19. שיר

מנהל התוכן חשב שהוא יעבור את הניתוח ויהיה סבבה, או בכל מקרה, שלא תהיה בעיה מאוד גדולה. אבל אחרי הניתוח היו כל מיני סיבוכים, הוא חטף איזה חיידק והתפרים נפתחו והפצע הזדהם. היו צריכים לפתוח אותו לגמרי ואחר כך מנהל התוכן היה חייב ללכת עם חגורת בטן כל הזמן. הוא לא יכול היה לקום בלעדיה. בגלל כל הסיבוכים הוא נשאר בבית החולים שבועיים, מחובר למוניטור, בחדר סטרילי שצריך לשים מסיכה כדי להיכנס אליו.

אשתו לא יכלה להיות שם. היו לה בחילות קשות. היא לא רצתה להסתכן בזיהום או בהידבקות במשהו שיזיק לעובר. בצדק. וההורים שלו היו בבית החולים כדי לעזור. הם נורא רבו ביניהם. שניהם יושבים עצבניים, מרכיבים ומורידים את המסכות הסטריליות, רבים על הזמנים של המשמרות, על אם צריך להעיר לאחות או לעזוב אותה בשקט, לשטוף ידיים באלכוהול או לא, איפה העמידו את האוטו בחניון, מי יורד להביא מה מארומה. "תלכי הביתה", "תלך אתה". תלכו מפה שניכם.

אבל גם אחרי שהוא השתחרר סוף סוף, הוא היה צריך להיות אצלם. מה לעשות, הוא היה צריך הרבה עזרה. הוא היה מתעורר להשתין איזה ארבע פעמים בלילה, משהו נדפק לו במוח – יש הרי הורמון כזה שמשתחרר כשישנים והוא גורם לך לא לרצות להשתין. אז זה, כנראה, נדפק. ארבע פעמים בלילה הוא צריך לקום, לחגור את עצמו בחגורת בטן… פעם אחת הוא לא הספיק להתעורר. הוא לא סיפר. קם, חגר את עצמו, הלך למטבח ולקח חומר שמנקים איתו ספות או שטיחים או משהו, וניקה. באמצע הלילה, עם תחתונים וחגורת בטן כמו איזה אידיוט. אחרי הפעם הזאת הוא התחיל לפרוש מגבת על הסדין.

אבא שלו בעיקר עלה לו על העצבים. על כל דבר "תקשיב", "למה אתה עושה ככה" ו"אתה צריך לעשות ככה". ומנהל התוכן, גם בא לו למות, והוא גם מטפל בכל הדברים הרפואיים כל הזמן – טפסי 17, ביטוח לאומי, פגישות עם הרופאים… ואבא שלו רק מעמיס עוד לחץ. “תפגוש את הרופא הזה, נתייעץ עם המומחה הזה ונתייעץ עם המומחה הזה…”. הוא לקח את מנהל התוכן לשני מומחים בשבוע. ישב איתו בכל הפגישות. יושב שם ככה ומחזיק פתק עם השאלות שהוא הכין, מחזיק את הפתק שלו חזק חזק, ומסתכל ומחכה. אומר לרופא בקול מלא חשיבות “תגיד…” כאילו בדיוק חשב על משהו ואז מדקלם את הדברים שרשומים בפתק. ואם מנהל התוכן מדבר אז אבא שלו כל הזמן מסתכל בפתק ובודק מה מנהל התוכן גונב לו ומה נשאר לו עוד להגיד.

בין רופא לרופא הוא גם סחב את מנהל התוכן לנטורופת, כי מישהי סיפרה לו שהנטורופת הזה ריפא את הנכד שלה. הנטורופת, חרדי רוחני כזה, קודם כל אמר להם מזל טוב כי לשניהם יש את אותו סוג דם – או מינוס. הוא אמר שפעם היו אצלו אבא ובן ולפי סוג הדם של הבן היה פשוט בלתי אפשרי שהוא הבן הביולוגי של האבא. אחר כך מנהל התוכן היה צריך להחזיק את שתי הידיים באוויר והנטורופת לחץ לו על הידיים ובדק את ההתנגדות. לפעמים הוא לחץ חזק ולפעמים לא לחץ בכלל, לפי התגובה שהוא רצה לקבל. זה הצחיק את מנהל התוכן. הוא צחק שם איזה 10 דקות, לא הצליח להפסיק. בסוף הנטורופת המליץ לשתות מיץ אלוורה.

