סוף סוף הגעתי לשמה, שזה גם סוג של חבר'ה (וכן, אני מתה לקבל אישור מהם). ועשיתי זאת, כהרגלי, בהוד ובהדר האופייניים לי: קודם כל כתבו שהפוסט הוא מתוך הבלוג "יותר מדי סרטים", ואחר כך כתבו שהפוסט עוסק בפרופילים באתר חבר'ה. לא נורא, העיקר שכתבו את השם שלי.
לא ממש ידעתי מה לכתוב היום אחרי ההשתלחות שלי אתמול. היו לי שתי אופציות:
א. להיות מינימליסטית: לקחת פסק זמן מכתיבה ולשים לינק שכבר שמתי.
ב. לספר דבר אחד שלא ידעתם עליי: לכתוב איך ביסודי הייתי החברה הכי טובה של מלכת הכיתה*. ומלכת הכיתה היתה שואלת אותי: עידית, מי לדעתך מלכת הכיתה? ואני הייתי עונה: את, את מלכת הכיתה. והיא היתה אומרת: את בטוחה שזאתי לא יותר מקובלת ממני? אולי עכשיו היא זו שמלכת הכיתה? ואני הייתי אומרת: מה פתאום, היא לא מלכת הכיתה. את, את, ורק את מלכת הכיתה.
ומלכת הכיתה היתה חברה של מלך הכיתה, והם היו הזוג המלכותי. ופעם בקיץ, בחופש הגדול, הלכנו מלכת הכיתה ומלך הכיתה ואני וחבר של מלך הכיתה לאכול בבורגר ראנץ'.
השילוב של ארבעתנו היה יעיל: האינטראקציה עבדה כמו שצריך וכל אחד ידע את מקומו. אחר הצהריים באותו יום התקשרה אליי מלכת הכיתה והודיעה לי בשמחה שהחבר של מלך הכיתה ביקש ממנה להציע לי חברות בשמו. ושכדאי לי להגיד כן, כי אז נוכל לעשות מלא דברים יחד, ארבעתנו, הזוג הראשי והזוג המשני. נוכל ללכת לבריכה, לראות סרטים בקולנוע, לצאת לדאבל דייטס כמו מבוגרים.
(החבר של מלך הכיתה הספיק כבר להיות חבר של הרבה בנות בכיתה לפני כן. הוא היה בן יחיד, עם אמא דומיננטית ואב נעדר. מסיבות שבגיל 10 הן עדיין לא מוגדרות, הוא פשוט העדיף לבלות עם הבנות, ולהגיד שהוא מבלה עם "החברה שלו" היה כיסוי טוב)
ומלכת הכיתה כל כך רצתה שנהיה רביעיה ונבלה יחד, שנראה היה לי בזמן השיחה איתה שזו הזדמנות שאסור לי לפספס. אז אמרתי לה שתמסור לחבר של מלך הכיתה שאני מסכימה. אחר כך סגרתי את החלונות בחדר, שמתי ברדיוטייפ שלי את הקסטה האהובה עליי, העברתי לשיר "נאת'ינגז גונה צ'יינג' מיי לאב פור יו" של גלן מדיירוס וזרקתי את עצמי בדרמטיות על ספת הנוער שלי ובכיתי. הוא היה החבר הראשון שלי.
היום השמיעו את השיר הזה ברדיו. וחשבתי לעצמי כמה מוזר שתכננתי לעצמי את סצינת האבל הזו, שידעתי שאני מתפשרת. מאיפה הגיעה האמונה שצריך להתפשר כבר בגיל 10, מאיפה הגיע האבל על הפשרה הזו כבר בגיל 10. אולי זה בעצם מה שרציתי.
*מלכת הכיתה בעולם האמיתי. מלכת הכיתה בבלוגלי זה דבר לגמרי לגמרי שונה, שלא יהיו אי הבנות. מלכת הכיתה בבלוגלי זה קצת כמו ביזארו-מלכת-הכיתה, שזה דבר טוב
? 
ינואר 30, 2007 ב- 1:55 pm |
זה התחיל אצלי בצחוק פרוע, בעיקר סביב העניין של מלכת הכיתה ומראה מראה מי הכי יפה ונגמר בכיווץ בנשמה. הכאב הזה על מה שהיה ואיך זה משפיע על מה שיש.
הנה נקודת אור – היית כבר באיזשהו אופן מודעת. היכולת שלך להתבונן באיזה מבט מפוקח, זה הצד הטוב של הסיפור הזה.
השאלה בסוף משמעותית והיא כמובן כותרת לשאלות אחרות שהיא סוחבת איתן כמו קטר.
ינואר 30, 2007 ב- 2:01 pm |
אה, אני לא מסכימה. אני חושבת שלא צריך בגיל 10 "מודעות" כזו. זו נראית לי תפיסת עולם מעוותת, הרצון והיכולת לביים סצינות אומללות, ההנחה שצריך להתפשר על החבר הראשון בפאקינג בצפר יסודי ושאין שום דרך אחרת.
