Archive for ינואר, 2007

מעיל

ינואר 18, 2007

 בערוץ 2 הכינו כתבה על דן חלוץ בימים שלפני ההתפטרות. בזמן הפרסומות מריצים פרומואים לכתבה, בחדשות מראים קטעים קצרים מהכתבה. רואים אותו מסתובב בשטח, משוחח עם חיילים, עורך פגישות במשרד.

והוא תמיד לובש מעיל. מעיל פליז דק כזה, אבל מעיל.

זה מזכיר לי איך בקורס קצינים אומרים שלא מדברים בפני החיילים שלך כשאתה עם מעיל. לא מתדרכים בכיתה עם מעיל. כי לקצינים לא קר.

יכול להיות, כמובן, שזה שטויות. שאין טעם בניסיון ליצור את האשליה שהמפקד הוא סופרמן, ושהוא לא סובל משום תופעה גופנית אנושית. יכול להיות שזה חשוב רק לג'ובניקים, כי לוחם מוכיח את עצמו בביצוע ולא בלבוש. יכול להיות שזה חשוב רק לבנות, שמנפחים להן את האגו בקורס ואז שולחים אותן מוכות סגמת להסתער על איזו ערימת ניירות בקריה.

אבל יש משהו במעיל שמשדר סגירות, חוסר נגישות. חוסר רצון בנגישות.

פתאום זה מעצבן: גם במשרד הוא חייב לשבת עם מעיל? הוא לא יכול היה להתארגן על איזו גופיה תרמית אם קר לו כל כך? פתאום אני מרחמת על החיילים שנלחמו תחת מפקד במעיל. פתאום המעיל הזה נראה קשור בכל השאר, נראה כמו הביטוי החיצוני, המופגן, המתגרה, של כל השאר: מכירת המניות, הרעד הקל בכנף, השינה הטובה בלילה. האיי דונט קר, איי רילי דונט קר.

ינואר 17, 2007

(רייטינג טו ריצ' יו של טראוויס, חבורת נבלות)

(http://www.youtube.com/watch?v=obBIA90nk_A)

ינואר 15, 2007

נמאס כבר מהמילה בלוגוספירה. היא נורא מתלהבת והשתמשתי בה יותר מדי.

בבלוגוספירה, כמו בחיים, אנשים באים והולכים כל הזמן. מישהו שהיתה לו נוכחות קבועה פתאום נעלם, וצריך להתרגל לזה ולתחום את נוכחותו ב"תקופה": "התקופה שהייתי קוראת את הבלוג הזה", " התקופה שכך וכך היו מגיבים בבלוג שלי".

למשל זה, שיצא למילואים בשטחים ומאז לא כתב. עקבתי אחרי החדשות ואף חייל מילואים לא נהרג בשטחים מאז הפוסט האחרון שלו. אז אני מניחה שהוא בריא ושלם וסתם נמאס לו לכתוב.

אבל מה קורה כשבלוגר באמת מת?

בחיים יש קלוז'ר כשמישהו מת.

כולם מצטופפים מזיעים סביב הקבר הטרי. הד עמום של הקדיש. שני זקנים מפטפטים ברומנית ואת תוקעת בהם מבטי תוכחה, אבל לא מעניינים אותם מבטי התוכחה שלך.

אחר כך השבעה, בהתחלה יושבים ושותקים בדכדוך ובסוף מריצים קטעים ושיגועים מהצבא / תיכון תוך כדי שהאבלים דוחפים אתכם לכיוון הדלת, כי הם רוצים כבר לישון ולהיות לבד עם האובדן.

צריך שגם בבלוגים יהיה קלוז'ר. שיהיה פוסט שמכריז על עצמו כפוסט האחרון. ואם הבלוגר מת, אז מישהו אחר צריך לדאוג להפיק את הפוסט האחרון הזה, לטובת תחושת הסגירה של הקוראים.

כל בלוגר צריך לבחור מישהו שיכתוב לו פוסט הספד במקרה שימות חו"ח.

