מה זה אירוניה?

נכון במציאות נושכת, יש סצינה שבה וינונה ריידר ואיתן הוק יושבים על הבר באיזה בית קפה, והיא מספרת לו איך בראיון עבודה ביקשו ממנה להגדיר אירוניה, ואיך אי אפשר לעשות את זה במשפט אחד, ואז הוא מגדיר לה אירוניה במשפט אחד, משהו כמו: כשלדברים יש משמעות הפוכה מהתיאור המילולי שלהם?

לא זוכרת, לא אהבתי את הסרט הזה.

על שקית האוכל לקיפודים כתוב "באריזה חדשנית!" חוץ מהצבעים המבריקים, לא ברור לי מה חדשני בה. זה אוכל מפירמה די זולה.

בעצם, כשמשתמשים במילה חדשני בפרסום, זה בדרך כלל הדבר הכי לא חדשני שיש. אריזת אוכל לחיות, שעשויה מקרטון, זה לא חדשני.

גם המילה יוקרתי היא אחת המילים הפחות יוקרתיות שיש. בחוברת הקניות של ויזה, שמכילה מוצרים הממוקמים על הסקאלה שבין תמוה לחשוד, תמיד יש "מעיל עור יוקרתי", "סלון יוקרתי", "עגילי פנינה יוקרתיים".

וגם המילה אקסקלוסיבי. מסיבה אקסלוסיבית, מועדון אקסקלוסיבי. אולי כשהדברים הם באמת חדשניים ויוקרתיים ואקסקלוסיביים, אין צורך לפרסם אותם ככאלו.

בהתחלה לא ידעתי מה זה בלוג. אחר כך לא הבנתי למה בלוג. אחר כך התחלתי לקרוא בלוגים והתמכרתי לזה, חשבתי שזה דבר נפלא, קצת חתרני אפילו. והוקסמתי מהעובדה שאני מתעניינת בחיים של האנשים האלה. הוקסמתי מהעובדה שחוסר הסובלנות שלי נעלם שם. איזה כיף בבלוגים, לא להרגיש מנוצלת. לא להרגיש ששואבים לי את האנרגיות. להתעניין פתאום באמת ובלי אג'נדה נסתרת בחיים של אנשים אחרים. כמה טוב כשאכפת לי ממישהו שאני לא מכירה, כמה טוב להתעניין במה שעובר עליו, רק בגלל שהוא כותב על זה. ולא להיראות.

כל זה היה עד שהתחלתי בעצמי לכתוב בלוג. מאז, מדי כמה שבועות, אני תופסת את עצמי כותבת על עצמי במחשב. ואני נראית לעצמי מוזרה, והכל נראה לי מוזר: למה שמישהו ירצה לפרסם את דעותיו באינטרנט? למה שמישהו ירצה לפרסם את רגשותיו באינטרנט? למה שמישהו ירצה לפרסם את מערכות היחסים שלו עם אנשים בחייו הפרטיים באינטרנט? למה שמישהו ירצה לפרסם את חייו באינטרנט?

ואני יכולה להבין אולי, כשזה בא מתוך מצוקה, כשרע לך והרצון הזה שכל העולם יידע שרע לך. אבל כשטוב לך, ואתה ניגש למחשב לדווח על זה? למי? למה? איך זה עובד? איך לוקחים את ההפסקה הזו מהחיים, כדי לגשת לתעד אותם מול קהל אלמוני בעולם וירטואלי?

בכלל, למה שמישהו ירצה לפרסם את עצמו? גם אם כן משלמים לו על זה, גם אם הוא כותב בעיתון, מה האינטרס בפרסום? אם קרה לך היום משהו פרטי בחיים הפרטיים שלך, ואתה מנציח אותו בעיתון, מה זה עושה? מגדיל את החיים שלך? את המשמעות שלהם? אם אתה כותב ספר על החיים שלך ומפרסם אותו, מה זה נותן לך? אם אתה מצלם את החיים שלך, ומציג אותם במוזיאון, מה זה נותן לך? אם אתה מתראיין אצל יאיר לפיד על החיים שלך, מה הסיבה?

היום זה אחד מהימים האלה.

42 תגובות to “”

  1. יוחאי Says:

    לחשוב ככה ולכתוב בלוג זה לא אירוני. זה פרדוקס.
    זה פשוט כיף לכתוב את החוויות. כמו לספר לחבר את החוויה לחבר דמיוני. ואז יש תגובות, והחבר הדמיוני הופך לכמה מגיבים אמיתיים שקראו.
    יש גם מעטים שהבלוג חוסך עבורם את שיחות ה"מה אתה מספר?" עם חברים שלהם.
    ועוד משהו, כבר שמעתי על דייט ראשון בין בלוגרים שקראו אחד את השני. ככה הם דילגו על שלב "ראיון העבודה" בדייט, מה שהפך את הפגישה ליותר משוחררת…

  2. idit Says:

    כן, יש משהו בזה. כנראה אנשים פה יושבים על השטח האפור שבין "חברים דמיוניים" ל"אנשים אמיתיים". 

  3. ק.ה. רומינגה Says:

    "מעיל עור תמוה" דווקא נשמע יוקרתי (במיוחד לראשי מטות כלליים מתפטרים).

    ואפור זה באמת נוח, כמעט כמו טרנינג.

    אה, וגם אני לא אהבתי את מציאות נושכת.

    קשה לי להאמין שמתישהו אחרי 1996 מישהו אהב אותו.

    מצד שני, להשתמש באיתן הוק כמילון אנושי זה די אירוני, לא?

  4. idit Says:

    🙂
    אבל זה לא ממש הוא, זה בן סטילר כתב לו את התסריט.
    זה גם די אירוני, בעצם.

  5. מרג' Says:

    אני ראיתי את זה ב 95. אולי בגלל זה אהבתי את הסרט?

    חוץ מזה שיש שם את זותי, המשתרללת, עם השיר ההוא.. יו טרייד טו טל מי דת' איים קלבר, דת' וונט טייק מי אניהאו אור אניוור וויד יו..

    -טוב הייתי בת 19. מותר לי-

  6. קרוסלה Says:

    שתי נקודות:
    א. אירוניה זה ממש לא כשלדברים יש משמעות הפוכה מהתיאור המילולי שלהם. למען האמת אירוניה נובעת מפער כלשהו בין הטקסט לסאבטקסט, וזה הכי קצר שאפשר להגדיר אירוניה, אבל זה לא הכי מובן. בוא נגיד את זה ככה: משמעות הפוכה זה יכול להיות אירוני, אבל בדרך כלל אירוניה נובעת מפער מעודן יותר מאשר זה.
    ב. אני בכלל לא מבינה את השאלה שלך. למה שמישהו לא ירצה לפרסם את חייו, את המחשבות שלו, את הדברים הטובים והרעים שקורים לו ובכלל את הזווית שלו על החיים? מה זה שווה לחיות בלי זה? מה זה בכלל לחיות בלי לספר על זה למישהו? יש כזה דבר? יש לחיים כאלה איזושהי משמעות בכלל?

  7. idit Says:

    הסרט הזה היה בעיניי צדקני ומזויף.
    ולא אהבתי את העובדה שלדמויות הראשיות קראו לליינה וטרוי, ולדמויות המשנה ויקי וסמי. כי הרי אם את ג'נין גרופלו וקוראים לך סתם ויקי את לא תוכלי להיות דמות ראשית, ואם אתה סמי ואתה הומו אז גם לא.
    אגב, כשהלכתי לבדוק איך קראו להם, ראיתי שבן סטילר בכלל לא כתב את התסריט. רק ביים. את התסריט כתבה איזה מישהי.

  8. ק.ה. רומינגה Says:

    המשתרללת הזו, עם השיר הזה?

    (הו, הדברים שהיו מותרים ב 1995)

  9. idit Says:

    היי קרוסלה, מה העניינים?
    א. התלונה תופנה למישהי הזאת שכתבה את התסריט של מציאות נושכת.
    ב. לא ממש מדובר על לחיות בלי לספר על זה למישהו, מדובר יותר על לחיות בלי לפרסם את זה ברבים. ולא שאני לא מבינה את הצורך לפרסם את זה ברבים, אני אפילו עושה את זה. אני רק חושבת שאולי בעולם מושלם ובאישיות מאוזנת לא הייתי מרגישה צורך כזה.

  10. idit Says:

    השילוב בין רשימת השירים שלך השבוע לקליפ הזה גורם לי לחשוב מה ד"ר דרה היה עושה לליסה לואב

  11. hofman Says:

    השאלה היא בעיניי אחרת – האם אתה יכול לכתוב על החיים שלך ולעניין איתם אחרים. האם יש משהו בסיפור שלך, בעולם שלך, שהוא מספיק מעניין, שאנשים יכולים למצוא בו את עצמם. מרבית הבלוגים הנרקסיסטים מעניינים לי את התחת – האנשים שם פשוט לא מעניינים אותי. אבל יש גם כאלה שמצליחים להאיר עם פנס נקודות משותפות לכולנו. הם הבלוגים שאני חוזר אליהם בקביעות.
    חוץ מזה שאנשים אוהבים תשומת לב, זקוקים לליטוף, למקום שבו הם יוכלו להגדיר עוד משהו מעצמם. אז בלוג הוא כמו פסיכולוג, במובן הזה – אתה מדבר רק על עצמך וכולם מקשיבים. כיף, לא?

  12. idit Says:

    האמת שכן.
    [אם כי אני למשל צריכה כמה שנים אצל פסיכולוג כדי להגדיר את עצמי בקול רם כמישהי ש"זקוקה לליטוף"]

  13. מרג' Says:

    אוה.. כן.. זה.. זו..
    :כזה עם לבבות נוסטלגים בעיניים:

    ג'נין גרופלו היא לא אחת הנשים היותר יפות שראית?

    -אוקי. עכשיו אני בת 31 ועדיין השיר הזה עושה לי את זה. הלכתי לבדוק מה נסגר עם בקרות האיכות שלי, והאם להפסיק לסמוך על המכשירים-

  14. idit Says:

    ג'נין גרופלו היא סבבה והיא נראית טוב, אבל היא לא ווינונה ריידר. והסרט הזה הוא על ווינונה ריידר שקוראים לה לליינה והיא מצלמת סרטים אמנותיים ולובשת חולצות תחרה בלי חזיה, ויש לה חברה מצחיקולה, פאג-האג, שקוראים לה ויקי והיא עובדת בחנות בגדים ומזדיינת עם מלא לוזרים.

  15. עומר Says:

    אירוניה זה לדעת מה זה אירוניה, ולא לדעת להגדיר מה זה?

  16. רוקפופו Says:

    אני רוצה לומר לך שהרגשתי מאוד מוזר לראות בלוגים מקצועיים ודומים כאשר נכנסתי לעולם הזה. בלוג מבחינתי היה אמור להיות יומן אישי.
    ואכן בסופו של דבר אני משלב בין בלוג אישי (מאוד אפילו – http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=207645) לבין בלוגים בנושאים שמעניינים אותי כמו תוכנה, אסונות טבע ומוסיקה פופולרית.
    הסיבה שאני כותב את הבלוג האישי הוא פשוט במקום לדבר אל הקיר. אני צריך מקום לפרוק את כל אשר על ליבי (ולא חסר…)

  17. סנדי ש Says:

    כתבת חמוד (-:

  18. idit Says:

    תודה רבה (ואני תמיד שמחה לראות שבאים מישראבלוג)
    עומר – אמממ… יתכן? ויקיפדיה אומרת שזה לא רחוק ממה שגרס איתן
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94

  19. אתון עיוורת Says:

    הבלוג שלי הוא אמצעי הבריחה היעיל ביותר כרגע מבחינתי מהתמודדות עם התזה שלי. פיניתי לעצמי זמן מהחיים רק כדי למצוא את עצמי מבלה אותו בכתיבת פוסטים ותגובות. הבלוג מצליח בתפקיד האסקפיסטי כי בני אדם מעניינים אותי מאוד וזאת תוכנית הריאליטי הכי טובה בעיר וגם כזו שאני שמתתפת בה ובדרך לומדת לא מעט על עצמי.
    וחוץ מזה – זה הסיפור הישן של האגו, שהופמן פירט היטב.
    וגם סוג של יצירה עם קהל מיידי.

  20. idit Says:

    נכון (ונכון ונכון) – ובהצלחה עם התזה. (יש כבר שאלה?)

