אז זהו, שאני לא רואה הרבה ריאליטי. לא מאליטיזם, אין לי התנגדות עקרונית לריאליטי. כלומר יש לי, אבל לצערי לא כזו שתמנע ממני לצפות. סתם ככה יצא. יש לי אנטי לנולד לרקוד, כי הוא פילר בין כוכב נולד לכוכב נולד, והם משתלטים מספיק על הטלוויזיה ועושים מספיק כסף מכוכב נולד לבדו גם בלי הפילר הזה. הם לא רוצים לתת לי הפסקה מהם, אז אני לוקחת את ההפסקה בעצמי.
בהישרדות אין לי חשק לשקוע – היא מרגישה גדולה מדי וכבדה מדי וגורלית מדי. נכון שעכשיו, כשגילו שצולמו השלמות לתכנית באיזו משתלה בשרון, גדל הפיתוי לצפות ולנסות לזהות את הקטעים עם העציצים. אבל בכל זאת, כרגע לא.
גריז – אין מה להוסיף.
אבל מה, מדי פעם אני נוטה להיצמד לאיזה ריאליטי קיקיוני שאף אחד לא מכיר, ושם לקשור את נפשי במתחרה קיקיוני שאף אחד לא מכיר. נכון המילה קיקיוני היא מילה מצחיקה?
בכל אופן, כך היה עם מייבלוג וכך היה עם האקדמיה לצחוק. שיחות הווטר קולר שניסיתי לכפות על אנשים בנושא התכניות האלה לא צלחו מעולם. הפייבוריטים שלי לא לקחו את הגביע. הייתי יושבת לבדי מול פרקי ההדחות והוזה שמדינה שלמה נסחפת אחר ההתרחשות.
בקיצור – הרבה זמן עבר בלי, עד שמצאתי את הריאליטי שלי שוב. לא שזה יגיד לכם משהו, אבל קוראים לזה פרויקט ביפ. אני צופה בזה בכל יום, ואני גם צופה בתיעוב עצמי בפרקי ההדחה בסוף השבוע, ויש לי פייבוריטים שכנראה אין להם סיכוי לזכות, ובזמן שכל המדינה מרותקת לצילומי אוויר מרהיבים של השורדים בקאריביים, אני מתמוגגת מול מערכוני מסיבת הסיום בתיכון שמעלים פרויקט ביפ מול קהל של עשרה אנשים. אני חושבת שחלק מהעניין שלי בתכנית נובע מהשילוב בין הומור וריאליטי: פחות מביך לצפות בתכנית מציאות שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, ומצד שני, העובדה שהמשתתפים חייבים להיראות שמחים ולהצחיק לא מאפשרת להם לבטא באופן ישיר את החרדות והפחד, וזה רק מגביר את המתח ומעצים את הממד הטראגי של ההדחות.
בקיצור, מה רציתי? רציתי לכתוב פוסט על זה שהשבוע הראשון של 2008 דומה להפליא לשבוע האחרון של 2007. אבל כשבאתי לכתוב את זה נזכרתי בהבדל גורלי – כבר יותר משבוע שאין פרקים חדשים של פרויקט ביפ.
ואין לי עם מי לדבר על זה – אין את מי לשאול לאן נעלמה פרויקט ביפ. כולם עסוקים בשאלה אם דן מהישרדות הוא מלך או מניאק.