ובכן ובכן ובכן,
באה העת להעלות פוסט חדש בבלוג שלי "סימן שאלה". ומכיוון שזה כבר לא לגיטימי לכתוב על זה שאין לי מה לכתוב, אכתוב על דבר:
אני כאילו עובדת בעבודה עכשיו, כן? אבל מכיוון שאני שונאת את העבודה שלי, וגם חושבת שאני מאוד מוכשרת ומגיע לי לעבוד בעיתון, אני שולחת במקביל קורות חיים למקומות אחרים. ברוב הפעמים לא חוזרים אליי. חלק מהמקומות שהכי שמתי עין עליהם השתינו עלי בקשת (של דממה). מדי פעם מתקשר מישהו, בזמן שאני בעבודה, ואז אני אומרת "הו שלום!" והם אומרים "שלום, שלחת לנו קורות חיים" ואני אומרת "כן", בטון של "כן, זו אני שהזמנתי אינסטלטור הבוקר", כדי שלא יחשדו בי במשרד.
הראיונות עוברים יותר בקלות, עכשיו כשאני לא מצטיירת כנואשת. אני באה בפוזה של "עבודה כבר יש לי, ועכשיו נראה אם תצליחו להציע לי תנאים משופרים". אני מנסה לבוא בפוזה כזאת, בכל אופן. אני מנסה שלא לשדר "עבודה כבר יש לי, וגם נטייה לדיכאון קליני שהעבודה מחמירה, בעוד חודש חודשיים ישאר ממני רק אבק, אני עדיין אעשה את העבודה איכשהו אבל למעסיקים שלי ימאס מהאווירה הקודרת שאני משרה והם יחפשו דרכים להיפטר ממני. אני אחשוב שזה לא צודק, כי הם אלה שהביאו אותי למצב הזה מלכתחילה, אלוהים יודע שבאתי לשם עם רצון טוב, ושרציתי שזה יצליח. ושהיה יכול להיות לי נוח שם, אם רק לא ההוא ואם רק לא ההיא ואם רק לא הזה. ואני לא אבין איך זה קרה, שהחלטתי להישאר, להישאר עד שאמצא משהו אחר, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי בחוץ. אולי לא התאמצתי מספיק, לא עצרתי רגע להתאפס, או שפשוט עשיתי טעות והייתי צריכה לעזוב בעצמי מזמן. ואתם לא רואים את זה עכשיו, כי הסתרקתי והתאפרתי לראיון, אבל כבר הפסקתי להתאפר בבוקר, כשאני מגיעה לעבודה. אם יש לי פצע, אני כבר לא עובדת כדי להסתיר אותו. מקסימום מורחת שליכטה סמלית של קונסילר, ומרגישה שיצאתי ידי חובה. היי, לא תוכלו להגיד שלא ניסיתי להסתיר, הנה, תראו, קונסילר. אז קפצו לי. קפצו לי פעמיים (המשפט האחרון, זה דיאלוג דמיוני שאני מנהלת עם חבריי למשרד, אדון מראיין, גיברת מראיינת. את חלקם אני לא סובלת, מסיבות לא רציונליות של עצמי, ואת חלקם האחר אני לא סובלת מסיבות אובייקטיביות לחלוטין).
ובעצם היתרון היחיד שיש לעבודה הזו, לא, רגע, יש את הכסף. הכסף זה חשוב. אבל מלבד הכסף, העבודה מאפשרת לי להסתובב בחוץ בחופשיות. נגיד, כשאני חוזרת, אני יושבת קצת באוטו ומרחמת על עצמי, ואז אני יוצאת וקונה לי אוכל, או משהו אחר, קיסמי אוזניים. לא חשוב. ואני עושה את זה בקלות יחסית. יחסית. למרות האומללות וכל זה אני מרוויחה את התנועה מאינרציה. כי כשאני יושבת בבית ולא יוצאת, אז זה נהיה מאוד מפחיד לצאת. אז זה מאוד קשה לעמוד במעבר החציה בדרך למכולת. מאוד קשה להחליט באיזו תנוחה לעמוד, לאיזה כיוון להסתכל. מתי לזוז. איך לנשום. אז כן, כרגע אני פטורה מזה. אבל חוץ מזה הכל לא משהו בכלל. אני מכירה את זה, פשוט. זו פשוט החלפה זמנית של המשתק במחלחל. והמחלחל, כשהוא מחלחל מספיק, הוא יודע לעשות צרות לא פחות מהמשתק. כבר אפשר להרגיש את זה. אולי אתם תצילו אותי מזה. אולי אצלכם אוכל להרגיש שאני שווה משהו, אולי אני אוכל לעצור בבית הקפה הזה שמול המשרד בבוקר ולקחת לדרך. אולי אחרי העבודה אני אקפוץ לחנות הזאת ואקנה לי משהו. אולי פה תהיה לי פינה משלי, אולי פה יסמכו עליי יותר ואז אני אסמוך יותר על עצמי.
