השיחה חגה במעגל שוב ושוב, בווריאציות קלות. כמעט נסגרת ואז נפתחת מחדש באותה הנקודה. בפתיחה הוא מביט בי ואמר "או!".
"או!" זה סימן לגאווה. הוא לא יודע בדיוק איך קוראים לי ואיך אני קשורה אליו, אבל הוא יודע שאנחנו קרובים בצורה כלשהי, ומתרשם ממני, או רוצה להראות לי שהוא מתרשם.
אחר כך הוא אומר לי כאילו בסוד, שהבוקר הוא התעורר ולא זכר שכאן הוא גר. ואני עונה לו בתשובה המטומטמת ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי: זה לא משנה איפה אתה גר, כל המקומות אותו דבר. אני זוכרת איפה גרת לפני שעברת לכאן, והיתה שם אותה מיטה עם אותו ראש מעץ ושידות בצדדים, ואותו סלון קטן עם טלוויזיה שאין בו מקום לארח אף אחד, ואותו מטבחון שלא מבשלים בו, ואותו חלון שמשקיף על מגרש החנייה. אז זה לא משנה וזה לא נורא.
אחר כך הוא אומר שהיום הוא מטושטש קצת, והוא לא יודע מה קרה לו. והוא מרים ידיים בתנועה של חוסר אונים ושומט אותן בחזרה בייאוש. ואני עונה: זה בסדר, זה ישתפר. וקשה לך לדבר כרגע אבל אני מבינה מה שאתה אומר וזה מה שחשוב. ולפעמים אני עונה: זה קורה. כולם קצת מטושטשים לפעמים, אולי אתה צריך לנוח. באחד המעגלים הוא אומר פתאום: אבל אני כל היום נח. ולזה אין לי תשובה.
"יש עוד?" הוא שואל ומתכוון אם יש לי אחים. "כן, יש", אני עונה ולא מזכירה לו את הביקור מאתמול, כי אני מפחדת שזה יביך אותו, שהוא לא זוכר אותם.
ואז הוא שואל "מה את…?" ומתכוון "מה את עושה" או "במה את עובדת". ומה אני אגיד לו, אני עובדת באינטרנט? שאני מקווה שהעבודה הנוכחית שלי תקדם אותי למקומות שקרובים יותר למטרות שלי? שאני כבר מרגישה איך המטרות שלי מתרחקות ממני, וטבוע בי פרופיל גנטי של פספוס, ונגמר לי הזמן ואין לי מושג מה אני עושה עם החיים שלי?
הוא לא יודע מה זה אינטרנט וגם אם אסביר לו הוא ישכח. ובכלל אני לא רוצה להסביר לו על דברים חדשים, כי אולי זה ישרוף לו מקום במוח. אני מספרת לו רק דברים שכבר סיפרתי, ודברים שהוא סיפר לי ושכח. אני מספרת לו שהוא היה מורה. זה ממלא אותו גאווה לרגע, ואחר כך מדאיג אותו, כי אם הוא מורה, איך הוא יוכל לעבוד ככה, כשהוא לא מסוגל לדבר כמו שצריך. זה בסדר, עכשיו אין לך שיעור ללמד. וחוץ מזה, זה ישתפר. לא נורא.
"ומה את?" 
אני כותבת סבא.
"או, זה… זה משהו מיוחד". הוא קורן מגאווה. "תביאי, אני…". אחרי כמה ניסיונות אני מבינה שהוא מבקש לקרוא דברים שכתבתי, כשהוא יהיה מרוכז יותר. בטח, בטח. בשמחה. אני אתן לך לקרוא ברגע שתוכל, ברגע שמצבך ישתפר.
אחר כך הוא שואל "מה רוצה להיות?". אולי הוא קלט היסוס בתשובה שלי כששאל אותי מה אני עושה, והבין שאני עדיין לא במקום שבו אני רוצה להיות. אולי הוא סתם לא זוכר. אולי הוא חושב שאני עדיין ילדה.
אני רוצה לכתוב סבא. אני תוהה אם אמרתי אי פעם את המילים האלה בקול רם. קל יותר לומר אותן למישהו שלא יזכור ולא יבדוק. שמי יודע אם זו לא השיחה האחרונה שלכם.
"יופי, זה משהו", הוא שוב גאה, ושוב מבקש דבר לא ברור, והפעם אני כבר יודעת שהוא מבקש לקרוא, ואני עונה שבשמחה, בפעם אחרת, בקרוב. אחר כך הוא שואל אותי אם שתיתי ואכלתי, ואני אומרת לא תודה, ובחלק מהפעמים אני אומרת שכבר אכלתי.
אחר כך הוא מסתכל עליי ואומר "או!"
בדרך חזרה אני חושבת שאפילו פעם אחת הוא לא שאל אותי על בעל וילדים. ואני רואה שהירח בשמיים באמצע היום, זה דבר שאף פעם לא יכולתי להסביר.

