16. חצי

עורכת התוכן סוחבת תחושה של התעוררות מחלום, לפני שהסביבה מתקרבת, מזוהה וממוקמת. היא נוהגת ישר בדרך הקבועה, והפנייה לפארק אפק חולפת מאחוריה. קוביות ההייטק מתרחקות ודרכי העפר של כפר קאסם נעלמות והיא בגבעות הצהובות של המזרח הפרוע, בין וילות מבוצרות. פניית פרסה ועיכוב של 20 דקות וכפר קאסם והקוביות ובניין יו טל מי על שלטיו ופאנלי הזכוכית הענקיים שלו מתקרבים בחזרה כמו במראה מהכיוון ההפוך, הלא נכון.

"רזית מלא" אומרת המפיקה. "איזה יופי רזית, את חצי! איך עשית את זה". איזה יופי, הפנים שלה איבדו אחיזה והפכו אוסף גושים תלויים בלי תיווך. היא כבר לא צריכה לפתוח את הריץ' רץ' בשירותים, רק לדחוף קצת למטה והמכנסיים נופלים, מכופתרים ורכוסים. היא יושבת בתא ובוהה בחלק הפנימי של דלת הפורמייקה, בסדק האור שבין הדלת למסגרת ובכתמים שנעים בו. כשהמכנסיים עולים בחזרה הם חושפים רצועת בטן וקו עליון של תחתונים. היא מקפלת את הבד התלוי סביב המותניים פעם ועוד פעם, שלא ייפול, ומושכת את החולצה למטה שתסתיר את הקיפול. "תודה", היא אומרת למפיקה. "הפסקתי לאכול בלילה".

בלילה יש לה פונקציה: היא העין שמלווה אותו, העדה שלו בעולם. חוקרת דרך צינור ההזנה. תמונה חדשה שהוא מתויג בה. יושב בקבוצה במסעדה ומחייך. מי זו הבלונדינית שיושבת לידו? היא מחזיקה לו את היד? זום 150%. לא. זו אשליה אופטית. בפרופיל שלה כתוב שהיא נשואה. לידו כוס מים ועוד כוס משקה אלכוהולי. או לא אלכוהולי – אולי זה מיץ תפוחים או ג'ינג'ר אייל או תה קר. הסכין והמזלג שהניח על הצלחת לצורך הצילום מסודרים בקו ישר מושלם, כפייתי. הסכו"ם של האחרים מונח באלכסון ברישול. בכל התמונות עם אוכל הסכו"ם שלו סימטרי, אגב. הוא לא מחזיק לה את היד, אבל היד שלו אחוזה בכלום – הוא חופן את האגודל פנימה לחלל שמתחת לאצבע ומרים את הקמיצה. עורכת התוכן חופנת את האגודל פנימה ומרימה את הקמיצה. מרגישה את הלחץ שבתנוחה ולוחצת עוד יותר. לא, היא רוצה שהוא יהיה העד שלה. זה לא צינור הזנה, זה צינור ניקוז. ליד הצלחת שלו יש צלחת קטנה יותר- 200% – עם קיסם ושני גלעיני זיתים. והארנק שלו, ארנק שחור עם ריץ' רץ', והטלפון שלו – 400% – אייפון שחור. היא יודעת מתי החיוך מאולץ ומתי אמיתי לפי מידת חשיפת השיניים וגומות החן. היא מחייכת בחזרה, מתאמנת בהבעות ומילים כדי שתוכל לשלוט ברגעים עתידיים.

עורכת התוכן מכבה את האור בשתיים עם הטלפון במיטה. מתעוררת כשעוד חושך בחוץ, ואז אור, ולא בטוח אם נשארה ערה או שנרדמה ושכחה. עוצמת עיניים ומשלבת ידיים כמו גופה בטקס אשכבה בטלוויזיה. קורה שבשנייה לפני שנרדמים פתאום יש תחושת נפילה והשרירים מתעוותים ומתעוררים. מה קרה? זה בגלל קצב הלב שמאט לקראת השינה, והמוח, שעוד לא קיבל את המסר שהגוף ישן, מפרש את ההאטה כגסיסה ושולח זרם חשמלי כדי להחיות את הגוף. דבר דומה קורה לנפש: היא מזהה תהום ומפרפרת כדי לא ליפול לתוכה – מריצה מחשבות ורצונות והזיות במעגל, בשאיפה שהתנועה המואצת תעיף אותה למעלה. אבל אין תהום. והנפש מתאמצת כל כך לעוף עד שהיא מותשת מכדי ללכת.

פעם היא חולמת שהם עומדים יחד לרגלי סולם גבוה והסוף שלו לא נראה לעיניהם. והוא אומר לה "תעלי, אני מחזיק אותך" והיא מטפסת למעלה שלב שלב והשלבים כבר תלויים באמצע השמים והיא מסתכלת למטה והוא לא שם. ופעם שהם יושבים על ספסל בפארק והוא אומר "אילפתי את הזיכרון שלי להיות גרוע. כל זיכרון הוא זיכרון רע. זיכרונות מרגעים טובים הם עצובים כי הרגעים עברו, וזיכרונות מרגעים רעים…". בחלום זה פשוט ובהיר, אבל כשעורכת התוכן מתעוררת חוזרת המחשבה שקושרת אותה אליו ואל הפער ביניהם והופכת אותה למחלה קודחת מפיצת חום מפליל, מביש. גוף לא רצוי ונפש לא רצויה קמים מחצי שינה ומקלחים את עצמם ומלבישים, ושותלים את עצמם בעולם בכל יום מחדש. מה הקוד של הקליפה הזאת שממשיכה לתקתק, של המשך התנועה בתוך מצב סטטי.

17. אלוורה