(אבל אני מרגישה קצת דאונרית לאחרונה אז אני בעיקר שמחה שהיה ממה לצחוק)
ינואר 30, 2007 ב- 2:05 pm |
ועוד מחשבה – שהמבט המפוקח קשור באיזה אופן להבנה שקשורה להתפשרות. לדעת להתפשר , זאת לפעמים תכונה שהופכת את החיים להרבה יותר טובים. להתפשר במובן של הנכונות להיפגש עם המציאות, ולהבין ששום דבר ואף אחד אף פעם לא יהיו "מושלמים" והשציפיה הזאת למושלמות – יכולה להיות רעל לא פחות נוראי ומעכב מהנטייה להתפשר מוקדם מדי ועל הרבה מדי.
הקטע הקשה של ההתפשרות הוא – כשזה מגיע עם התחושה של ויתור על עצמך, על הרצונות שלך, על הקול שלך, על החלומות שלך.
ההתפשרות החיובית לטעמי היא כזאת שנעשית ממקום בוגר (שלא מוותר על עצמו) שעושה שיקול של אפשרויות, ומתוך השיקול אתה אומר לעצמך – את זה אני מוכן לקחת, או לחוות, או לפרסם. להיות מסוגל להגיד לעצמך ( בלי לותר על מקומך ועל עצמך) זה בסדר, זה לא הכי טוב, אבל זה ראוי מספיק.
ינואר 30, 2007 ב- 2:06 pm |
כתבתי את זה לפני שקראתי את התגובה הראשונה שלך. אני שוב חייבת לרוץ. אשוב מאוחר יותר.
ינואר 30, 2007 ב- 2:06 pm |
הו.
גלן מדיירוס.
היה גם שיר של מורי קנטה על הקסטה הזו?
ינואר 30, 2007 ב- 2:07 pm |
אתון: אח, לא פלא שמעריצים את התובנות שלך בשמה.
רומינגה: מורי קנטה? תזכיר לי?
ינואר 30, 2007 ב- 2:13 pm |
זה
ינואר 30, 2007 ב- 2:13 pm |
מורי קנטו זה יקה יקה, לא?
איך בסוף יוצא שרק בנושאים מוזיקליים יש לי מה להגיד (וגם אז, בחצי מהמקרים אני מגלה שהיה עדיף לשתוק. אה, למחוק)?
ינואר 30, 2007 ב- 2:17 pm |
אוי ואבוי. נכון
סליחה אבל כיצד משתלב הלהיט של מורי קנטה/קנטו (לא יודעת מי משניכם איית נכון) עם חיי הפנטזיה של ילדות ביסודי?
בזמן שלנו התנגן בראש גלן מדיירוס, זה מה שהתנגן לכם בראש?
ינואר 30, 2007 ב- 2:21 pm |
זה ולמבדה.
ינואר 30, 2007 ב- 2:23 pm |
🙂
אני זוכרת שעשו מצעד השירים הטובים של המאה ה-20 ברשת ג' ולמבדה זכה במקום הראשון
טוב, אבל לחבר הראשון שלי כנראה התנגן גלן מדיירוס.
ינואר 30, 2007 ב- 2:26 pm |
משתלב. בטח משתלב.
הם יצאו באותו זמן בערך ואני אפילו די משוכנע שהם היו מקומות ראשון ושני במצעד שנתי כלשהו בסוף אותו עשור (מורי היה ראשון! [ועכשיו אני אלך לקבור את עצמי באיזה ארגז חול]).
ינואר 30, 2007 ב- 2:32 pm |
טוב, לפחות אז האפרו-אפריקאים היו כוכבי פופ, ולא כמו אצל הצעירים של היום, האנשים שמנקים לך את הבית
(אם כבר סבלנו כולנו עם המקום הראשון במצעד, הנה המקום השני)
(על הקסטה היו גם קיילי מינוג וריקוד מושחת)
ינואר 30, 2007 ב- 2:42 pm |
שנלך על גם השיר הטוב ביותר של המאה ה 20?
קראו לה אז מינו או מינוג?
(וזה היה לוקומושן או זה?)
ינואר 30, 2007 ב- 2:42 pm |
אני גם זוכר את המצעד ההוא. יקה יקה גם הגיע לעשיריה הפותחת, אם אני לא טועה.
ועכשיו אני גם זוכר שקראתי פעם את ה- Q, שפעם בכמה שנים הם בוחרים ב"אלבומים הכי טובים בכל הזמנים" וכדי להאיץ בקוראים לבחור הם הציגו את הרשימה הקודמת בתוספת המלצות מה אולי עדיף לא לבחור הפעם, כל זאת בתוספת הומור בריטי משובח.
לא, זה לא קשור. למה שזה יהיה קשור, עדיף טוקבקים מעבודה.
ינואר 30, 2007 ב- 2:46 pm |
פעם, כשהייתי בערך בן 10, הלכתי ברחוב בתל אביב ותלשתי מספר טלפון ממודעה כלשהי. אני אפילו לא זוכר מה היתה המודעה, אבל את הטלפון אני זוכר עד היום, כי שיננתי אותו לפי המנגינה של למבדה:
אפס שלוש שתיים שש שלוש שמונה ארבע שמונה
(כל הספרות במלרע)
ינואר 30, 2007 ב- 2:48 pm |
כל כך דרמה-קויני מצידך
בע
אפשר לחשוב
גיל עשר. אז תתפשרי קצת 🙂
אף אחד לא אמר לך לפתוח רגליים.
ינואר 30, 2007 ב- 2:51 pm |
רומינגה: יו, פאק, זה היה זה. אתה מפחיד אותי.
וקראו לה מינו. והיא היתה נורא יפה לפני שנהייתה סמל סקס. ובראי ההיסטוריה דווקא השיר הזה חביב עליי יותר.
לא (וגם רומינגה בעצם) – אתם כאלה בנים. בשעה שבנות יהרהרו במימד הטראגי שבהקרבת הפנטזיות הרומנטיות שלך לטובת השבעת רצונה של מלכת הכיתה, אתם שולפים סטטיסטיקות ומצעדים (נא להדביק כאן משפט סיכום נחמד שאומר משהו כמו "אבל בכ"ז איזה כיף אתכם" בלי להימרח)
ינואר 30, 2007 ב- 2:54 pm |
תמיד רציתי להצליח להתחבר לראש הדרמטי הזה של בנות כמו שאת אומרת. אני לא עשיתי ביג דיל מחברה ראשונה ומדייט ראשון ומדברים כאלה. אבל לאט לאט הבנתי שבנות ממש לוקחות את זה אחרת.
ינואר 30, 2007 ב- 2:55 pm |
skalmoogi: 🙂
מה זה אפס שלוש-שתיים אבל? יש מספרים כאלה?
דוד – תראה מה זה, לא רק שהייתי דרמה קווין כבר אז, גם היום אני חולבת מהסיפור הזה פוסטים על מסכנות.
ליאור – נראה לי שבדרך כלל זה טוב מאוד לא לעשות מזה עניין. חוץ מאולי בחתונה,כי זה כבר די מבאס אם אתה לא מתרגש קצת בחתונה הראשונה שלך.
ינואר 30, 2007 ב- 3:01 pm |
טוב, תשמעי, מלבד עובדות זואולוגיות (אני בן), יש השערות פסיכולוגיות – אני גם קצת אוטיסט.
(נא להדביק כאן משפט סיום נחמד שאומר משהו כמו "זה באמת טראגי והכל. נורא אפילו. אפשר לנחם אותך באיזו סטטיסטיקה?" בלי להישמע מאולץ).
ינואר 30, 2007 ב- 3:01 pm |
עידית, אני מבין אותך לחלוטין,
גם אני נאלצתי להתפשר
עד היום אני מתפשר
ונמאס לי
אבל אם אני לא אתפשר
לא יהיה לי כלום בחיים
רק אני.
ינואר 30, 2007 ב- 3:04 pm |
לא- בטח שאפשר לנחם אותי בסטטיסטיקות (וסליחה, אבל יא אללה כמה שמעצבן לכתוב את הניק שלך. זה ממש באד ווייבז להתחיל כל תשובה במילה "לא". סטטיסטיקות: זו המילה השנואה על רוב האנשים שהתראיינו בסטודיו למשחק)
ינואר 30, 2007 ב- 3:06 pm |
אפס שלוש זה איזור חיוג תל אביב, אבל אני מבין שלא כולם מכירים את זה.
ינואר 30, 2007 ב- 3:08 pm |
חביב ביותר, עם הלבבות והכל (וזו הייתה תחילת הסוף, בערך. לא? [איפה דוקרים את מי שגנב את האייטיז?]).
הייתי רוצה להאמין שלהרהור בסטטיסטיקות יש מימד טראגי.
ינואר 30, 2007 ב- 3:09 pm |
אבל מספר בת"א שמתחיל בשתיים?
לא ידעתי שהיו כאלה פעם
ינואר 30, 2007 ב- 3:09 pm |
הא! בדיוק אתמול דיברתי עם מישהו על איך שבורגר-ראנצ' זה כל כך ילדות-עשוקה-בניינטיז.
אף פעם לא הייתי מלכת כיתה, בדרך כלל בשוליים הסמי-ביזאריים,עד שהגעתי לגיל ששוליים סמי-ביזאריים זה כבר טוב 🙂
ינואר 30, 2007 ב- 3:16 pm |
t- אבל בורגר ראנץ' זו ילדות מיוחסת באייטיז (אמוטיקון קורץ ששכחתי איך עושים)בניינטיז כבר התערערה ההיררכיה שלהם כי מקדונלדס וברגר קינג הגיעו
רומינגה – תחילת הסוף אבל עדיין שיר נחמד לא? זה המסלול, בובת פופ -ניסיון להיות סקסית ומרדנית – שנים בגלות מהמצעדים – דיוות דאנס.
בקרוב – הקאמבק של בריטני כדיוות דאנס.
ינואר 30, 2007 ב- 3:20 pm |
אני דווקא אוהב את הניק שלי. קצר ולעניין.
אני מנסה לשכנע את העולם שמדובר בניק גאוני, בינתיים אף אחד לא השתכנע.
אני תוהה אם זה בגללי (הסבירות הקלושה שמשהו גאוני ייצא ממני) או בגלל הניק עצמו (באד וייבז , סטודיו למשחק וזה).
ינואר 30, 2007 ב- 3:21 pm |
הניק דווקא סבבה, אני נהנית לצפות בו בתגובות. הבעיה היא לרשום אותו כפתיח לתשובה.
ינואר 30, 2007 ב- 3:22 pm |
שיר טוב, אך טראומטי בזמנו.
בורגר ראנץ' זה אייטיז, במיוחד אם הוא במרכז אהרוני.
(איזור חיוג 052 אייכה*?!)
*כתיב מלא, נניח.
ינואר 30, 2007 ב- 3:29 pm |
עכשיו יש שם מקדונלדס, או שאני טועה? (כן, אני די בטוחה שיש שם מקדונלדס)
ינואר 30, 2007 ב- 3:34 pm |
כן, יש שם מקדונלדס, אבל אני חושב שהוא לא בדיוק איפה שהבורגראנץ' היה (קצת יותר מאחורה לכיוון יד לבנים [הו, האימה. למה אני זוכר כאלה דברים?]).
שנבכה גם על מר גורלו של קולנוע עמל?
ינואר 30, 2007 ב- 3:36 pm |
קולנוע עמל היה מסריח. הם לא נתנו להכניס אוכל לאולם
ינואר 30, 2007 ב- 3:41 pm |
נכון.
אבל היה אפשר להבריח אותו פנימה ולהרגיש נורא מורדים בממסד או מה שזה לא יהיה.
ולא שהיה מגוון גדול מדי במזנון.
או בסרטים, לצורך העניין.
ינואר 30, 2007 ב- 3:44 pm |
האחרון שאני זוכרת: שומר הראש, טוויקס ופחית קולה מוחבאים במעיל.
אולי יש בשביל זה איזה פורום בחבר'ה.
אה! הצטרפה שורת אמוטיקונים מתחת למשבצת של התגובה (אלעד צופה מלמעלה?)
ינואר 30, 2007 ב- 3:47 pm |
זהו, אחרי הפעם ה-100 שאמרת שאת לא יודעת איזה סמיילים יש ואיך שמים אותם וככה – הנה סידרתי מערכת לנוחותכם 😆
ינואר 30, 2007 ב- 3:51 pm |
אההה, תיקון: חנית היא זו שצופה מלמעלה. תודה!
(אני גם צריכה כסף. אפשר שורה קטנה של שטרות מתחת למשבצת?)
ינואר 30, 2007 ב- 3:52 pm |
😆
ינואר 30, 2007 ב- 3:53 pm |
😯
ינואר 30, 2007 ב- 3:58 pm |
(הייתי צריך לנסות אחד, והמחשבה על "פורום מבריחי מזון ומשקאות לקולנוע עמל" הצדיקה אותו)
ינואר 30, 2007 ב- 4:01 pm |
🙄
רול אובר בטהובן
וסיל וויד' א קיס מה? כלב?
וההיא נו, רומינגה תעזור פה – אינטרנל פליים? לא לוקח מלכת כיתה?
אנ אינטרנל פליים, איי בליב איט מנט טו בי דארלינג, וואטצ' יו וור יו וור סליפינג..
אוח אוח. הכי כיף להיות טינאייג'רית לא מקובלת. לתלות פוסטרים של פטריק סווייזי ולשמוע טראש. אה כן. זה ולהזדיין.
ינואר 30, 2007 ב- 4:05 pm |
זהו, עם הדברים האלה עכשיו זה
באמת נהיה כמו ישראבלוג. יוסרו הצהובים האלה לאלתר!
😐 😈 ➡ 😯 🙂 😕 8) 👿 😀 💡 😳 😛 🙄 😉 😥 😮 😆 😡 😦 ❗ ❓
ינואר 30, 2007 ב- 4:07 pm |
סילד וויד' אה קיס היה שיר מהסיקסטיז, שג'ייסון דונובן עשה לו קאבר באייטיז?
אינטרנל פליים- הבאנגלז, סוזאנה הופס(?), רומינגה ישלים את המידע (תאריכים,מצעדים) תכף
אז נהיה כמו ישראבלוג, מה קרה, נקבל יותר רייטינג ויתקשרו אלינו מהעיתון
ינואר 30, 2007 ב- 4:11 pm |
נו? ולא היה מהמם הבלונד קאבר?
אפילו עשו עליו פרסומת לנשיקולדה. זוכרת? עם הבלונדה והשפתיים.
יא אללה שלך. הבאת התקפה נוסטלגית לכולנו.
-עכשיו תבואי ותגיבי אצלי! עכשיו! יצור בלתי נסבל שכמוך. אעלק נודניקית. רק בשביל התגובות שלך אני כותבת בלוג. סאמק. איזה אנשים מסתובבים באינטרנט הזה. רק מופרעים. רק מופרעים איי טל יו!!-
ינואר 30, 2007 ב- 4:14 pm |
הנה התכף.
סילד ווית' אה
ויש גם את המקורי
(ולו רק היה שם גם את הביצוע מהפרסומת של נשיקולדה המצב בכלל היה מתדרדר לתהומות)
אצלנו בעדה אומרים ווטש יו וור יו וור סליפינג.
ינואר 30, 2007 ב- 4:17 pm |
סקאלמוגי
😯
מה קרה לך , הצהובים האלה זה הדבר הכי טוב שקרה לי עד עכשיו בבלוגלי 😆 😆 😆 😆
מי שמסיר אותם מסתבך איתי וזה לא כדאי
ינואר 30, 2007 ב- 4:17 pm |
אח, נשיקולדה! לאן נעלמה?
(איזה פורום נוסטלגיית אייטיז בחבר'ה נהיינו)
מרג', אני הסתכלתי טוב טוב על רשימת המגיבים, היחידות שמעליי הן חברות שלך אין ריל לייף.
לא נראה לך קצת עצוב -בשבילי – שאני אהיה יותר מעורבת מהן? זה לא אומר שאני חיה חיים קצת וירטואליים מדי?
גם אני רוצה להיות הופמן ולהתאפק.
שלוש תגובות מחברה שלך הוט פפרית, או מאתון, ואני חוזרת (או שאמציא לעצמי שם אחר ואעקוף את הסטטיסטיקה)
ינואר 30, 2007 ב- 5:14 pm |
חנית!
חנית מעלייך באיזה 13 תגובות.
גם אני הייתי שמחה להיות הופמן. ואז גם לכתוב על דברים שהם לא אני ויעניינו כל מיני אושיות אינטרנט. אבל אני לא. אדם צריך לעשות את המקסימום עם מה שאין לו.
💡 ❗ ❗
ינואר 30, 2007 ב- 5:29 pm |
חנית ואת לא חברות בריל לייף? לא אמרת שראית אותה בריל לייף? אתן לא תמיד בסוג של מו"מ על שוחד מיני שצריך להתקיים בריל לייף?
ינואר 30, 2007 ב- 5:33 pm |
פשרה בזוגיות כבר בגיל 10? רוב האנשים לומדים לחיות עם פשרה בזוגיות.
את זכית להכיר את זה כבר בגיל מוקדם, ונראה לי שעכשיו את לא מתפשרת…
והסמיילים האלה לא הם לא לענין. במיוחד המסמיק, שמשגע לי את העיניים כאן מתחת לתיבת התגובות.
ינואר 30, 2007 ב- 5:39 pm |
כן, יצא לי קצת הפוך לו"ז ההתפשרות (תנו לנו לשמור את הסמיילים שלנו בבקשה)
ינואר 30, 2007 ב- 5:40 pm |
אני והמארג' במ"ומ לא קיים יותר (כך הודיעו לי אתמול) ועל כן אני מחפשת קורבן חדש, רוצה? 😈
וחוצמזה אנחנו מכירות מבלוגלי, ולא הכרנו לפני כן – כך שאני מנצחת ואת יכולה להיות רגועה ❗
(אפרופו סמיילים, יש לך עוד בקשות ?)
ינואר 30, 2007 ב- 5:48 pm |
כן, כסף. טלפון מהעיתון. מוכנה לתת כל דבר בתמורה. אין לי בעיה לרדת לזנות, מרב מיכאלי מוכנה להוריד חולצה כדי להגן עליי. ( כמו כן, משום מה מדי פעם התגובות של רומינגה מבקשות אישור לפני שהן עולות ולא ברור לי מדוע)
(מרג' – רומינגה ענה לך וקישר לך מיד אחרי התגובה שלך ורק עכשיו זה עלה)
ינואר 30, 2007 ב- 5:59 pm |
ואני רק אומרת – כסף וירטואלי עושה לך את זה ? שימי פרסומות.
אנחנו פה לא נותנים דגים, רק חכות.
ינואר 30, 2007 ב- 6:11 pm |
אה והתגובות – סביר להניח שזה בגלל הקישורים
ינואר 30, 2007 ב- 6:12 pm |
עידית, עם הפופלריות שלך את יכולה להכניס כמה דולרים מפרסומות. אבל זה בהחלט רחוק מאוד מלהיות מקור פרנסה…
ינואר 30, 2007 ב- 6:17 pm |
(והוא כבר חשש שמסננים אותו)
אייטיז, פעם אחרונה להיום, במילותיהם של
Black Box Recorder
Andrew Ridgley
(Haines & Moore)
I never liked George Michael much
Although they say he was the talented one
Andrew Ridgley drew the map
That rescued me, took me to paradise
I was brought up to the sound of the synthesiser
I learned to dance to the beat of electronic drums
I came alive to the smouldering fire in your eyes
I love you now and I will till the day that I die
אלו בית ראשון ופזמון – השאר כאן.