7 תגובות to “”

  1. לוטה בערפל Says:

    נורא נורא יפה.
    הודאה ברצון (ובכשרון) – השלב הראשון בדרך להצלחה.
    אני מקווה.

  2. אורן Says:

    זה יפיפה.
    תכתבי. אנחנו כבר לא בני 16, שאז היה אפשר להגיד לך לעשות מה שאת רוצה, כי את יכולה לעשות כל מה שתרצי. אנחנו לא יכולים לעשות הכל. אבל את, את כותבת נהדר.

  3. ירון Says:

    מה כותבים כאשר כל מה שאכתוב לא יצליח להסביר מה אני מרגיש?
    כותבים בדיוק את מה שכתבתי זה עתה, ומקווים שמי שקורא אותי מבין את חוסר היכולת של המילים.

    idit, תודה

  4. אדר Says:

    מבינה אותך, אין לך מושג בכמה רמות.

  5. ולנסיה Says:

    אוף, כמעט גרמת לי לבכות.

    כן נכתוב, לא נכתוב.

    נגשים את עצמנו, או נעבוד בעבודה "זמנית" עד הפנסיה.

    בעל, אישה, ילדים, או לבד עם החתולה.

    כולנו (אנחנו, כל מי שיקר לנו וכל מי שעוד נאהב) בסוף נגמור בטיטול, מריירים על עצמנו ולא זוכרים איך הגענו לכאן.

    אני אולי מנסה לחמוק מהמחשבות האלה במשך היום, אבל הינה הן. חיכו לי פה. כמו סטירה. אוף.

  6. idit Says:

    תודה לכולם
    לילה טוב

  7. ירון Says:

    רגעים / חורחה לואיס בורחס

    לו יכולתי לחיות את החיים שלי מחדש
    הייתי עושה בפעם הבאה יותר טעויות
    לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם
    הייתי חי בפחות שליטה
    הייתי יותר טיפש ממה שהייתי
    בעצם הייתי לוקח מעט מאוד דברים ברצינות.

    הייתי לוקח יותר סיכונים
    הייתי נוסע יותר
    הייתי מתבונן ביותר שקיעות
    הייתי מטפס על יותר הרים
    הייתי שוחה ביותר נחלים
    הייתי נוסע למקומות שאף פעם לא הייתי
    הייתי אוכל יותר גלידות ופחות מרק.

    היו לי יותר בעיות אמיתיות
    ופחות בעיות דמיוניות.

    אני הייתי אחד מהאנשים האלה
    שחיו בצורה הגיונית ומועילה
    כל דקה מחייהם
    כמובן שהיו לי רגעים של אושר
    אבל לו יכולתי לחזור לאחר
    הייתי מנסה שיהיו לי רק רגעים טובים
    ובמקרה שאתם לא יודעים
    החיים הם בסך הכול אוסף של רגעים קטנים
    אל תפספסו את זה כאן ועכשיו.

    אני הייתי אחד מאלה
    שאף פעם לא הלך לשום מקום בלי מד חום
    כרית מים חמים
    מטריה ומצנח
    לו יכולתי לחזור לאחור
    הייתי נוסע עם פחות משקל.

    לו יכולתי לחיות את חיי עוד פעם
    הייתי מתחיל ללכת יחף מתחילת האביב
    והייתי ממשיך ללכת יחף עד סוף הסתיו
    הייתי עושה יותר סיבובים בקרוסלות
    הייתי מתבונן ביותר זריחות
    הייתי משחק עם יותר ילדים
    אם עוד היו לי כל חיי לפני.

    אבל אני בן 85…
    ואני הולך למות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: