פתחתי את הבלוג מהר כדי לא לעצור ולחשוב מה אני עושה. קראתי לו מונופוביה ואחר כך התחרטתי. נכנסתי וראיתי את הכותרת "מונופוביה" מרחפת מעל העמוד, וחשבתי מה לעזאזל. מה, מונופוביה זה אני?

על מה כותבים בלוגרים? על טלוויזיה, על מוזיקה, על כלבים, על חתולים, על חומוס, על טחינה? את כל הדברים האלו אני מכירה ואוהבת, אבל איך להציג את עצמי בתור מישהי שיש לה מה להגיד?

ואם אין לי דעה מנוסחת שאני מוכנה לחלוק עם העולם, אז מה? לכתוב דברים אישיים, על החיים שלי? והרי אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים מזהים על עצמי, אפילו לתת כותרת שאני שלמה איתה לא הצלחתי אז בטח שלא אהמר על חשיפה שאני לא שלמה איתה.

זה משאיר אותי עם ז'אנר "הבחורות שחולקות פרטים אינטימיים אך סתומים עם הקוראים הפוטנציאליים". שמחפשות תמיכה אבל לא רוצות להסתכן בפגיעה, ולכן משתפות את הקהל בפרטים כמו "רוצה להתפוגג, כועסת על עצמי, איך שוב נתתי לו לעשות לי את זה. תחושה מוכרת, מתחפרת בפוך ורואה 'אבודים'".

ואז, אם כותבים לה תגובות, כותבים לה תגובות כמו "מכירה את התחושה, אבל בסוף משתפר. תחזיקי מעמד". ואני חושבת: מי שכתב את זה, מכיר אותה? יודע במה מדובר? אולי הם במועדון סודי שכזה, וכל מי שמגיב יודע בדיוק על מה ועל מי הבחורה מדברת, ורק אני לא? ולמה שארצה לדעת בעצם? ואז אני לא קוראת יותר את הבלוג. כי אני מרגישה שהבחורה הזו (זו בדר"כ בחורה), משחקת בי. כאילו נחשפת אבל לא באמת, ומצפה ממני לקרוא ולהגיב כאילו זה כן באמת.

ואני אף פעם לא כתבתי תגובה לשום פוסט, לשום כתבה. שום כלום (רק כשהייתי ילדה התקשרתי פעם לתכנית רדיו – שזו צורה פרימיטיבית של טוקבק – וניתקתי). הרבה דברים עוד לא עשיתי. מאוחר מדי בשבילי להיות ילדת פלא ברוב התחומים, למרות שאני לפעמים רואה את עצמי כילדת פלא ברוב התחומים. כזו שלא התגלתה.