http://www.idi.org.il/hebrew/seventheye/article.asp?id=2960
זאת כתבה. על בלוגרים שנהיו אנשים שממש כותבים בעיתון. או שכותבים במקומות באינטרנט שהם לא הבלוג שלהם. ולא טוקבקים.
איך הם נהיו כאלה? בעקבות זילות המקצוע, פיטורי עיתונאים מקצועיים, וחיפוש נואשים שיהיו מוכנים לספק טקסטים בתמורה להכרה בקיומם ושני שקל.
אני ממש אשמח אם יגלו אותי. לי אין בעיה שינצלו אותי. ממילא אני חשה מנוצלת רוב הזמן על ידי רוב האנשים, ולמטרות פחות טובות.
למעשה, יש לי תכנית לשימוש בבלוג שלי כקרש קפיצה לשדרוג החיים:
1. בעקבות הבלוג אני מתגלה ככישרון נדיר ונותנים לי לכתוב בעיתון, אך לא משלמים לי.
2. אבל לא אכפת לי שלא משלמים לי, מכיוון שהכתיבה המושחזת-אך-לירית שלי שובה את ליבו של מהנדס חתיך והוא מתעקש לפרנס אותי.
3. לאחר מספר כתבות מוצלחות, שבהן הראיתי כיצד אני יכולה לשים את עצמי בצד ולספר סיפור על אנשים אחרים, ולכן אני עיתונאית ממש ולא בלוגרית, שכל מה שהיא כותבת מקבל בסופו של דבר גוון של יומן אישי, נותנים לי לכתוב טור.
4. הנושא של הטור שלי הוא אני עצמי, דעותיי ורגשותיי, וכל מה שאני כותבת בו מקבל בסופו של דבר גוון של יומן אישי.
5. אבל אנשים אוהבים את זה. בעיתון מתחילים לשלם לי.
6. אני נהיית דנה ספקטור.
7. אני נהיית קארי ברדשאו*.
8. אני יושבת בברסארי עם לפטופ, כותבת ומשגרת את הטור שלי לעיתון במייל.
9. בדקה האחרונה לפני הדדליין, שהרי אני קארי ברדשאו וזה חינני.
10. יתכן שבדקה האחרונה אחרי הדדליין, אני לא מבינה בעולם העיתונות מספיק כדי לדעת אם הם מאפשרים רמה כזו של חינניות שמה.
11. בעקבות הטור, אני מקבלת תכנית רדיו בשישי בצהריים, שבה אני מדברת על עצמי, דעותיי ורגשותיי בטון מלחשש, מראיינת סלבז ושמה שירים משנות השמונים.
12. שולחים אותי לחו"ל לעשות כתבת שער על ריס איוונס.
13. זה השיא ומכאן אפשר רק לרדת.
14. אחרי מספר חודשים שבהם התחנפתי לעורך שלי, אני מטפחת רגשות חבויים של כעס וטינה כלפיו. אני תוהה איך הוא הגיע לעמדת העורך וחושבת לעצמי שהוא בכלל לא כזה מוכשר.
15. הוא מקצץ לי משפטים חשובים מהכתבה על ריס איוונס.
16. אני רוצה להגיד לו: מה אתה אידיוט? בשביל מה שכרתם אותי? אתה לא רואה שככה אני כותבת וזה מה שיפה בי? אתה רוצה לסרס אותי ולעקר את כל האישיות שלי מהטקסט, ואתה רוצה לעשות את זה כי אתה מטומטם, ואתה גרוע מאוד במקצוע שלך.
17. ובכלל מה היה הסיפור בכל החודשים האלה שלא שילמתם לי. אתם סתם ניצלתם אותי, לא אכפת לכם ממני ואתם לא מבינים אותי.
18. אבל אני מתאפקת, ובמקום אני פשוט מפסיקה לחייך אליו ומתחילה למתוח את הדדליינים לנקודות מסוכנות.
19. אני מוזמנת למשרד שלו לשיחת הבהרה.
20. אני חושבת לעצמי: איך הגעתי לנקודה הזו? מדוע פרסום הטקסטים הגאוניים שלי תלוי באנשים שאני לא מכבדת ולא בוטחת בהם?
20. אני מחליטה שאני פשוט אוהבת לכתוב, ואני רוצה שליטה מלאה בטקסטים בלי כל העסקנות הדוחה והעבודה בתנאי ניצול.
21. אני פותחת בלוג.
* בלי סיפור העדפת ביג על פני איידן.
יו נואו איטס ג'אסט טו ליטל טו לייט 
? 
