דבר טיפש

טוב, בכלל לא הייתי אמורה לכתוב פוסט עכשיו. איזה ערב שהכנתי לי
איזה ערב!
שיא הערב סומן בשעה 21:05, אז התחלתי את הזפזופ בין שלוש תכניות במקביל – הראשונה והחשובה מכולן היא גמר קרב סכינים בערוץ 10, שם השף סטפן – שנראה טוב אבל יש לו שיניים מוזרות – מתחרה נגד אביב משה החתיך, מאיר אדוני הסקסי, ורועי סופר שהוא בסדר אבל השניים האחרים יותר לטעמי. מול קרב סכינים התמודדו גיא פינס בערוץ הבידור וסודות ילדי הפלא בערוץ אי. המשימה לא היתה קלה, בהתחלה לא עמדתי בקצב הזיפזופ, פספסתי ילד פלא או שניים, את בחירת המרכיב בקרב סכינים ורק אצל גיא פינס עוד עקבתי איכשהו אחר ההתרחשות. אבל עד מהרה נשרו המתחרים החלשים יחסית: סודות ילדי הפלא שקעה לתיעוד מייגע של סקריץ' מהצלצול הגואל. גיא פינס התחיל לקשקש משהו על פאני ארדן (אגב, היא גרה פה עכשיו?) ומצאתי את עצמי משתהה מול השפים. עד כדי כך גדל הפער בין שלוש המתחרות, ששכחתי להחזיר לילדי הפלא והפסדתי את הקטע שחיכיתי לו – סיפורה של קארן מאבא חורג אמא חורגת, שאביה ואמה האמיתיים חגגו לה על הכסף שהרוויחה בסדרה.
ואז, כשהייתי כבר לגמרי בתוך קרב סכינים, ניגש עודד מנשה לראיין את שף סטפן במטבח, ותוך כדי צעקות בצרפתית הוריד בטעות שתי מוחטות על משטח ההכנה*.
אחר כך כבר לא נשאר הרבה טעם לצפות. ניסיתי, נשארתי שם כשחיים כהן ודב'לה גליקמן מצצו בהנאה את שקדי העגל בקציפת הכמהין המעוטרת ברסיסי המוחטות, השתדלתי להסיח את דעתי מהאירוע ולהסביר לעצמי מדוע הייתי מעדיפה את מאיר אדוני על פני אביב משה למרות שאביב משה יותר חתיך, אבל זה כבר לא היה זה.
עכשיו אני כותבת את הפוסט, וברקע מגישים את המנה העיקרית בקרב סכינים. נסוגתי לעמדת מאזינה בלבד לעת עתה.
בכל מקרה, לא על זה רציתי לכתוב את הפוסט. זה פוסט שאני מתכננת לכתוב כבר איזה שבוע. ולצורך הפוסט הזה אני מעלה באוב את היישות הוירטואלית שפג תוקפה, ג'וני דו.
זוכרים שכתבתי פוסט קאמבק לפני כמה ימים? ושמתי קישור לסטיופיד ת'ינג של איימי מאן? אז ג'וני די נהנה מהשיר הזה. כאילו, כמו תמיד הוא לא אמר לי "נהניתי מהפוסט, נהניתי מהשיר", אלא פשוט זמזם לעצמו את הפזמון שוב ושוב עד שהסקתי את המסקנות. מה את חושבת על המילים? הוא שאל אותי לבסוף (או שהתנדבתי להסביר לו. זו לא ארוחת שמונה מנות של שף סטפן הפרטים לא חשובים כאן). אמרתי לו:
פעם ממש לא הבנתי את המילים. עיצבן אותי לשמוע את השיר הזה. אם את חושבת שהוא כל כך טיפש, אז למה את מצטערת שנפרדתם? למה את מקדישה שיר שלם כדי להסביר לו כמה הוא טיפש? ולמה אני צריכה לשמוע את היציאה הפתטית שלך?