ינואר 30, 2007 ב- 6:22 pm |
שיר יפה. בעיקר אהבתי את קנזיגטון הייסטריט
יוחאי וחנית – אינני מעוניינת להיות יזמית או עצמאית. אני מעוניינת להיות שכירה. כלומר, אני כבר שכירה, אבל שכירה שכותבת.
עיתון יקר – אני פשוט מאוכזבת 😦
ינואר 30, 2007 ב- 6:32 pm |
ממה שאני יודע, המשכורות בעיתונות הן ברצפה. העבודה הנוכחית שלך בטח יותר משתלמת…
ינואר 30, 2007 ב- 6:40 pm |
תתפלא
ינואר 30, 2007 ב- 6:52 pm |
המממ
אפשר לשאול במה את עוסקת?
ינואר 30, 2007 ב- 7:00 pm |
מה שרציתי להגיד אחרי שנכנסת "לשמה!" היה שיש לי תחושה מאוד מורכבת.
להשתייך? לא להשתייך? להתפשר? לא להתפשר? מהו הקול שלי בעצם? למה נדמה לי שאנשים אחרים מצליחים יותר בבלוגוספרה ממני? שכולם כבר הגיעו בעצמם לכל מקום אליו אני צריך להגיע עם מפה, לבנו כמעט את כל הצדדים, המשיכו הלאה ורואים בי אדם תמים?
אבל כולנו לא מרוצים מעצמנו וזה מה שדוחף אותנו הלאה. זוהי בערך המסקנה הכוללת שאני יכול להסיק מכל הרשומות שקראתי היום.
ינואר 30, 2007 ב- 8:00 pm |
היי רגע, עברנו מאייטיז לבלאק בוקס ריקורדר, אז גם אני רוצה להשתתף.
Child Psychology
I stopped talking when I was six years old
I didn't want anything more to do with the outside world
I was happy being quiet
But of course they wouldn't leave me alone
My parents tried every trick in the book
From speech therapists to child psychologists
They even tried bribery
I could have anything, as long as I said it out loud
Life is unfair, kill yourself or get over it
Life is unfair, kill yourself or get over it
בנוהל הרגיל: בית ראשון ופזמון. השאר כאן
ינואר 30, 2007 ב- 8:16 pm |
פפפףףף, ביאס לי ת'צורה הפוסט הזה.
ינואר 30, 2007 ב- 11:29 pm |
לדעתי, יסודי זו תקופה בעייתית, וכל מוסד "מלכת הכיתה" מחזיק מעמד רק עד סוף היסודי במלוא כוחו. דפקא עד גיל 13 הייתי הכי חסרת ביטחון, מעורערת וכלבתית אל היושבים תחתי בסולם החברתי (הייתי ממוקמת רביעית אני חושבת, אחרי כל מיני כלבתות אחרות). ואם לא הייתי כל כך שקועה בספרים וסרטים, גם אני הייתי לחלוטין מתפשרת בגיל 10. אפילו הסכמתי להיות חברה של ילד שהיה חצי ממני בגובה בכיתה ו', בזמן שערגתי למלך הכיתה, שקנה חצי לב לסגנית מלכת הכיתה… כל סבל ההתבגרות זז אחורה עם הזמן, ואני יכולה להגיד שהשנים הקשות באמת בחיי היו בין גיל 9 לגיל 13. אחרכך הצלחתי לפתח אישיות והמוסכמות החברתיות הזיזו לי הרבה פחות.
ובכלל, הפוסט הזה לא כל כך מדכא בעיני, כי הוא מבטא משהו שהיה מזמן, צילק יפה את הנפש, ותרם משמעותית ליצירת הזהות שהיא את עכשיו.
ינואר 31, 2007 ב- 2:17 pm |
הרבה דברים לחשוב עליהם.
יוחאי: העיסוק שלי כרגע הוא סוג של מיון ועריכת מידע במסגרת של פרויקט מסוים שיסתיים בעוד כמה חודשים ואז שוב לא יהיה לי עיסוק. באופן מפתיע משהו, לא משלמים לי על זה מיליונים.
אביר: למה נדמה לך שאנשים מצליחים יותר ממך בבלוגוספירה? כי תמיד יש מישהו שמצליח יותר מאיתנו בבלוגוספירה. ומעט מאוד מצליחים בלי מפה. ובכלל גם אלו מאיתנו שנכנסו (ממש לאחרונה, בדלת האחורית ועם תג זיהוי של נעם רשף) לשמה, רואים בבלוג שלהם קרש קפיצה לשדרוג חייהם באופן כללי, ומתפלאים מדוע כל ההצלחה לכאורה הזו לא מיתרגמת למשהו קונקרטי שיאפשר להם בבוא היום לומר למישהו בטון משועשע "האמת שהכל התחיל מזה שפתחתי בלוג!"
