היום אני לוקחת הפסקה ורואה חתונתה של מיוריאל. זה הסרט שגרם לי באמת לאהוב את אבבא. רק את דאנסינג קווין אני לא מסוגלת לשמוע מאז. אפילו ברדיו אני לא מצליחה להשאיר אותו עד הסוף. בכל פעם שאני שומעת את דאנסינג קווין אני מרגישה כמו מיוריאל, יושבת לבדה בחדר ושרה יחד עם הקלטת בעיניים מתות. ואחותה המגעילה מציצה ממול ואומרת בשביעות רצון: את איומה, מיוריאל.
אני לא באמת צופה בסרט. כבר ראיתי אותו כמה פעמים, כך שאני יכולה לשמוע את הדיאלוג ולהתאים לו את התמונה בראש. הנה עכשיו מיוריאל מודדת שמלת כלה, למרות שהיא לא עומדת להתחתן. תוך כדי אני מנסה לכתוב משהו שיהיה משמעותי אבל גם כללי ומעורפל, שנפתח בבתי חולים. אני מתחילה בלשאול אם אתם מכירים את השיר הזה של נעם רותם, לבד בבניין הגדול, עולה ויורד, עולה ויורד. אני מספרת שבאחת הפעמים ששמעתי אותו הבנתי פתאום שהבניין הוא בית חולים (אני מעירה שאני שמעתי שם את איכילוב, ומסייגת ואומרת: אבל זו רק אני).
ואז אני מסבירה איך לזהות בית חולים מוצלח: יש בתי חולים שהאינסטינקט שלך מורה לך לברוח מהם בשנייה שאתה נכנס לבניין. יש כאלה שרק במעלית אתה מרגיש את הדחף הזה, לעוף משם. בבתי החולים המוצלחים – כמו איכילוב – אתה מרגיש את הצורך לעזוב רק כשאתה נכנס למחלקה. וזה הישג לא קטן.
ואז אני נתקעת ואין לי יותר מה לכתוב.
וחבל, כי מה תעשה עם העצב והעליבות הזו ורגשות האשמה בלי עיבוד. לפחות שתהיה לך היכולת להפוך את זה למשהו יפה, לסיפור.
בסוף, כל ההיסטוריה שלך מתפוגגת ואתה מאופסן במקום שאתה לא מבין מה טיבו ולמה אתה נמצא בו, ובמקום הזה אתה מת. ואולי חייך לא חולפים לנגד עיניך, אלא רק הטפטוף של האינפוזיה מהשקית והדקירה של הצינור שחיברו לך ליד. כי אתם יודעים איך זה, כשמשהו מציק לך בגוף אתה לא יכול להתרכז בשום דבר אחר. הנה אפילו עכשיו בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה שהייתי אמורה לתאר בו את עליבות החיים באופן שישדרג קצת את עליבות החיים, כל מה שמעסיק אותי זה הקור היבש הזה בכפות הידיים על המקלדת, שאני לא מצליחה לסלק. ולסיום אני שומעת ברקע את מיוריאל מקשיבה שוב לדאנסינג קווין.

13 תגובות to “”

  1. שחר Says:

    לא רק את, איכילוב, באופן די חד משמעי, גם בלי להכיר את הסיפור שמאחורי. זו כמובן גם הזדמנות לציין שכל שירי עזרה בדרך זמינים להאזנה בסטרימינג דרך האתר של נועם רותם, שלא לדבר על העובדה שאת 'עולה ויורד' אפשר למצוא גם ביוטיוב.
    לא ראיתי את מיוריאל, ואולי צריך לתקן את זה, אבל גם בלי, זה פשוט סיפור מצויין (זה כן סיפור אני חושב, לא משנה מה תגידי) ואין שום דרך לשדרג את עליבות החיים, רק שזקנה היא לא ההוכחה, היא רק סוג של חסם עליון רופף משהו, הבטחה כזו שגם אם לא הוכחת לעצמך ולעולם את העליבות הזו עוד קודם זה יגיע.

