים הקטנים – עדיף בעיני על לחקור קבוצה כזאת או אחרת של אנשים. פחות מכליל, יותר מדויק.

  29. idit Says:

    היי איתי,
    סביר להניח שאני כותבת את התגובה הזו לעצמי כי עבר יותר מחודש מאז שהגבת. אבל לא ראיתי את התגובה שלך באינבוקס (ששם אני בדר"כ רואה את התגובות החדשות) היא נכנסה לי לספאם ואני לא יודעת למה! לא יודעת בחיי!
    לא סתם השתמשתי בדוגמא של הנסיעה באוטובוס. זה מפני שכתבתי פעם בעצמי פוסט כזה, וזמן קצר אח"כ קראתי פוסט מוצלח יותר על אותו נושא בבלוג אחר, וזמן רב אח"כ חשבתי שנסיעה באוטובוס היא בעצם האירוע היומיומי האולטימטיבי שהכי קל לקשט אותו בפרספקטיבה אישית ולקבל פידבק חיובי, ולכן גם המפלט האולטימטיבי בכתיבה בבלוג. הקטבים האלה של נאצות ומחמאות לא רחוקים זה מזה בעיניי, ובמקרים מסויימים שניהם מבטאים חוסר אחריות שאופייני למדיום הזה. סוג של "אני לא נוכח כאן בשלמותי אז אני יכול להפיץ אלימות חסרת כיסוי או אינטימיות חסרת כיסוי (שלפעמים היא חלק מהסגידה) ולשכוח מזה".
    ובשורה התחתונה גם אני מבינה את הצדק בדבריה של אתון, במיוחד בצורה שבה אתה ניסחת אותם. מצד שני – לפעמים חייבים לעשות קצת הפסקה מהחקירה העצמית הזו.

    אה, ומה עשה מאיר שניצר?

  30. איתי() Says:

    לפעמים נראה שמאיר שניצר לא עשה דבר , פרט ל-לכתוב באופן מגעיל ומתועב, שהוא כנראה האופן היחיד שהוא יודע לכתוב בו.

  31. idit Says:

    ההתכתבות הזו נמשכת לאורך שנים, זה ממש מרגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: