נכון הופמן חשב לכתוב על איך קפה דה-מארקר זה לא משהו, וגם הפנה ליובל ולשושנה שכבר כתבו על זה?
אין לי כמובן שום קשר למקום הזה, קפה דה מארקר. המשמעות היחידה של קיומו מבחינתי היא שנהיה מבאס לקרוא את ולווט בפורמט החדש, עם הריבועים האלה של "החברים המפורסמים שלי" בצד, והכוכבים, וכל העניינים. פעם זה היה נחמד לבקר שם, אבל עכשיו יש תחושה לא נעימה של פלישה למרחב הפרטי האקסקלוסיבי שלהם. מה שמעלה את השאלה: למה שאטרח ואתגנב לשם כדי להסתכל עליהם מעבר לגדר, מה, הם כאלה מעניינים?
וכמובן שזה עושה לי טוב על הנשמה לשמוע שגם מי שיש לו מה לחפש שם לא מוצא בזה הרבה עניין. משפטים כמו "סופר מרקט של אנשים ממותגים שכותבים את מה שנדמה להם שהעולם רוצה לשמוע מהם", או "דבר מדכא שלא מהעולם הזה. כמות הברברת החלולה שמיוצרת בו היא בלתי נתפסת" מחממים לי את הלב, באמת. ותודה לכם על כך.
אבל לא על זה רציתי לדבר. תוך כדי הקטילות – הנעימות לי – של קפה דה מארקר, הכותבים מאפיינים על הדרך את קהילות הבלוגים. ישראבלוג זה פקאצות, מסתבר, רשימות זה אינטקלטואלים, גלובס זה משעממים, דה מארקר זה שופוני, ובלוגלי קיבל את הכותרת המטושטשת "מסקרנים".
על זה רציתי לדבר. רציתי לשאול – מה זה אומר, מסקרנים?
לא שאני מבינה מה זו בדיוק קהילה. זה אומר שמנהלים שיחות דרך הפוסטים, ומספרים חמישה דברים על עצמנו? כי אם כן, זה די חרא. ואפשר באותה מידה כבר לעשות פורום וזהו. ואם קהילה זה דבר טוב, ואם יש קהילת בלוגלי, זה עדיין לא אומר שאני מהווה בה עמוד תווך, או עמוד, בכלל.
אבל בכל זאת, אני בבלוגלי, וכל דבר שאומרים על משהו שקשור בי, נרשם אוטומטית במאגר הפריטים של ההגדרה העצמית שלי.
וההגדרה העצמית שלי מושפעת מאוד מחלוקת התפקידים בבית ספר, או בסדרות טלוויזיה אמריקאיות על בית ספר (בפני כל מי שמתכנן לקחת את הפרשנות שלי ברצינות, אני מתנצלת מראש. אתם יכולים להתנחם בעובדה שלפחות לא אתם אלה שתקועים בתוך ראיית העולם הזו).
אז אני מבינה שקהילה עסקית של אנשים עם טייטלים שנשמעים ממש מרשימים, זה מקובלים.
ואינטלקטואלים שעוברים סינון לפני קבלתם לקהילה, זה לא המקובלים הקלאסיים, אבל זה סוג של חנונים מקובלים.
ופקאצות – לפי מה שהבנתי מארץ נהדרת – הן בדרך כלל ילדות מקובלות.
ומה זה מסקרנים? איפה זה משתלב?
זה לא ממש חנונים, לא האליטה של החנונים בכל אופן, כי היא נמצאת ברשימות. וזה לא ממש קולים, כי הקולים נמצאים בקפה. וזה לא ממש ערסים כי הערסים קרובים ברוחם לפקאצות, וכמו כן הם לא נחשבים למסקרנים במיוחד עד כמה שידוע לי.
מה שמשאיר אותנו עם שתי קבוצות:
הקבוצה הראשונה היא הווירדוז, שהם ממש לא מקובלים. רובם די מוזנחים מבחינה חיצונית, לא מספיק טובים בלימודים כדי להיחשב כחנונים, יש להם בעיות תקשורת קשות עם הסביבה (לפעמים בגלל שהם עולים חדשים), חלקם ידידותיים באופן מוגזם ומנסים להתחנף לכולם בניסיון להתקבל, ניסיון שלא צולח בדרך כלל. חלקם האחר שונא את כולם, לא מדבר עם איש ומבטו מופנה תמיד מטה לרצפה תוך סינון קללות חרישי. מאוחר יותר, חלקם נשברים ונטרפים סופית בזמן השירות הצבאי.
הקבוצה השניה היא הפריקים, שהמושג מקובלים לא ממש רלוונטי לגביהם. והכוונה לא לאופנוענים המגניבים שעומדים ומעשנים בכניסה לבית ספר, אלא לפאנקיסטים, למסוממים הכבדים, לאלה שמדליקים סיגריה במסדרון כי הם לא הפנימו שצריך לצאת לשער כדי לעשן. למתמטיקה שלוש יחידות, מגמת אמנות / קולנוע / גיאוגרפיה על סף העפה מבית הספר בשל היעדרויות לא מוצדקות והתחצפות למורים. הפריקים גם הם לרוב בעלי מראה מוזנח, ושלא כמו התת קבוצה החנפנית של הווירדוז, ברוב המקרים הפריקים לא ישתדלו בשביל אף אחד.
אז בבקשה, זה מאוד חשוב לי לדעת. מה זה מסקרנים? לאן אני שייכת, כדי שאדע איך להתנהג, למה לשאוף, את מי להעריץ ולמי לבוז.
וכמו כן – אם בלוגלי באמת נופלים לקטגוריית פריקס אנד גיקס, אני יכולה להיות לינדזי?
אפריל 11, 2007 ב- 2:47 pm |
אותי מבאס שה- rss שלי הפסיק לקרוא בלוגים מדה מארקר פתאום, ומאז אני לא קורא ולווט, כי מה, איך יודעים שיש פוסט חדש?
אפריל 11, 2007 ב- 2:48 pm |
היי, פקאצה!
אפריל 11, 2007 ב- 3:15 pm |
כן, חשבתי להתייחס לעניין הזה ואפילו אמרתי לעצמי, "אולי נעבור לבלוגלי? הם מסקרנים."
ואז חשבתי לעצמי, בכל פלטפורמה יש איזה כמה שאני קורא, כמה שאני שונא ועוד המון שאני לא קורא ולצערי גם לא מוצא סיבה לשנוא. הכל פיקציה, פריקה גיקה.
אפריל 11, 2007 ב- 3:25 pm |
מסקרנים.
זה כמו להגיד על בחורה שיש לך אחלה אופי.
הקיצר, נראה לי שאנחנו פשוט מכוערים.
אפריל 11, 2007 ב- 3:27 pm |
פריקס אנד גיקס זה טוב.
לינדזי* זה עוד יותר טוב.
(כולל המעיל האמריקאי** והעבר כמתלטית?)
*אגב, בסקובי דו הסרט (1 ו 2) לינדה קרדליני שיחקה את ולמה.
**כן, הם אמריקאים בסדרה, אז קרוב לוודאי שהם לא קוראים לזה מעיל אמריקאי, אבל בכל זאת.
אפריל 11, 2007 ב- 3:28 pm |
וואלה, את לגמרי צודקת.
איזה באסה.
מעיל אמריקאי 😀 (אולי הם כן קוראים לזה ככה, לנו יש ארוחת בוקר ישראלית)
(בתור מעריץ של לינדה קרדליני, בוא אספר לך עוד משהו על סקובי דו: חיים אתגר ראיין את הקאסט לגיא פינס, ואח"כ הלך וסיפר בעיתון שאחרי הראיון הוא ז**ן אותה 😦 )
אפריל 11, 2007 ב- 3:34 pm |
נו, אבל מכוערים עם אופי…
זה עדיין עדיף על פאקצות ומשעממים…
אפריל 11, 2007 ב- 4:59 pm |
פעם, די מזמן, על קו התפר שבין ההידרדרות הסופית של בוורלי לעונות הראשונות של דוסון יצא לי לנסח לעצמי תאוריה קטנה על העובדה שאכן, שום דבר לא משתנה אחרי התיכון. אנשים באמת נשארים עם התפקיד שחולק להם אי אז בכיתה י' ושהלך איתם לאורך כל הדרך.
איכשהו נשמטה מהרשימה שלך דווקא הקבוצה שהיא בבירור הדומיננטית בכל קהילת בלוגים, הגיקים (כן, ברשימות יש כמה חנונים מקובלים, אבל איפה כל השאר). בפראפרזה על המשפט השחוק ההוא על סוציאליסטים אפשר להגיד שמי שלא פתח בלוג בישרא בגיל 16 הוא חנון ומי שנשאר עם בלוג בבלוגלי אחרי גיל 22 הוא חנון חסר תקנה. כיוון שרובנו היינו בני 16 הרבה לפני שהמציאו את הבלוגים, זה סוגר אותנו עם האופציה השנייה.
אפריל 11, 2007 ב- 5:04 pm |
זהו, שלא הייתי בטוחה אם גיק נחשב לווירדו או לחנון טכנולוגי.
וממתי חנון טכנולוגי נחשב לדבר מסקרן.
אז זה מה שנשאר? חנונים סוג ד'? וגם מכוערים?
זה הולך ומשתפר, הדבר הזה.
אפריל 11, 2007 ב- 5:07 pm |
נו, אבל יש לנו לב זהב, זה בטוח.
אפריל 11, 2007 ב- 5:11 pm |
:))
אפריל 11, 2007 ב- 5:19 pm |
סימן שאלה ו-לא, מבאס אותי שאתם מתבאסים. אין לי חברים מפורסמים. בחיי. יש לי חברים. נקודה.
אשתדל להעלות את שוועתכם על סדר היום הציבורי ולעשות שיהיה לכם טוב בקפה. 😕
אפריל 11, 2007 ב- 5:26 pm |
אל תקחי את זה על עצמך, באמת.
לא את בנית את הקפה, ונראה לי שמי שאינו לקוח מיועד של רשת הקפה פשוט לא ירגיש שם בנוח בשום מצב.
ורק לחדד: במקרה שלך רוב הריבועים משוויצים בחברה המפורסמת שלהם ולווט, ולא ההפך (אבל זה לא נשמע קליט כמו "החברים המפורסמים שלי" )
אפריל 11, 2007 ב- 7:50 pm |
מאוננים כפייתיים.
זה מה שאני חושב, בכל אופן.
אפריל 11, 2007 ב- 7:51 pm |
ואגב,
לא רק במובן המטאפורי.
אפריל 11, 2007 ב- 7:54 pm |
אוקיי, עכשיו קרה דבר מאד מאד מאד מאד מוזר. אני ממש נרעש!
המחשב שלי נזף בי. וואו. הוא ממש נזף בי, ואני אפילו לא בטוח שזה היה המחשב שלי.
פרסמתי תגובה. ואז מיד פרסמתי עוד אחת, כפי שראיתם. ומיד המחשב אמר לי, בי נשבעתי:
אני חושב שחוויתי הארה וגנילית. בחיי. מישהו שם בחוץ איתר את נקודת החולשה שלי. מישהו מנסה להושיע אותי. אך מי הוא זה, מושיעני האלמוני, ומדוע מנסה להצילני מפני מה שאינני מעוניין להיות ניצול ממנו?
אפריל 11, 2007 ב- 8:14 pm |
😀
וואו, בחיים לא שמעתי שדבר כזה קרה.
האם הוא אומר לך דברים כשאתה נכנס לאתרי פורנו, או הימורים?
או שבתחומים האלה הוא לא שופט אותך?
(צריכה הבהרה: מאוננים כפייתיים, זו תגובה לפוסט שבו שאלתי מי הם הבלוגרים של בלוגלי, אבל שמת אותה מתחת לתגובה שכתבתי על קפה דה מארקר. אז למי הכוונה, למסקרנים או לקולים?)
(אתה יודע מה – זה לא כל כך משנה. זו תכונה שאופיינית לכל הבלוגרים באשר הם ואתה פשוט לא יכול לייחס אותה למקום אחד בלבד, פשוט לא)
אפריל 11, 2007 ב- 8:54 pm |
לא שמתי לב שאני יכול לשרשר את התגובות שלי מתחת לתגובות ספציפיות, כך שאת מבינה שלא באמת היתה לי ברירה.
והתכוונתי לאנשי בלוגלי. אבל את צודקת, כולם כולם מאוננים כפייתיים.
ולא, זו לי הפעם הראשונה שמר קומביוטר פונה אלי. לפחות ככה. כי, בכל זאת, כל יום הוא אומר לי "ברוך הבא" וכל זה.
אפריל 12, 2007 ב- 12:38 am |
עידית, הייתי מקובל לאללה שהייתי ילד. אולי זה יכול לעודד אותך במשהו… מצד שני, אורי ברוכין לא רצה אותי לרשימות. הוא אמר שהרקורד שלי לא מוכח עדיין. אולי אני צריך לכתוב על זה פוסט. אבל הוא עשה לי טובה. טוב לי פה…
אפריל 12, 2007 ב- 1:02 am |
הופמן!
אני שמחה בשבילך, הופמן. אבל איך זה יעודד אותי? אתה בקפה עכשיו (אפילו שאתה ממחזר שם ללא בושה את הפוסטים מבלוגלי)
(אה, והעובדה שהגעת לבלוגלי אחרי סירוב מרשימות (לא ערכת במקרה עיתון, אבל?) מחזקת את הטענה של שחר לפיה בלוגרי בלוגלי הם סאב-חנונים)
אפריל 12, 2007 ב- 2:02 am |
[…] (עכשיו, אני יודע – אף אחד לא הכריח אותי להירשם לקפה, לא הכריח לשים תמונה, לא כפה עלי כלום. אני יודע, באמת. אני סתם קוטר ואין לי זכות לקטר. אי אפשר לירוק לבאר ששותים ממנה. הבעיה היא אצלי, אין ספק. אבל מה לעשות שכל הסיפור הזה עם הקפה ממלא אותי אמביוולנטיות? מה לעשות שאני לא מצליח להסתדר איתו? אני מרגיש שעברתי מטסטר צ'וייס לנס קפה עלית. מאדם מסקרן לאדם מקובל. יוסטון ווי הב א פרובלם. אולי אני פשוט לא מתאים) […]
אפריל 12, 2007 ב- 11:17 am |
( 😦 באמת)
רגע, אז אנשים שכותבים בקהווה זי מארקר מתערבים ביניהם אם הם יכולים להפוך כותבות בבלוגלי למלכות הפרום?
אפריל 12, 2007 ב- 4:02 pm |
(יש מצב שהוא שיקר)
😀
קדימה, שיבואו כבר וינסו להפוך אותי, קיבינימט. אני מבטיחה לא לעשות בעיות כשיבקשו ממני להוריד את המשקפיים, לפזר את השיער ולהיפטר מהאוברול עם כתמי הצבע.
אפריל 13, 2007 ב- 2:37 pm |
פחחחחחחחחחחחחחחחחח בלוגלי
בלוג עצמאי שולתתתתתתתתתתת
פא-קצה היתה כאן!1111111111!@!##@$!!
אפריל 13, 2007 ב- 2:48 pm |
:))
בלוג יפה, מוזמנת לשלי
אפריל 29, 2007 ב- 9:03 am |
בלוגלי קצת פחות ידידותי למשתמש החדש מאשר ישראבלוג ודה -מארקר. זה ההבדל. ואגב, נראה שבדה-מרקר יש הרבה יותר וונביז מממקובלים.
אפריל 29, 2007 ב- 12:43 pm |
וואלה?
כן, לפעמים גם אני מקבלת את הרושם הזה מדה מארקר, אבל לא ברור לי אם זה אובייקטיבי או מקנאה.