ינואר 31, 2007 ב- 2:21 pm |
ולא שמעתי את הבלק בוקס הזה ואני משערת שהסגנון המוזיקלי שם לא דומה לקרן פלס, אבל כמות העיסוק העצמי במילים מתחילה להזכיר לי אותה.
כלבת היהלום, שמעתי שקוראים לך פה? כן זה מבאס, אבל דאגו לרכך את הבאסה עם קישורים לשירי אייטיז בתגובות…. אבל כן. מבאס. כן.
ולוטה – נכון שמלכת הכיתה מחזיק רק עד סוף היסודי, אבל אני תוהה אם לא מתקיים בינינו אח"כ אותו סוג יחסים, רק בכיסויים מתוחכמים יותר.
מה קורה עם השבתת הבלוג שלכם בימים האחרונים?
ינואר 31, 2007 ב- 2:45 pm |
עידית, לא סתם שאלתי. בחברה שאני עובד בה מחפשים אנשים למעין מיון תוכן, ומשלמים פה טוב.
אם את מעונינת בעוד פרטים, תכתבי לי למייל.
ינואר 31, 2007 ב- 2:56 pm |
וואו, אתה מסדר לכולם את החיים אה? שידוכים למרג', עבודה לי… אבל מה, אני אבוא לראיון, נכיר, נגיד שלום, בראיון עצמו יתברר שמדובר בסוגים שונים לחלוטין של מיון תוכן, אני לא אפגין מספיק ביטחון, לא אעמוד במבחנים הנסתרים והמקודדים שהמראיין טומן בשאלות, כשישאלו אותי מה החיסרון שלי אני אגיד שאני פרפקציוניסטית, וכשישאלו איך זה בא לידי ביטוי אגיד "אמרתי פרפקציוניסטית? התכוונתי שאני מבולגנת, פרנואידית ולא אוהבת לעבוד". אחר כך או שיודיעו לי שלא התקבלתי, או שלא יחזרו אליי בכלל, ואנשים ישאלו אותי: מה קרה בסוף עם הראיון הזה? ואני אגיד: לא יודעת, הם עוד לא חזרו אליי. ואנשים יגידו: אבל הם כבר שכרו מישהו אחר לפני חודש, לא שמעת? יוחאי לא אמר לך? ואז תמיד יהיה מן מתח מביך כזה בינינו, ואני אחשוב שאתה מרחם עליי ואנסה להוכיח כל הזמן שזה לא מזיז לי ושהעבודות שלך הן בכלל לא מספיק טובות בשבילי… זו תסבוכת.
(אבל אם זה עדיין יהיה רלוונטי בעוד כמה חודשים, יש מצב שאשאל אותך)
ינואר 31, 2007 ב- 3:06 pm |
(ויאפשר לך בבוא היום לומר למישהו בטון משועשע “האמת שהכל התחיל מזה שפתחתי בלוג!”)
ינואר 31, 2007 ב- 3:40 pm |
מה יאפשר לי? הריאיון עבודה הכושל בעבודה של יוחאי?
לא לשם כיוונתי. כיוונתי למסיבה להשקת רומן הביכורים שלי. או חגיגת הזכייה בפרס ספיר/פוליצר/נובל/ספר החודש אצל אופרה
ינואר 31, 2007 ב- 3:43 pm |
לאיזה סרטים את מכניסה את עצמך.
אגב, להגיד פרפקציוניסט כתכונה רעה זה די פוסל בימינו. יש מספיק תכונות אחרות עם צד טוב ורע. ועדיף להגיד את האמת, כי בסופו של יום, אלה האנשים שתעבדי איתם.
וקרלהיינץ, אחד האנשים שהבאתי לעבוד כאן הגיע דרך בלוג. הפצתי את רשימת המשרות במייל, וחבר שלי הגדיל לעשות ופרסם את זה בבלוג שלו. מפה לשם, בחדר ממולי יש עובד שאני הבאתי…
ועידית (שוב), ומתי שזה יהיה רלוונטי, את בהחלט מוזמנת.
ינואר 31, 2007 ב- 3:45 pm |
הסרטים שאליהם אני מכניסה את עצמי הם 50% מהסיבות שאתם קוראים אותי. ובגרסה/גרסא הכתובה שלי, הסרטים שאליהם אני מכניסה את עצמי הם מה שיפה בי – הם בחינם, ומותר להכניס אוכל ושתיה
ינואר 31, 2007 ב- 3:46 pm |
עידית את אחת הגדולות.
לא נראה לי שבחיים שלי קראתי תגובה כל כך מצחיקה.
אוסקר. 😆
ינואר 31, 2007 ב- 3:50 pm |
כן, אני מתחילה לתפוס את העניין. טראגי בחיים=משעשע בבלוג
מי היה זה שאמר די עם הבכי והנהי? זה היה מזמן. היום הוא בטח כבר צמח או משהו.
