11. מנגו

בשבת אחר הצהריים עורכת התוכן מתעוררת עם קיבולת מורחבת. מקום להכיל אדם על כל חסרונותיו, וכמעט גם את העולם על כל חסרונותיו.

החתונה של מנהל התוכן היתה אירוע שיא במערך המסמנים. "חתונת שישי בצהריים", מה שנקרא. "סרט חתונה" עם תמונות מהעולמות הנפרדים והדומים שבהם צמחו החתן והכלה: כתינוקות, כילדים, בתחפושות פורים, בתנועת נוער, בחוף הים, במדים, בחו"ל. והנקודה בזמן שבה התמונות הופכות משותפות. והאיחוד הרשמי בחופה. וכשמנהל התוכן עמד בחופה לצד אביו הוא נראה חוליה בשרשרת גנטית של משפחת מנהל התוכן. ואם הטבע שכפל את זה, אולי יש בזה תכלית. "החוכמה היא לדעת מתי לקטוף את הפרי מהעץ", אמר הרב. "לא כשהוא עוד בוסר, וחס וחלילה לא לתת לו ליפול רקוב". האנרגיה של השדרוג במערך התפשטה בגן האירועים. ברחבה בסלואו הראשון של החתן והכלה. "סאצ' אה שמחה!". הבהונות של מנהלת קשרי החוץ התרוממו מהקרקע ורקדו בתוך הנעליים. האצבעות שלה ריחפו מילימטרים מעל למפת השולחן. האישונים המורחבים שלה שיקפו תמונה רעבה של הרחבה. הנה היא קרובה, הנה היא באה, השמחה.

"קאם דאנס ווית' מי!" מנהלת קשרי החוץ גררה את בת החסות שלה עורכת התוכן לרחבה, והמפיקה ועורך המשחקים גיחכו. האורחים התקדמו בהיסוס ומנהלת קשרי החוץ בנחישות. מי שאינם משפחה קרובה התמקמו בשולי הרחבה ומנהלת קשרי החוץ במרכז הרחבה. היא אחזה חזק בשני פרקי הידיים של עורכת התוכן וקפצה – מזל טוב וסימן טוב וסימן טוב ומזל טוב ומזל טוב וסימן טוב וסימן טוב ומזל טוב! והסתובבה כמו קרוסלה אנושית כשהידיים האחוזות הן הציר, וצחקה בקול גדול. "יש לי סחרחורת", אמרה עורכת התוכן והביטה אחורה לשולחן יו טל מי, שם המפיקה ועורך המשחקים ישבו ליד הכסא הריק שיועד לסמנכ"ל השיווק ופירשנו את התצוגה. היא הרגישה את גלי האנרגיה מחוץ לה. האינטימיות נטולת הציפיות של עורך המשחקים והמפיקה. ההתרגשות של החתן מנהל התוכן והכלה אשת מנהל התוכן, הגאווה של המשפחות, המרץ האגרסיבי של החברים, וההתעלות של מנהלת קשרי החוץ מהמצווה הגדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם. "אחי", צעק מנהל התוכן לחבר, ביד אחת כוס וודקה ואת גב היד השנייה, עם הטבעת, הוא מציג לראווה. "גבר נשוי אחי!".

הרחבה היתה עדיין מלאה כשעורכת התוכן דשדשה בחצץ בחזרה לאוטו. הקולות של שאר הפורשים המוקדמים מאחוריה הטרידו כמו עקיצות: בורות שנפערים בחצץ תחת דריכות כבדות ושיחה קולנית של זוג דודים. צרחות של תינוק שפספס את שנת הצהריים שלו וההורים המטומטמים שהביאו אותו לחתונה משדלים אותו בקולות מעושים לשחק, לאכול, להסתכל על הבובה, להסתכל על השמים. ועוד צעדים של נעליים כבדות, לא מלווים בשיחה, שהולכים ומתקרבים. "סליחה, סליחה?" זה החבר שמנהל התוכן הראה לו את הטבעת. "לאיזה כיוון את נוסעת?".

החבר של מנהל התוכן ניגש לפתוח את הדלת בצד של הנהג. "אה לא, זה האוטו שלך, זה האוטו שלך", הוא צחק ומעד בדרך לצד השני ונשען כל מכסה המנוע כדי לייצב את עצמו. השכרות שבזכותה קבוצת החברים שלטה ברחבה הפכה לחולשה ועורכת התוכן שזיהתה אמרה "תיזהר לא להקיא לי באוטו".