מישהו מהחיים האמיתיים? " שלום לכולם. אני אמא של עידית. הבנתי שפה היא היתה מתכתבת עם אנשים שהיא לא מכירה. אתמול היא מתה, דרסה אותה משאית. הנה תמונה שלה בגיל שלוש מהטיול לכינרת".

אולי מישהו מהבלוגוספירה? נגיד, אם יש מישהו שאני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו, אני אתן לו ייפוי כוח להספיד אותי בבלוגי. הוא יחזיק אצלו את הסיסמה שלי כמו ששכן מחזיק מפתח ספייר.

אבל אז כולם ירצו שאותם שלושה בלוגרים מפורסמים יספידו אותם, ואותם שלושה בלוגרים מפורסמים, או שיהפכו לכותבי הספדים במשרה מלאה, או שיהפכו לאנשים שמסרבים למלא את בקשותיהם האחרונות של המנוחים.

אולי אני בעצמי צריכה להכין פוסט אחרון ג'אסט אין קייס ולתת הוראה לשחרר אותו אם יקרה לי משהו. זה תמיד מרגש כשרואים בסדרות טלוויזיה מישהו שהקליט את עצמו לפני מותו. הוא תמיד אומר "איף יו אר וואצ'ינג דיס, איי מאסט בי דד".

ינואר 14, 2007

בדרך הביתה מהעבודה יש כרזת פרסומת לסטודיו סי, ומופיעה בה אישה בהריון,  וליד כתוב: גם בהיריון חשוב לי להיות חטובה.

אני אכתוב על זה פוסט בבלוג שלי. אני אשאל עד לאן מגיעה תחושת המחויבות הזו, לצמצם את הנוכחות. עד כדי כך המחויבות הזו נכפית עלינו, שהיא מנצחת את הטבע. גם בהיריון חשוב לי להיות חטובה, ואולי אני באמת יכולה לשלוט בהכל: במשקל, בשינויים ההורמונליים, גם להיות בריאה ולהזין את העובר וגם להיראות כמו דוגמנית מידות קטנות שבלעה בטעות כדורגל. אני אשאל אם לא מרפים מאיתנו אף פעם בדרישות האלו, אני אפנה לפוסטים אחרים, אני אפילו אמצא מאמרים ישנים מקורסים במגדר ואצטט מהם. איפה אני שומרת את המאמרים במגדר?

(ברדיו משמיעים את השיר החדש של ג'וג'ו. לג'וג'ו היה להיט אחד, כשהיא היתה בת 13, ועדיין טוחנים אותו בגלגל"צ. גט אאוט, קוראים לו. ועכשיו היא עושה קאמבק. בת כמה היא עכשיו, 16? לשיר החדש שלה קוראים טו ליטל טו לייט, והוא מן גרסה מחודשת לגט אאוט. עכשיו אני אמורה להעביר תחנה. פחחח. משכפלת את הלהיט היחיד שלה. פחחחח. בת 16 ושרה על אהבה נכזבת. לא משהו שאני אמורה להזדהות איתו. איזה מן שם זה ג'וג'ו?)

צריך לזכור בפעם הבאה להעתיק את השם של האישה מהכרזה. היא בת 28, לובשת חולצה צמודה בצבע תכלת. מתולתלת (יו נואו איטס ג'אסט טו ליטל טו לייט …).

היה מאמר על ייצוגים של דיכוי נשים בפרסומות, כתבתי עליו עבודה פעם. היו בו הרבה נקודות רלוונטיות. הוא בטח פה איפשהו (ג'אסט טו ליטל טו לייט  … או רוני סופרסטאר, גם יכולה לשיר את זה) צריך לתת הפניות ביבליוגרפיות בבלוג?

(ג'אסט טו ליטל טו לייט ) כל השבוע היו פרומואים להופעה חיה של הביג'יז באורי גלר מחפש את היורש. אפשר היה לנחש שזה שקר כלשהו, כי אני יודעת לבטח שביג'י אחד מת. אבל בכל זאת אני באה לראות.

אכן, רק ביג'י אחד בודד, משני ומסכן, שהורידו לכבודו את האו דיפ איז יור לאב בשלוש אוקטבות, כדי שהקול הזקן שלו יעמוד במשימה. מזל שמייקל ג'קסון נהיה אנטישמי, אחרת אורי גלר היה  מביא גם אותו לתכנית, שישיר סולו את ווי אר דה וורלד כשהוא עוטה מסכה (יו נואו איטס ג'אסט טו ליטל טו לייט… בטח אפשר לתרגם את זה לפי המשקל).

הנה משדרים את הקליפ בטלוויזיה. מה אומרים לבת 16 ששרה "איי ווז יאנג אנד אין לאב"? מורידים לה שתי סטירות, מסבירים לה שיש צרות גדולות יותר מתיכוניסטים חרמנים. לא אמורים להתרגש מזה, נכון?

בסוף הקליפ, כשהשמש מתגלה מבין העננים, זה קיטש אמריקאי מגעיל, נכון? לא משהו שאמור להשפיע בשום צורה.

מי זו היתה, כרמלה סופרנו נדמה לי, שהיתה בוכה בכל פעם ששידרו איזו פרסומת בטלוויזיה.

 וזה היה סימן שהיא על סף התמוטטות עצבים.

שיט.

_________

היום אתה

צריך אותי

הבנת שאתה רוצה להיות איתי

מעניין, מה תגיד מחר (אבל זה טיפה מאוחר)

אתה אומר

 שתשתנה

ולמה אני לא מאמינה לזה

בשבילך, זה רק משחק (אבל זה טיפה מאוחר)

תרפה בבקשה

הזמן הפך אותי

לכלבה אדישה

היה לך סיכוי

אבל אתה כזה רשע

ועכשיו…

נהיה טיפה מאוחר

טיפה מיותר

אחרי שנגמר

אתה יודע מה כדאי לומר

אבל זה טיפה מאוחר

כמה חיכיתי לך

לשמוע את מה שרציתי ממך

עכשיו נזכרת לבקש סליחה

אבל זה טיפה מאוחר

אז הייתי

צעירה

היום יש לי פז"מ ואני מרירה

לא בנויה, לחזרה (אבל זה טיפה מאוחר)

אז לך תתאייד

לסחוב את הפחדים שלך עליי זה כבד

נסה להתמודד

ואם לא אז תתאבד

כי עכשיו…

נהיה טיפה מאוחר

טיפה מיותר

אחרי שנגמר

אתה יודע מה כדאי לומר

אבל זה טיפה מאוחר

כמה חיכיתי לך

לשמוע את מה שרציתי ממך

עכשיו נזכרת לבקש סליחה

אבל זה טיפה מאוחר

–  גשר לא מתורגם  –

זה רק טיפה מאוחר

טיפה מיותר

אחרי שנגמר

ואפילו שאתה שולת

יו נואו איטס ג'אסט טו ליטל טו לייט

כן זה טיפה ממוחזר

לא מסודר

ואי אפשר כבר

אני, קוראים לי רוני סופרסטאר

קוראים לי רוני סופרסטאר

חרדת ביצוע

ינואר 11, 2007

21 שלבים להצלחה

ינואר 10, 2007

http://www.idi.org.il/hebrew/seventheye/article.asp?id=2960

זאת כתבה. על בלוגרים שנהיו אנשים שממש כותבים בעיתון. או שכותבים במקומות באינטרנט שהם לא הבלוג שלהם. ולא טוקבקים.

איך הם נהיו כאלה? בעקבות זילות המקצוע, פיטורי עיתונאים מקצועיים, וחיפוש נואשים שיהיו מוכנים לספק טקסטים בתמורה להכרה בקיומם ושני שקל.

אני ממש אשמח אם יגלו אותי. לי אין בעיה שינצלו אותי. ממילא אני חשה מנוצלת רוב הזמן על ידי רוב האנשים, ולמטרות פחות טובות.

למעשה, יש לי תכנית לשימוש בבלוג שלי כקרש קפיצה לשדרוג החיים:

1. בעקבות הבלוג אני מתגלה ככישרון נדיר ונותנים לי לכתוב בעיתון, אך לא משלמים לי.

2. אבל לא אכפת לי שלא משלמים לי, מכיוון שהכתיבה המושחזת-אך-לירית שלי שובה את ליבו של מהנדס חתיך והוא מתעקש לפרנס אותי. 

3. לאחר מספר כתבות מוצלחות, שבהן הראיתי כיצד אני יכולה לשים את עצמי בצד ולספר סיפור על אנשים אחרים, ולכן אני עיתונאית ממש ולא בלוגרית, שכל מה שהיא כותבת מקבל בסופו של דבר גוון של יומן אישי, נותנים לי לכתוב טור.

4. הנושא של הטור שלי הוא אני עצמי, דעותיי ורגשותיי, וכל מה שאני כותבת בו מקבל בסופו של דבר גוון של יומן אישי.

5. אבל אנשים אוהבים את זה. בעיתון מתחילים לשלם לי.

6. אני נהיית דנה ספקטור.

7. אני נהיית קארי ברדשאו*.

8. אני יושבת בברסארי עם לפטופ, כותבת ומשגרת את הטור שלי לעיתון במייל.

9. בדקה האחרונה לפני הדדליין, שהרי אני קארי ברדשאו וזה חינני.

10. יתכן שבדקה האחרונה אחרי הדדליין, אני לא מבינה בעולם העיתונות מספיק כדי לדעת אם הם מאפשרים רמה כזו של חינניות שמה.

11. בעקבות הטור, אני מקבלת תכנית רדיו בשישי בצהריים, שבה אני מדברת על עצמי, דעותיי ורגשותיי בטון מלחשש, מראיינת סלבז ושמה שירים משנות השמונים.

12. שולחים אותי לחו"ל לעשות כתבת שער על ריס איוונס.

13. זה השיא ומכאן אפשר רק לרדת.

14. אחרי מספר חודשים שבהם התחנפתי לעורך שלי, אני מטפחת רגשות חבויים של כעס וטינה כלפיו. אני תוהה איך הוא הגיע לעמדת העורך וחושבת לעצמי שהוא בכלל לא כזה מוכשר.

15. הוא מקצץ לי משפטים חשובים מהכתבה על ריס איוונס.

16. אני רוצה להגיד לו: מה אתה אידיוט? בשביל מה שכרתם אותי? אתה לא רואה שככה אני כותבת וזה מה שיפה בי? אתה רוצה לסרס אותי ולעקר את כל האישיות שלי מהטקסט, ואתה רוצה לעשות את זה כי אתה מטומטם, ואתה גרוע מאוד במקצוע שלך.

17. ובכלל מה היה הסיפור בכל החודשים האלה שלא שילמתם לי. אתם סתם ניצלתם אותי, לא אכפת לכם ממני ואתם לא מבינים אותי.

18. אבל אני מתאפקת, ובמקום אני פשוט מפסיקה לחייך אליו ומתחילה למתוח את הדדליינים לנקודות מסוכנות.

19. אני מוזמנת למשרד שלו לשיחת הבהרה.

20. אני חושבת לעצמי: איך הגעתי לנקודה הזו? מדוע פרסום הטקסטים הגאוניים שלי תלוי באנשים שאני לא מכבדת ולא בוטחת בהם?

20. אני מחליטה שאני פשוט אוהבת לכתוב, ואני רוצה שליטה מלאה בטקסטים בלי כל העסקנות הדוחה והעבודה בתנאי ניצול.

21. אני פותחת בלוג.

בלי סיפור העדפת ביג על פני איידן.

למה עמי איילון לא ינצח בבחירות

ינואר 9, 2007

אה, חשבתם שהגעתם לפוסט פוליטי, שמבוסס על ניתוח והכרה מעמיקה של תנאי השטח?

לא.

רק רציתי להבהיר את זה, כדי שלא יהיה מה לבוא אליי בטענות אחר כך.

המנהיג האחרון בעל הלוק המעונה שהיה לנו, היה בגין ז"ל. ואכן, הסתבר שהלוק המעונה שיקף אישיות מעונה, ובסופו של דבר פרש בגין להתבודד עם סיפורים מדכאים כמו המלחמה וההתאלמנות. ואנחנו למדנו לקח והחלטנו שלא נבחר יותר בדכאוניים וסגפנים, אלא רק באנשים מוחצנים ונהנתנים שינהיגו אותנו.

עשינו את זה בשלבים: קודם שמיר הגמד הקומי, אחר כך רבין הפלמ"חניק צרוב השמש שאהב לאכול כמה דברים טובים ולשתות כמה דברים טובים, אחר כך ביבי החתיך האמריקאי, אחר כך ברק הגוץ העליז, ובסוף הנהנתן הגדול מכולם – אריק. אריק שגם היה לו קול מצחיק, וגם היה שמן מאוד וידע לפרק כבש בשלושים שניות, וגם לעת זקנתו היתה לו עין אחת פוזלת החוצה באופן משעשע.

(ועכשיו יש לנו אחד קצת פרווה, אבל הוא הגיע לראשות הממשלה במקרה, אז זה לא נחשב).

וזו, אגב, הסיבה שפרס אף פעם לא ניצח בבחירות לראשות הממשלה. טוק אבאוט לוק מעונה. חזותו האפורה, עפעפיו השמוטים ומבטאו הקודר פסלו אותו. לא עזרו נסיונות ההסוואה –  ניתוח העפעפיים, דיבור בטון כועס ועטיית דובון. אולי בבחירות מול לוי אשכול היה לו סיכוי, אבל לא בתקופתנו.

וזו, אגב, גם הסיבה שמצנע לא ניצח בבחירות לראשות הממשלה. ומצנע, בחוסר המודעות השיווקית שלו, רק העצים את מראה ההאש-פאפי, עם הזקן, שנראה היה כאילו גרר את פניו עוד כמה מילימטרים מטה לרצפה והוסיף גוון נוסף של אפור לתדמיתו. 

במפלגת העבודה למדו את הלקח ובחרו בעמיר פרץ, שנראה גם חדור אנרגיות ושמחת חיים, וגם קומי. אבל אז צצו כל מיני בעיות אחרות כמו קדימה, והעובדה שפרץ הוא לא סתם קומי אלא מזרחי קומי, שזה טוב לסאלח שבתי אבל לא לראש הממשלה.

בקיצור, עכשיו מסתמן שזה בין עמי איילון ואהוד ברק.

אבל עמי איילון לא ינצח. ואם בדרך נס כלשהי יזדמן לו לנצח, הוא לא יגיע לראשות הממשלה.

לא זכור לי כזה מועמד בעל לוק סגפני ומעונה. הבנאדם נראה סובל. הוא נראה כאילו דרכו עליו וקימטו אותו. הוא נראה בן שש מאות, למרות שהוא בסך הכל בן  שישים ושתיים. צעיר מברק. 

רק תראו את ההבדל ביניהם:

          

וזהו.

תזכרו שאני הייתי הראשונה שאמרתי.

(מקור התמונה)

רעיל

ינואר 8, 2007

אני שונאת.

אה, נכון. צריך למצוא מושאים לשנאה.

אז היום אני שונאת שמשתמשים בפועל "לרפרף" בכל מה שקשור לסקס. "רפרפי באצבעותייך", "לטף אותה בתנועה מרפרפת". זה מעורפל מדי, זה משהו שנשמע טוב בתיאוריה. בטח, לרפרף זה נחמד. לרפרף זה סקסי. משהו עדין וחמקמק כמו אוושת כנפי מלאך.