ינואר 31, 2007 ב- 3:53 pm |
גרניום.
והוא כנראה כבר לא יזכה לראות את
"סימן שאלה – המיוזיקל".
ינואר 31, 2007 ב- 4:04 pm |
אה… גם פה נהיה פורום.
ינואר 31, 2007 ב- 4:28 pm |
ואתה משתתף בו
ינואר 31, 2007 ב- 4:35 pm |
"כלבת היהלום" קצת רשמי מדי בשבילי, אבל דיימונד או מיטל זה סבבה.
אני קוראת פה כבר קצת זמן (עוד לפני ההייפ של שמה ;)).
😉
ינואר 31, 2007 ב- 4:36 pm |
מה זה. יצא לי פעמיים קריצה. זה לא מינוס ומינוס זה פלוס.
ינואר 31, 2007 ב- 4:42 pm |
יצא לך קריצה מהדור הישן וקריצה מהדור החדש. בעיניי זה דווקא מוצא חן. אבל אני אתקן לך אם את רוצה.
ינואר 31, 2007 ב- 5:19 pm |
אני שונא את השאלות האלה של "איזה תכונות רעות יש לך" בראיונות עבודה.
במקרים כאלה ישר עולה לי לראש שמה שאני לא אגיד זה יתנקם בי ולרוב אני מעמיד פני תם ונבוך ואומר שאני לא מצליח לחשוב על אחת כרגע.
לרוב אף אחד לא חוזר אלי.
אני גם לא ממש מת על שאלת ה"למה עזבת את מקום העבודה האחרון ואיך אני אדע שלא תעזוב גם כאן בעוד שנה".
ינואר 31, 2007 ב- 5:32 pm |
אני אומרת תכונה רעה שבאמת יש לי והיא רלוונטית לעבודה, ואז מוסיפה איך העובדה שאני מודעת לתכונה הזו גורמת לי למצוא דרכים (וכאן אני מונה את הדרכים בהתלהבות) להתמודד איתה ולהתעלות עליה, כך שהיא לא משפיעה על התפקוד שלי בעבודה.
(החלק האחרון הוא שקר, כמובן)
ינואר 31, 2007 ב- 5:49 pm |
לוקחים תכונה טובה, ומראים את הצדדיים השליליים שלה:
תכונה טובה: אני בן אדם מאוד רגוע.
לפעמים הרוגע נתפס כחוסר אכפתיות ואדישות, שפוגעת בסובבים אותי.
על כן,
תכונה רעה: ההתנהגות שלי נתפסת לפעמים כחוסר אכפתיות, ואנשים נפגעים.
ואם אני ממש משקיע, אז אני מסביר שלפעמים חברה שלי נסערת ממשהו, ואני מנסה לעזור לה באופן רגוע למצוא פתרון, זאת במקום להיות נסער (ובכך לספק לה תמיכה רגשית), וזה מפריע לה.
זה בדרך כלל שובר את הקרח כשיושבת מולי מראיינת.
והכל אמת.
ינואר 31, 2007 ב- 5:55 pm |
אוי כמה נלוז
כל אישה בעולם יכולה לספר את הסיפור הזה על הבנזוג שלה – איזה ניצול מניפולטיבי של המראיינת! זה גורם לי לראות אותך כדמות אפלה ולהעריך אותך אף יותר.
אם אני לא אדם רגוע – יש תכונות חיוביות אחרות שאפשר להציג את הצד השלילי שלהן?
ינואר 31, 2007 ב- 6:02 pm |
תודה על המעין מחמאה. אני בן טוב וסוציאליסט, אבל בשוק העבודה אני משחק את המשחק (אני היועץ של החברים שלי לקראת דיוני שכר).
המממ,
אני אנסה הפוך: לך יש חרדות מכל מיני דברים, כאשר את מריצה עלילה שלמה של "מה עלול להיות אם…". אפשר להסתכל על זה אחרת: את מפגינה שיקול דעת וראייה מערכתית לטווח ארוך.
ינואר 31, 2007 ב- 6:11 pm |
ובכן, תכונה שלילית, אתם שואלים? אני נוטה להפגין שיקול דעת וראייה מערכתית לטווח ארוך, ולעיתים, רחוקות אמנם, עלול להיווצר מצב שבו הראייה המערכתית ושיקול הדעת שלי ייתפסו בעיניי עמיתיי כחרדות פסיכוטיות (כאן יוכנס סיפור משעשע על אי הבנה שהיתה לי עם בנזוגי עקב מה שנתפס כראייה מערכתית מצידי וכחרדות פסיכוטיות מצידו)
ינואר 31, 2007 ב- 6:17 pm |
יפה!
הפנמת את השיטה.
בפעם אחרת: איך מבקשים העלאת שכר בלי לצאת חמדן.
אפריל 29, 2007 ב- 12:31 am |
נעיים מאוד קוראים לי מירן הייתי רוצה שתשלח לי הודעה באיימל זה האיימל שליmieran@walla.com> , תודה וביי