"אני מבטיח…" החבר נחת במושב הנוסע. "שאם אני מרגיש שאני הולך להקיא, אני נ ש ב ע,  שאני מקיא לך רק בתוך האוטו". עורכת התוכן התניעה והתחילה לנווט בדרך העפר החוצה מגן האירועים. "אני לא שיכור אגב. שתיתי כמה בירות". הדרך הצרה והתפתלה והצמיגים הישנים התגלגלו על האבנים והקפיצו את המכונית. "אני בתקופה שאני אוהב לשתות. לשתות הרבה. מדי". החבר זייף חיוך שביעות רצון עצמית של שיכור. "כי אני נפש מעונה. אני שותה כדי לשכוח". הכביש עדיין לא נכנס לשדה הראייה והמכונית נטתה מדי פעם קדימה והצידה לפי השקעים בחול. "בעצם זה סם טוב. אני מכיר די הרבה סמים ואלכוהול זה ממש לא סם רע". הוא דיבר הרבה אבל לא מתוך ריכוז בעצמו אלא כהופעה למען הקהל, שבמקרה הזה היה הנהגת. החבטות הקלות מהקרקע והשפעת האלכוהול גרמו לו להירדם מבלי שהרגיש בכך. הוא זכר רק את הפס הלבן של החצץ בדרך שנע עם הנסיעה ושחשב באיזו דרך מחוכמת ונון שלנטית אפשר למנות את הסמים שהתנסה בהם בפני הנהגת. כשהוא התעורר הם כבר היו על כביש. הרכב שלידם צפר להם. זה היה ג'יפ שחור. הנהג פתח את החלון וצעק  "תמצצי זין יא שרמוטה!"

"היי" צעק החבר לנהג שעד אז כבר סיים לעקוף אותם באופן לא חוקי. החבר פנה לנהגת. "מה קרה?"

"כלום, אנשים משוגעים".

"עשית לו משהו?"

"אולי", היא ענתה. "אבל הוא עשה לי קודם".

הם שתקו. נשארה עוד חצי שעה של נסיעה. "פעם היה תשדיר עם איבגי, שאמר שאחרי רצח רבין הייתה ירידה גדולה בתאונות הדרכים ולמה אי אפשר להמשיך עם זה", אמר החבר. "המסקנה היתה, אני מניח, שצריך לרצוח את רבין כל חודש".

הנהגת צחקה (הצלחה) ואחרי פאוזה ארוכה נוספת אמרה "אולי זה היה כי אנשים יצאו פחות לבלות בימים שאחרי? וגם היו יותר כוחות שיטור ברחובות".

"איבגי אמר שזה בגלל שהיינו עצובים ואדיבים בכביש".

"טוב אם איבגי אמר" סיכמה הנהגת ועברה ל"היתה חתונה יפה".

"כן, הם זוג טוב".

"כן, הוא מדבר עליה כל הזמן" אמרה הנהגת. "כן", ענה החבר. ואז הוסיף "כן. אנשים מדברים על מה שיש להם". הוא עדיין היה קצת שיכור. "את מיו טל מי?"

"כן, משפחת יו טל מי מהצד של החתן".

"מה את עושה שם?".

"עורכת תוכן. עושה את חבילת התוכן שלהם".

"אוי, פעם התקשרתי לצעוק עליהם שחייבו אותי על חבילת תוכן שלא הזמנתי".

"אתה לא היחיד".

"ואחרי שצרחתי על השירות לקוחות הם המשיכו לחייב אותי".

"זה המודל העסקי שלנו".

"מה היה עם הג'יפ הזה? את צפרת לו? קיללת אותו?"

"לצפור זה לא עוזר", ענתה עורכת התוכן והזדקפה במושב. בניגוד לזוג המאושר, על הנושא הזה היו לה הרבה מילים. "רק אם מישהו מפריע בלי להתכוון, נגיד לא שם לב שהרמזור התחלף לירוק, רק אז זה עוזר לצפור. לאנשים שלא רוצים לזוז הצפירות רק מדליקות אותם. כי זאת עדות להשפעה שלהם על הסביבה. וככל שצופרים להם יותר ככה הם מרגישים שהם משפיעים יותר".

"אז לא צפרת לו?"

"לא. ואגב, מה שכן עוזר זה לסנוור". השתיקות הכבדות, המהוססות, בין משפט למשפט נעלמו. "וגם אז אתה צריך להדליק אורות גבוהים בלי לכבות. להשאיר סינוור קבוע. ככה אין אינדיקציה להשפעה עליך – אין שינוי אז לא ברור מה התגובה הרגשית אצלך. אולי בכלל נדלקו לך האורות הגבוהים בטעות? וגם כן, האור מטריד חלק יותר פרימיטיבי במוח שדחוף לו לברוח מסכנה".

"אז סינוורת אותו?"

"אי אפשר. עדיין אור בחוץ".

חמש דקות לפני סוף הנסיעה החבר צעק פתאום: חניה! הוא איתר מקום פנוי באזור שכמעט לעולם לא מתפנה, במיוחד בשישי, במיוחד ליד הים. "זה נס גלוי", החבר התעקש, ועורכת התוכן נכנסה למקום הפנוי, ושניהם יצאו מהרכב לרחוב. "חכי פה, שתי דקות אני בא יא שרמוטה", הבטיח החבר ורץ לכיוון הבית שלו. הוא כבר לא היה שיכור.