כנראה שלא הבנתי איך אפשר לכעוס על מישהו ולהמשיך לאהוב אותו, או להתאכזב ממנו ולהמשיך לאהוב אותו, או לרצות שהוא יבין בדיוק איך וכמה הוא היה אידיוט, ועדיין לא להרפות ממנו. מאוחר יותר, למדתי להזדהות ולהבין כמה השיר הזה הוא יפה ונכון ונוגע ללב.
כי לדעתי, אמר ג'וני, הוא צודק. הבחור בשיר.
ברור מהשיר שגם הוא לא רצה להיפרד ממנה, אבל הוא נאלץ להרפות, כי היא שיגעה אותו. היא שרה שם "אתה אומר שהגזמתי, וכפיתי עליך לעזוב אותי, כאילו שזה היה רעיון שלי שתעזוב". בנאדם לא אומר דבר כזה למישהי סתם. אולי היא באמת הגזימה? אם הוא אמר שהוא חייב לעזוב ושהיא גרמה לזה, אז כנראה שהוא באמת לא רצה לעזוב, ושהיא גרמה לו לעשות את זה.
איך בדיוק הבנת מהשיר שהיא שיגעה אותו? הגנתי על איימי ובעצם על עצמי, כי הבנתי שאני הסאבטקסט של הטענה הזו, הבחורה שמשגעת אותך ומתישה אותך עד שאתה בורח.
ג'וני הסביר שוב איך הבחור ההוא רצה להישאר אבל היא שיגעה אותו ומה היא באה אליו עכשיו בתלונות אחרי שהיא בעצמה הבריחה אותו.
אבל זהו ג'וני, שזה לא העניין. נגיד שהיא שיגעה אותו. זה אפשרי, אמנים הם אגוצנטרים, ואיימי מאן נראית בחורה קצת משונה. נגיד שהיא שיגעה אותו לגמרי. שהיא רבה איתו כל בוקר וכל לילה, נעלבה מכל דבר, תחקרה אותו בלי סוף, שנאה את המשפחה שלו ואת החברים שלו, בדקה את הנייד שלו כדי לראות אם יש שם סמסים מהאקסית. נגיד שהיא שיגעה אותו.
ואז הוא החליט לעזוב. נגיד שהיא באמת הגזימה.
הטענה שלה, של השיר הזה, כלפי אותו בחור, לא נוגעת רק לנטישה.
השיר אומר – לא רק שאתה עוזב אותי, אתה רוצה שאני אשא באחריות לזה. אני הגזמתי, וזה לא השאיר לך ברירה אלא לעזוב. כאילו שזה היה רעיון שלי.
אבל לעזוב זו החלטה שלו. אפילו אם היא היתה, נניח, בוגדת בו, ההחלטה לעזוב היא עדיין שלו. מה, ג'וני, זה קרה לכולנו, לא? שעזבנו מישהו שלא רצינו לעזוב, וכעסנו עליו, כי הוא לא השאיר לנו ברירה. כי הוא הכריח אותנו לעשות את מה שלא רצינו לעשות.
ואז עברו כמה חודשים, או כמה שנים. וכשהסתכלנו אחורה, הבנו שההחלטה לעזוב היא תמיד שלנו. אפשר לבחור להישאר עם בן זוג מגזים, מזלזל, משקר, בוגד, אפילו מכה. הכל אפשר. הכל בחירה. כן זאת קלישאה, מה לעשות. ועוד קלישאה: רק כשאתה חזק מספיק כדי לקחת אחריות על ההחלטה לעזוב, אתה יכול להיות שלם איתה, ולהרפות ולהתקדם ולהגיד פאק כמה התייסרתי סתם בשנים האלה שעברו והרגשתי חסר אונים ושדפקו אותי סתם. לכן איימי מאן אומרת: אני לא זו שהערמת עליה. חשבת שהצלחת להפיל את האחריות עליי, אבל אתה עובד על עצמך. אז אני חושבת שאיימי צודקת כאן.
אה –
נגמרה התכנית.
שף סטפן ניצח.
*אני עצמי איני דוברת צרפתית, ונוהגת לירוק בזמן דיבור בעברית. אבל מכיוון שזה מעולם לא תועד בטלוויזיה, אני מרגישה שמותר לי לצחוק כשזה קורה לאחרים