  2. idit Says:

    אוי, אתה צריך לראות את מיוריאל

  3. אחקטן Says:

    "כי אתם יודעים איך זה, כשמשהו מציק לך בגוף אתה לא יכול להתרכז בשום דבר אחר".

    אני מאוד מסכים עם המשפט הזה, וגם זה בלשון המעטה.

  4. idit Says:

    היי אחקטן, שמחה לראות אותך

  5. לא Says:

    ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" יש קטע שבו הסופר מסביר איך בגלל שיש חרא בעולם (חרא חרא, לא המטאפורה) אין אלוהים. אז חשבתי, אם החיים חרא ואם יש חרא אז אין אלוהים, אז המסקנה היא שאם יש חיים אין אלוהים!
    והמסקנה מזה היא שאלוהים הוא בסך הכל די אינפנטיל, כי הוא ברא את החיים כשנמאס לו מהכל והוא החליט להתאבד, אבל הוא לא הסתפק בזה – הוא החליט שאם הוא לא יוכל לחיות יותר, אז שכל מי שכן חי יסבול והוא ברא בני אדם.

  6. idit Says:

    לא ידעתי שהשקפת חיים כזו מותרת בקיבוץ!

  7. לא Says:

    בואי נעשה נסיון: תכתבי תגובה שמיועדת אלי ושלא תופיע בה המילה קיבוץ.

  8. idit Says:

    היי לא
    מה שלומך?
    איך עובר עליך השבוע? תכף נגמר יום שלישי, פעמיים כי טוב. אני מקווה שהיה לך יום טוב ושכיף לך ועקיצה כלשהי על קיבוץ
    שיט!!!

  9. אדר Says:

    מה רע בחרא? יש בחורות שאוהבות את זה (ותודה לכלכלן המתוסכל שימות בקרוב אמן).

  10. לא Says:

    אז הנה, שלא תחשבי שאני לא מתייחס אל ההערות שלך ברצינות. על הבוקר, דבר ראשון הלכתי למזכיר הקיבוץ. טוב לא ראשון ראשון, לא רציתי שיסריח לי מהפה בזמן שאני מדבר איתו וגם ככה הלכו כל התפוחי אדמה מהקור הזה, אז לא רציתי שהוא גם יראה אותי בגטקעס.
    באתי אליו ואמרתי לו: "חבר מזכיר קיבוץ, שאלה לי אליך: יש אחת בלוגרית, נו כזאת שכותבת על כל מיני דברים, נו כמו שיש בולגרית קוביות, בולגרית פרוסות ובולגרית גוש, אז היא בלוגרית קיטורים על החיים, וקוראים לה עידית, כלומר, ככה היא קוראת לעצמה בבלוג, אולי בכלל קוראים לה מושית. בעצם, בטוח קוראים לה מושית. בקיצור, מושית שקוראת לעצמה עידית כתבה איזה משהו על איזה סרט, מיוריאל משהו, לא יודע לא ראיתי, אבל לא חשוב, זה כמו צ'רלי וחצי. כאילו, הניואנסים בטח שונים וגם זה באנגלית, אבל אתה יודע, אותו דבר, סרטים שנגמרים בחתונה. בכל אופן, איכשהו הגענו למסקנה שאם יש חיים אין אלוהים, לא שזה משנה כי ממילא אין חיים ואם יש או אין אלוהים אי אפשר לדעת, אבל רציתי לשאול אם מותר לי לחשוב ככה."
    אז יש שיחת קיבוץ ביום חמישי ויחליטו אם מותר או אסור.

  11. idit Says:

    😀
    יו, תודיע לי איך הלך, אני מחזיקה לך אצבעות!
    שלך בחיבה,
    מושית

  12. אדר Says:

    בולגרית גוש… גדול.

  13. idit Says:

    כן, זה הומור של קיבוצניקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: