נכון הופמן חשב לכתוב על איך קפה דה-מארקר זה לא משהו, וגם הפנה ליובל ולשושנה שכבר כתבו על זה?

אין לי כמובן שום קשר למקום הזה, קפה דה מארקר. המשמעות היחידה של קיומו מבחינתי היא שנהיה מבאס לקרוא את ולווט בפורמט החדש, עם הריבועים האלה של "החברים המפורסמים שלי" בצד, והכוכבים, וכל העניינים. פעם זה היה נחמד לבקר שם, אבל עכשיו יש תחושה לא נעימה של פלישה למרחב הפרטי האקסקלוסיבי שלהם. מה שמעלה את השאלה: למה שאטרח ואתגנב לשם כדי להסתכל עליהם מעבר לגדר, מה, הם כאלה מעניינים?

 וכמובן שזה עושה לי טוב על הנשמה לשמוע שגם מי שיש לו מה לחפש שם לא מוצא בזה הרבה עניין. משפטים כמו "סופר מרקט של אנשים ממותגים שכותבים את מה שנדמה להם שהעולם רוצה לשמוע מהם", או "דבר מדכא שלא מהעולם הזה. כמות הברברת החלולה שמיוצרת בו היא בלתי נתפסת" מחממים לי את הלב, באמת. ותודה לכם על כך.

אבל לא על זה רציתי לדבר. תוך כדי הקטילות – הנעימות לי – של קפה דה מארקר, הכותבים מאפיינים על הדרך את קהילות הבלוגים. ישראבלוג זה פקאצות, מסתבר, רשימות זה אינטקלטואלים, גלובס זה משעממים, דה מארקר זה שופוני, ובלוגלי קיבל את הכותרת המטושטשת "מסקרנים".

על זה רציתי לדבר. רציתי לשאול – מה זה אומר, מסקרנים?

לא שאני מבינה מה זו בדיוק קהילה. זה אומר שמנהלים שיחות דרך הפוסטים, ומספרים חמישה דברים על עצמנו? כי אם כן, זה די חרא. ואפשר באותה מידה כבר לעשות פורום וזהו. ואם קהילה זה דבר טוב, ואם יש קהילת בלוגלי, זה עדיין לא אומר שאני מהווה בה עמוד תווך, או עמוד, בכלל.

אבל בכל זאת, אני בבלוגלי, וכל דבר שאומרים על משהו שקשור בי, נרשם אוטומטית במאגר הפריטים של ההגדרה העצמית שלי.

וההגדרה העצמית שלי מושפעת מאוד מחלוקת התפקידים בבית ספר, או בסדרות טלוויזיה אמריקאיות על בית ספר (בפני כל מי שמתכנן לקחת את הפרשנות שלי ברצינות, אני מתנצלת מראש. אתם יכולים להתנחם בעובדה שלפחות לא אתם אלה שתקועים בתוך ראיית העולם הזו).

אז אני מבינה שקהילה עסקית של אנשים עם טייטלים שנשמעים ממש מרשימים, זה מקובלים.

ואינטלקטואלים שעוברים סינון לפני קבלתם לקהילה, זה לא המקובלים הקלאסיים, אבל זה סוג של חנונים מקובלים.

ופקאצות – לפי מה שהבנתי מארץ נהדרת – הן בדרך כלל ילדות מקובלות.

ומה זה מסקרנים? איפה זה משתלב?

זה לא ממש חנונים, לא האליטה של החנונים בכל אופן, כי היא נמצאת ברשימות. וזה לא ממש קולים, כי הקולים נמצאים בקפה. וזה לא ממש ערסים כי הערסים קרובים ברוחם לפקאצות, וכמו כן הם לא נחשבים למסקרנים במיוחד עד כמה שידוע לי.

מה שמשאיר אותנו עם שתי קבוצות:

הקבוצה הראשונה היא הווירדוז, שהם ממש לא מקובלים. רובם די מוזנחים מבחינה חיצונית, לא מספיק טובים בלימודים כדי להיחשב כחנונים, יש להם בעיות תקשורת קשות עם הסביבה (לפעמים בגלל שהם עולים חדשים), חלקם ידידותיים באופן מוגזם ומנסים להתחנף לכולם בניסיון להתקבל, ניסיון שלא צולח בדרך כלל. חלקם האחר שונא את כולם, לא מדבר עם איש ומבטו מופנה תמיד מטה לרצפה תוך סינון קללות חרישי. מאוחר יותר, חלקם נשברים ונטרפים סופית בזמן השירות הצבאי.

הקבוצה השניה היא הפריקים, שהמושג מקובלים לא ממש רלוונטי לגביהם. והכוונה לא לאופנוענים המגניבים שעומדים ומעשנים בכניסה לבית ספר, אלא לפאנקיסטים, למסוממים הכבדים, לאלה שמדליקים סיגריה במסדרון כי הם לא הפנימו שצריך לצאת לשער כדי לעשן. למתמטיקה שלוש יחידות, מגמת אמנות / קולנוע / גיאוגרפיה על סף העפה מבית הספר בשל היעדרויות לא מוצדקות והתחצפות למורים. הפריקים גם הם לרוב בעלי מראה מוזנח, ושלא כמו התת קבוצה החנפנית של הווירדוז, ברוב המקרים הפריקים לא ישתדלו בשביל אף אחד.

אז בבקשה, זה מאוד חשוב לי לדעת. מה זה מסקרנים? לאן אני שייכת, כדי שאדע איך להתנהג, למה לשאוף, את מי להעריץ ולמי לבוז. 

וכמו כן – אם בלוגלי באמת נופלים לקטגוריית פריקס אנד גיקס, אני יכולה להיות לינדזי?