אבל איך אפשר לרפרף לפי הוראות בעיתון?

*הרפרוף הוא סתם נקודה שנאחזתי בה לצורך הבעת ההסתייגות שלי מעצות סקס בעיתון.

*ההסתייגות שלי מעצות סקס בעיתון היא סתם נקודה שנאחזתי בה לצורך הבעת ההסתייגות שלי מהחיים.

* ההסתייגות שלי מהחיים היא סתם נקודה.

ינואר 7, 2007

קורה לכם לפעמים, שאתם נמצאים בישיבה בעבודה, והישיבה נגררת ונגררת מעבר לזמן שהוקצב לה, והמשתתפים מתחילים לדבר על נושאים אחרים, שבכלל לא קשורים לנושא הישיבה. ואתם כבר מרחפים איפשהו מעל למלל, במקום ריק ובודד, ומסתכלים על הפנים של האנשים, והם מדברים ומדברים, מדי פעם אחד מהם זורק משפט בטון דיבור מסכם, של "טוב, זה המשפט האחרון", אבל זה אף פעם לא המשפט האחרון. ופתאום אתם חושבים:

זה לא יגמר לעולם. הם אף פעם לא יפסיקו לדבר. אני לעולם לא אצא מהחדר הזה.

אתם מסתכלים על השעון, אבל מיקום המחוגים הוא חסר משמעות. הוא לא מקדם אתכם לנקודת הסיום. אין נקודת סיום.

קורה לכם לפעמים, שאתם יושבים בשיעור, ולידכם יושב מישהו ומדבר עם חבר שלו. והשיעור נגמר, ואתם מחכים שהמישהו והחבר של המישהו יקומו, כדי שתוכלו לפלס את דרככם לכיוון הדלת. אבל הם לא קמים. הם מכופפים את הגב במן תנועת טרום-קימה, הם זורקים עוד משפט לשיחה, בטון מסכם של משפט אחרון, אבל זה לא המשפט האחרון. הם  אוספים את החפצים שלהם לאט לאט. אתם יושבים ובוהים בהם: הקלמר שלהם בחוץ, הפלאפון שלהם בחוץ, המעיל תלוי עדיין על הכיסא. למה הם לא לוקחים אותו? למה הם לא אורזים את התיק? למה הם לא מפנים את הדרך? ופתאום אתם חושבים:

הם אף פעם לא יקומו. הם ימשיכו לדבר לנצח, ואני אמשיך להתבונן בהם לנצח. לעולם לא אגיע ליציאה.

אתם מסתכלים מסביב על הכיתה בתחושה שזה המקום האחרון שתראו.

קורה לכם לפעמים, שההורים שלכם לוקחים אתכם לחברים שלהם, כי הם לא מצאו בייביסיטר, ואתם יושבים שם והחברים מציעים לכם לראות טלוויזיה ועוגיות ובננות, ואמא שלכם אומרת שאסור לכם בננות כי זה עושה עצירות. ואחרי שעתיים ההורים שלכם קמים ואומרים תודה ושלום, ואתם מתקדמים לכיוון הדלת, אבל כשמגיעים לדלת הם עוצרים, ואמא שלכם נאחזת בזנב השיחה עם החברה, והן נזכרות באיזה משהו ששכחו להגיד, ובאיזה מישהו שלא דיברו עליו, ומדי פעם אחת מהן מדברת בטון מסכם של משפט אחרון, אבל זה אף פעם לא המשפט האחרון. ואתם עומדים בגובה המותניים שלהן, מסתכלים על הידית של הדלת, מסתכלים למעלה על אמא שלכם, ופתאום אתם חושבים:

אני אשאר פה לנצח. אני תלוי לגמרי באישה הזו, אין לי לאן ללכת. והדלת לעולם לא תיפתח.

ינואר 4, 2007

אולמרט משום מה לא עורר בי אף פעם תגובה רגשית. כמו להסתכל על בלוק איטונג.