  21. אתון עיוורת Says:

    לפחות יש את התחום הרחב שבתוכו תישאל השאלה. כתבתי על זה בדיוק כאן
    http://marcelo.blogli.co.il/archives/19#comment-35

  22. מוטי Says:

    הבלוג זה המקום שבו אני יכול להיות חכם, ומבין בהרבה דברים, ורהוט, ומעניין ובחורות מאוד אוהבות אותי (לדעתי 90% מהתגובות בבלוג שלי שייכות לנשים)
    החיים לעומת זאת, אפורים הרבה יותר (שלא להגיד, מדכאים).
    אני מניח שאם תשאלי עשרה אנשים למה הם כותבים בלוגים, תקבלי עשרה תשובות שונות.
    ובקשר ל"המציאות נושכת", אני בהחלט בעד.
    למרות שסביר שאם הייתי רואה אותו היום זה היה אחרת.
    לליסה לואב היתה תוכנית ריאלטי (לפני שנתיים בערך), שבה היא ניסתה למצוא שידוך.
    מעניין אם הצליח לה.

  23. לוטה בערפל Says:

    רק לי זה נראה מוזר שיש אוכל לקיפודים? ממתי זו חית מחמד?

  24. מרג' Says:

    שאלות של מי שלא קורא מהתחלה
    http://idit.blogli.co.il/archives/12#comments

    מחר בוחן פתע על פוסטים של האתון מנובמבר. תבואי מוכנה.

  25. אתון עיוורת Says:

    🙂 – למרג'. אני שמחה שאת מעודדת התעמקות אצלי בבלוג.
    עידית – רק רציתי להסב את תשומת ליבך לאופן שבו מורחת אני את עצמי. אני מתייחסת לתגובה שלי על השאלה שלך אם מצאתי שאלה. במקום לענות חד וחלק שלא- לא מצאתי שאלה ולא התקדמתי אינץ' במשך חודש. תראי איך עובד המוח האנושי – "יאני" מצאתי את התחום , שאותו אני פחות או יותר כבר יודעת מזה כחודשיים.
    הנה בבקשה – זה בהמשך רלבנטי לפוסט שלך. האופן שבו החירטוטים בבלוגיה בכל זאת מספקים איזו הצצה לעולמנו שאין לי כרגע תארים לתארו.

  26. לוטה בערפל Says:

    אבל זה ידוע שאני חדשה פה. עוד מעט חודש, אבל חדשה. עד כמה שיש רצון לקרוא מה קרה עד עכשיו, זה לא באמת אפשר. לא בקצב שבו אני מוסיפה בלוגים לרשימת הקריאה ההכרחית.
    וחוצמזה, שאלינו הביתה מטיילים קיפודים ואוכלים אוכל של חתולים, ככה שחשבתי, אולי, במקרה, בייתו את הקיפוד והוציאו לו זן של אוכל. יכול לקרות. מוזר, אבל אפשרי.
    אין ספק שהאופציה האמיתית משעשעת יותר.

  27. מרג' Says:

    נו ברור. יושבים פה אנשים כבר שלושה חודשים בלי חיים, קוראים אחד ת'שני באובססיביות, יודעים איזה שירים זותי שומעת ואיזה ספרים הספר של זותי קורא, ופתאום באה הגיברת הצעירה ומראה ליקוי חמור בבקיאות. לא תעזרי?

    -מרג'. פילנתרופית להשכרה-

  28. idit Says:

    אה, זה בסדר, לוטה, אני פשוט מניחה שמי שלא מכיר יעבור הלאה בלי להתייחס, זה נראה לי טיפה מוגזם לשים לינק לפוסט ההוא בכל פעם שאני כותבת את המילה קיפוד. יש גבול לכמה אדם יכול להיות עסוק בעצמו ולהפנות לפוסטים של עצמו בתוך פוסטים של עצמו באופן קבוע.
    אבל זה מזכיר לי, שקיפודים באמת אוכלים אוכל של חתולים!

  29. idit Says:

    ואתון – זה חלק מהמשחק, לא? גם כשלא סגורים על שאלה צריך להצמיד למקום שאת נמצאת בו תיאור אטרקטיבי. עכשיו את אמורה להיפגש עם המנחה שלך ולספר איך את מתעמקת בנושא שבחרת, כך שיירשם שהיתה התקדמות.
    מרג' – שלושה חודשים כבר?
    שלושה חודשים – והעיתון לא התקשר!