וכן, אני מבינה שזה סיפור נדוש, כל העניין הזה של בחורה-לבד-דכאונית-משרד-אפרורי-יצירתיות-מדוכאת-מחכה-לנס. ולפחות עד עכשיו זה היה סיפור מזיע, ונמס, אז לפחות הוא היה אכזרי כנדרש. אבל עוד מעט מתחיל חורף, ואז זה יהיה סיפור סגרירי. סגרירי כזה עם אדים על החלון. וסיפור סגרירי זה הכי כלום, כפי שידוע לכם. כן, גם לי בא להקיא מעצמי. זאת הסיבה שאני לא באה להעיק עליכם עם זה. אני באה בגישה חיובית, של "עבודה כבר יש לי, ועכשיו נראה אם תצליחו להציע לי תנאים משופרים". אני מרימה חיקוי של אופטימיות כדי לא לערב אתכם. ככה יהיה קל יותר לכולנו. אני רק מנסה להקל עליכם, מבינים?
כי ברור שאם הייתם שואלים אותי, טוב, אם הייתם שואלים אותי הייתי משקרת, אבל בהקשר הנכון, בהקשר המושלם, אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת לכם שאני מאוד מוכשרת ושמגיע לי לכתוב בעיתון. יש לי גישה למילים, ואני לומדת מהר, ואני יכולה לעשות הכל. אני בחורה שנונה אז אני יכולה לתת כותרות שנונות. ואני נבונה אז אני יכולה לסדר את הטקסט בצורה הנכונה. ואחרי שאני אלמד קצת, אני אהיה נכס לכל מקום.
רק שזה בכלל לא נכון, נראה לי. אני לא באמת עילוי בזה. אני לא כל כך חומר לעיתון, אולי טור אישי אני יכולה לכתוב. אולי ביקורות. כן, ביקורות. אבל מי ייקח אותי לזה? צריכים אנשים שיסדרו וימסגרו את הדברים. ויהפכו חרא לזהב, ויגרמו לכם להקליק ולהיכנס. אני לא ממש מתאימה לזה. אני יותר מתאימה – ואני נבוכה להגיד את זה, כן? זה לא בא לי בטבעיות, רק בכתב אני יכולה להודות בזה – אני מתאימה יותר לספרות, בכלל. אני צריכה לכתוב ספר. זה מה שאני צריכה לעשות. זה מה שאני באמת טובה בו, או שאולי קל לי להגיד את זה כי לא התנסיתי בזה עדיין.
אבל מה, זה לא יקרה. בקושי עמוד אני מצליחה להושיב את עצמי ולכתוב. בקושי פוסט. הנה תראו את הפוסט הזה שאני כותבת בזמן הראיון אתכם. תראו כמה הוא מבולגן, ואני אפרסם אותו ישר כדי שלא אצטרך לשבת ולערוך אותו ולמצוא לו פתרונות. אני מודעת לעצמי, למרות שזה אולי לא נראה ככה. אני יודעת שאני מושפעת. שאני חיקוי סוג ז' של בלוגרים אחרים שלא אומר כאן את שמם כי זה לא יפה לשלוף לינקים בזמן ראיון עבודה. אבל זה לא נורא, זה לא מיצוי הפוטנציאל שלי, מה שאני אומרת כאן בראיון. יש לי יכולות… או לפחות הזיות נעימות על יכולות. יש לי תמונה מאוד ברורה שלי מתחרה על פרס ספיר, מצטלמת לתמונה קבוצתית כאילו אמנותית כזאת, אבל די נלעגת, עם שאר המתחרים. כולנו בסוודרים כמובן, כי אנחנו סופרים. ואותי שמים ליד אל"ף בי"ת יהושע. הוא כתב עוד איזה רומן היסטורי עם רבדים, אני כתבתי רומן ביכורים בלי עלילה, מבולגן ומחוספס אבל אמיתי שזה כואב. ואני אומרת לעיתון שזה כבוד גדול להיות מועמדת לצד ענק ספרותי כמוהו, אבל בלב אני חושבת 'פחחחחחחחח, אל"ף בי"ת יהושוע. הכי פאסה. היה לו כישרון והוא חמק ממנו בלי שהרגיש', ולמי הוא עבר הכישרון? נו תגיד, אדון מראיין, אתה כבר יודע את התשובה. אל תתבייש. כן, עכשיו הוא אצלי, הכישרון, כל כולו אצלי ביד. וזה לא משנה בכלל אם אני אזכה בפרס או לא, אני מעל לפוליטיקה.
שמעתם פעם על מספרים מוחלטים? אז זה מה שאני. טוב, אבל זה באמת לפעם אחרת, אין לי זמן להסביר. אני צריכה לחזור הביתה והקיפוד שלי מחכה לי שם. תתקשרו אלי בבקשה, אם אני נראית לכם מתאימה".
…זהו.