15. מגבונים
בחמישי אחר הצהריים כשהעובדים חוזרים מחדר האוכל המחלקות עורכות אסיפות חירום. בכוורת שירות הלקוחות בקומה 1 שמים את כל הלקוחות על המתנה ומכנסים את הנציגים באמצע החלל. ראשי הצוותים יודיעו לכם מי הולך לכוח אדם, ומי שלא צריך לחזור לעמדה. "החברה נקלעה למצב" אומר סמנכ"ל טכנולוגיות, והעובדים נחלקים למי שיקבל הכוונה מראש הצוות לכוח אדם ומי שיתחיל לעבוד על רשימת היוזרים החסומים. במחלקת שיווק העובדים מתרכזים בחדר הישיבות הגדול, זולגים מחוץ לפתח מרוב צפיפות ומעדכנים זה את זה בחדשות. סמנכ"ל שיווק מתייצב בהופעה נדירה אומר בקול נמוך מאוד ורך מאוד "אנחנו מתחילים היום חשיבה מחדש שהיא מאתגרת והיא גם הכרחית". ולא שומעים אותו, אבל לא צועקים "לא שומעים".
בעוד שלשמוח יחד זה די קל ליישום, קשה מאוד להיעצב יחד. העצב בדרך כלל קורה בסמוך. וכמה שתרצה למזג את העצב – אם הוא יתמזג הוא יהפוך לדבר חדש – זה לא הולך. המחלקה מתמלאת תנועה של יחידות עצב פרטיות ומתוחמות. מועסקים מתאספים סביב מפוטרים בחצאי מעגלים נבוכים, מנסים הבעות ומילים של תימהון, כעס ואיחולי הצלחה.
בכוך של צוות התוכן המפיקה בוכה, כי עורך המשחקים עוזב. ועורך המשחקים אומר "די נו" ו"אנחנו נשב לבירה". והמפיקה אומרת "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, אתה משאיר אותי לבד פה". עורך המשחקים עצמו לא עצוב כי הוא ביקש ממנהל התוכן שזה יהיה הוא. "כבר לא כיף פה", הוא הסביר, באד וייבז. ועם מכתב פיטורים הוא יכול לחתום בלשכה ולמשוך פיצויים ולטוס להודו, שם אפשר לחיות חצי שנה ממשכורת של חודש ביו טל מי. במגירה שלו יש יו.אס.בי ממותג עם כיתוב "connect", ערימה של עשרות אגורות, סלוטייפ וחבילת מגבונים לחים שהתייבשו, נהיו גוש דפים קשיחים. וכאילו, למה הם היו שם? כי לימדו אותו פה להיגעל מהחיים, לרפד את החיים שלו במגבונים ולנקות את עצמו מהמציאות. "ואנחנו מנגבים עם זה את התחת" הוא אומר למנהל התוכן, "ויש מגבון לקקי רך ומגבון לקקי קשה, ואז זה גם סותם את הביוב".
"נחמד. של מי התיאוריה הזאת?"
"שלי".
"להתנקות מהניקיון אחי", אומר מנהל התוכן. "תיהנה מהחופש". ועורך המשחקים נפרד ממנו בחיבוק-טפיחה ויורד לסיגריית פרידה עם המפיקה בחצר כי הגג כבר הפך לתנור ולא שמיש לבני אדם.
החופש הגדול. אמא שלו תפסה אותו הבוקר, לפתה אותו עד שקצות האצבעות שלו הלבינו, ואמרה שהוא בא ליום כיף בעבודה. שלא יסתובב לאסתר בין הרגליים כשהיא משגיחה על הקטנים. העקבים שלה דפקו על המדרכה בזמן שלקחה אותו לאוטו והעגילים קירקשו – החישוקים הגדולים הוטחו בעצמות הלסת ועפו באוויר מההדף. בזמן האחרון החיוכים של אמא מסוכנים והבקשות שלה מסוכנות. אמא היתה אמורה להראות לו את בית הספר שלו מהחלון, למרות שמי רוצה לראות את בית הספר בחופש. אבל משהו לא הלך לפי התוכנית ועכשיו הוא עומד לבד באמצע המבוך הזה, בין המון אנשים שהולכים ובאים כמו ביום של תרגיל שריפה, ואמא צועקת על איש מאחורי הדלת. צועקת "איך יכול להיות שאני באתי לפה הבוקר ולא ידעתי". והוא מקווה שהיא והאיש שבחדר ישלימו והיא תצא שמחה. או שהיא תלמד את האיש לקח מספיק כדי לצאת רגועה. מישהי ניגשת אליו. "איך קוראים לך חמוד?" נווה. "איפה אמא?". פתאום הוא מתבייש להגיד. שאמא שלו חשופה ככה בין האנשים הזרים, ודרכה הוא. "מה יש חמודי?" אומרת האשה. "אל תבכה, אנחנו נמצא אותה".
? 