  30. לוטה בערפל Says:

    תגידי את זה לשותף שלי שלא מאמין לסיפורי ה"אתמול שמעתי רעש וראיתי קיפוד הולך לאיטו לכיוון המטבח וגם כשעשיתי מלא רעש הוא לא עשה כלום ובסוף הייתי צריכה להוציא אותו עם דלי, ובכלל הם לא כאלה פחדנים, ובכלל לא מתכווצים לכדור, אלא מנסים לצאת מהדלי ומפחידים אותי לאללה".

  31. idit Says:

    לא קרה לי שנכנסו לי לבית, אבל פעם הייתי מאכילה חתולי רחוב, ואחרי שהחתולים התפזרו היתה מתאספת שם חבורת קיפודים ועורבים לאכול את מה שנשאר.
    דווקא הקיפודים חמודים מאוד בעיניי. העורבים לעומת זאת מפחידים.

  32. מרג' Says:

    אני דווקא חשבתי על זה אחרת. שלושה חודשים ואף אחד מאלה עם החלוקים הורודים לא בא להטריד. נעים.

  33. מרסלו Says:

    לאתון: אולי תציגי את נושא התיזה בבלוג שלך ונציע לך שאלות?

  34. אתון עיוורת Says:

    מרסלו – זה רעיון מהפכני. אבל אז אני אצטרך לכתוב הרצאות על כל התפיסה הבודהיסטית. אני רוצה לכתוב על הסנקהרות. אבל אולי אני אתרגם את הנושא לשפה של בני אדם. בכל אופן רעיון מדליק. תודה.
    מרג' – הצחקת אותי עד דמעות.
    קיפודים – הכלבה שלי לשעבר שופדה על ידי אחד, זה היה מחזה מבעית שנגמר בניתוח לא קל. לא ראיתי את זה קורה היא פשוט חזרה הביתה משופדת עם קוצים של קיפוד.

  35. idit Says:

    איזה סיפור מזעזע, ג'יזס! בטוח שזה היה קיפוד ולא דורבן?

  36. אתון עיוורת Says:

    צודקת, סליחה ומחילה, דורבן – הקוצים היו ארוכים צבועים בצבעים כאלה מתחלפים – זה דורבן, דורבן.
    אכן סיפור מזעזע, למזלי חבר טוב היה איתי כשהיא הגיעה הבייתה ובדרך לא דרך הצלחנו איכשהוא להכניס אותה לאוטו שלו, עזבי, למה נזכרתי בזה בכלל.. רק לספר שאחרי זה היא חיה עוד שנים ארוכות וטובות ושההחלמה הייתה מהירה מאוד. אבל זה היה לילה סיוטי במיוחד.

  37. idit Says:

    שמחה לשמוע על הסוף הטוב.
    ושוב – קיפודים הם חמודים.

  38. לוטה בערפל Says:

    קיפודי צעצעוע הם חביבים. האמיתיים עדיין מלחיצים אותי.

  39. אתון עיוורת Says:

    טוב שוכנעתי, מתחפשת לקיפוד בפורים הבא.

  40. שחרור שוטף » ארכיון » למה אני כותבת בלוג? Says:

    […] כמו שאלת קואן, נזרקת כאן בבלוגלנו השאלה הזאת מולי. ובדיוק כמו בשאלת קואן, התשובות שהשאלה מנביעה ממני משקפת עבורי את מצב התודעה המשתנה שלי. זה התחיל אצל עידית. […]

  41. בין הצג להסתר » ארכיון » הבלוג שלי ואני - טיוטא ראשונית Says:

    […] כשהחל העיסוק השכונתי בשאלה "למה את/ה כותב/ת בלוג?" (כאן, כאן כאן, כאן וגם כאן, ובטח פיספסתי כמה בדרך), תהיתי לעצמי אם זאת גרסת הווב 2.0 של "שאלת ההוויה". שחשיבותה בעצם העלאתה. שנוכחת מתוך המשמעויות שהיא מגלמת. מתוך הפוטנציאל שבה. כשאתון עיוורת זרקה לעברי את השאלה, הבנתי שעבורי היא כבר מהווה חלק מהתשובה. […]

  42. מסע Says:

    6,000 קוראים – דיוקנו של בלוג מצליח…

    מה הפך את אורסאי לבלוג עם ששת אלפים קוראים (ובעליה מתמדת) ואת מחברו לבלוגר שמתפרנס אך ורק מפעילות זו? במלוא לבלוג שלוש שנים, הרנן קסיארי מג….

כתוב תגובה לאתון עיוורת לבטל