השיא היה כשהם הלכו להתייעץ עם עוד מומחה, איזה פרופסור ארגנטינאי, מנהל מחלקת גסטרו בירושלים, שכמו כולם לא היה לו כל כך מה להגיד. בסוף, כשהם עמדו לצאת מהחדר הפרופסור קם והסתכל על מנהל התוכן ופרש את הידיים. בא לתת לו חיבוק.

אחד המומחים המליץ על איזו תרופה שמחוץ לסל ושקופת חולים לא הסכימה לכסות. ומאותו רגע כל יום אבא של מנהל התוכן היה שואל את מנהל התוכן מה קורה עם זה וכועס שמנהל התוכן לא מתאמץ מספיק. איזה ערב אחד הם ישבו, מנהל התוכן ואבא של מנהל התוכן בסלון. מנהל התוכן רואה איזה סרט טבע בטלוויזיה, ואבא של מנהל התוכן על הספה מאחוריו יושב לו על הווריד. “שלחת להם פקס בקשר לתרופה? לא ענו? אז אתה צריך לשלוח להם שוב פעם. כי אין לזה צורה ככה, אתה צריך לדבר איתם. אתה צריך להתקשר אליהם”.

מנהל התוכן אומר "די. מספיק". אבל אבא של מנהל התוכן פשוט ממשיך, יושב ומדבר כאילו הוא כבר שכח מה המטרה ורק מנסה להוכיח משהו לעצמו. “תשלח להם את זה, תשלח ותתקשר. באמת, איזה מין דבר זה, למה אתה לא מדבר איתם?".

מנהל התוכן קם בקושי וצעק "לך תזדיין!".

רק שאז הוא היה צריך לחגור את עצמו וזה לוקח זמן, ובגלל החגורה הוא גם הולך לא בסדר, אז הוא יצא מהסלון לאט לאט, ושמע את אבא שלו מאחוריו, לא זז מהספה: “לך תזדיין אמרת לי? לך תזדיין?”.

הוא הלך לחדר, התיישב על המיטה. מה הוא עושה עכשיו? הוציא תיק, ארז את כל הדברים שלו, או לפחות את כל מה שהוא צריך. גם זה לקח הרבה זמן.

"מה זה, אתה הולך?" אמא שלו שאלה  בדלת. "נשבר לי", מנהל התוכן גרר את התיק במדרגות סנטימטר-סנטימטר. הוא גרר את התיק ואמא שלו מחכה שהתיק ייגרר למדרגה הבאה ואז יורדת למדרגה שהתפנתה, רודפת אחרי מנהל התוכן בהילוך איטי. מנהל התוכן רצה לספר לה, לתבוע ממנה, לבקש ממנה. אבל אמר "די. את יודעת איך הוא מתנהג. הוא גורם לי להרגיש כמו איזה אפס".

"אבל מה תעשה?" שאלה אמא של מנהל התוכן וירדה עוד מדרגה – עכשיו היא כבר חלקה את המדרגה עם התיק של מנהל התוכן.

"נו מה אני אעשה אמא? מה נראה לך שאני אעשה?".

והלך.

הוא הגיע הביתה עייף נורא. אשתו ישנה והוא לא רצה שתתעורר ותראה אותו פורש מגבת על הסדין שלהם. הוא הדליק טלוויזיה בדיוק על הסוף של אותו סרט שראה אצל ההורים. בלי סאונד. איזה סרט על ציפורים. הוא כבר כמעט נרדם כשהטלפון האיר לו בזווית העין. הודעה מאבא: "אני לא גורם לך להרגיש אפס".

20. מתנה