כעבור שלוש דקות עורכת התוכן התחילה להרגיש מושפלת. כעבר חמש דקות החליטה שלא תיתן שישפילו אותה ככה וחזרה למכונית והתניעה: ברגע שהשיר ברדיו יסתיים היא תיסע משם.

כעבור שמונה דקות היא הבחינה בחבר במראת הצד שלה, רץ כשלפניו כלב קטן קשור ברצועה. "עמנואל!" צעק החבר על הכלב, והכלב זקף אוזניים, הסתובב אליו, כשכש בזנב והמשיך קדימה. החבר נשען על חלון המכונית: "אני אמור ללכת לפניו כי אני האלפא, אבל בתכלס שנינו ביתא". במבט מקרוב עמנואל התגלה ככלב בצבע חול עם פנים של כלב זאב בגרסה מיניאטורית – הכתם השחור על האף ושחור בקצות האוזניים. כלב גדול בקטן. ארבע הרגליים הקצרות שלו דילגו בצעדים מהירים ובמגושמות אופיינית לבעלי רגליים קצרות. האוזניים שלו הזדקפו ונשמטו עם כל צעד. "למה את באוטו?"

"שכחתי את הטלפון", עורכת התוכן יצאה והושיטה יד ללטף את עמנואל. הוא לקח שני צעדים אחורה ואז רחרח בחשד את ידה המושטת. עמנואל היה הסיבה שהחבר עזב את החתונה בשלב מוקדם יחסית. הוא לא יצא לטיול מהבוקר, והוא כלב נוירוטי שמדמיין את הגרוע מכל כשהוא נשאר לבד. אין לו נחמה פנימית. לא קל להיות ביתא. כשהגיעו לנקודה דיסקרטית יחסית על החוף החבר הוציא ג'וינט מהכיס והדליק אותו כשהוא מגונן ביד אחת על הקצה הבוער שלא ייכבה מרוח הים. הוא הושיט את הסיגריה הדולקת לעורכת התוכן. היא לא זכרה אם הטכניקה היא לשאוף ואז לבלוע את העשן או לשאוף ואז לשאוף עוד פעם לפני שנושפים. העשן שרף, חימם וייבש אותה מבפנים. השפתיים שלה היו יבשות, והמרקם שלהן הזכיר לה נייר.

"עמנואל ואני מתרגלים חשיבה חיובית", אמר החבר. "אנחנו מכינים רשימה של הדברים שאנחנו אוהבים. עמנואל אוהב פסטרמה, ויש כלב בגינה שהוא מאוד מתרגש ממנו. הוא אוהב לצאת. הוא אוהב לקבל חטיף אחרי הטיול ולישון עם הראש עלי".

"ומה אתה אוהב?"

"אני אוהב גשם. את לונדון. אני אוהב להיות באמצע ספר. אני אוהב להיכנס הביתה בסוף היום וכשעמנואל יושב עלי ומתחבר לי בול בשקע בין הידיים". החבר קירב את היד שלו ליד של עורכת התוכן ונגע בה עם הזרת. הוא לקח ממנה את הג'וינט. "מה את אוהבת?"

"אני….חלק מהדברים שאתה אמרת. וקפה חם בחורף, וקפה קר בקיץ. אבל אני לא מספיקה לקנות קפה לפני העבודה אז אני שותה תמיד קפה פושר". עורכת התוכן הביטה בים והעבירה את האצבע על הזרת הסמוכה של החבר, כאלו בלי להרגיש. היה משהו נוסף שהיא רצתה לאהוב אבל לא ידעה מהו. "נראה לי שכל האהבות שלי קשורות לאוכל", היא אמרה. "אני אוהבת מנגו".

"תחזיקי שנייה את עמנואל", אמר החבר, קם ורץ משם. עמנואל וגם עורכת התוכן קמו אחריו אבל היה מאוחר מדי. עמנואל ניסה לרוץ אחרי בן האנוש שלו, אבל התוכניות שלו היו ארוכות יותר מהרצועה. הוא מתח את הרצועה ואת הצוואר וייבב. עורכת התוכן התיישבה בישיבה מזרחית ואספה אותו. עמנואל חשש שלא יראה את בן האנוש שלו יותר לעולם – היא הניחה יד על צד הבטן שלו והרגישה איך הפחד מרעיד אותו מבפנים – את הלב והשרירים ושכבת השומן שמתחת לעור ולפרווה. "עמנואל", אמרה עורכת התוכן והוא הביט בה, מעט מנוחם מהעובדה שהיא מזהה את שמו. "כן, אתה עמנואל. עמנואל הקטן, עמנואל החמוד, עמנואל הקטן, עמנואל החמוד". עורכת התוכן קירבה את עמנואל ללב שלה והרגישה את הנשימה שלו נרגעת ואת הגוף הקטן והחם שלו (מעלה וחצי מעל לטמפרטורה של בני אדם) מצטופף ונצמד אליה. תוך כדי ליטוף היא המשיכה לשיר "עמנואל הקטן, עמנואל החמוד, עמנואל הקטן, עמנואל החמוד". רוח מהים נכנסה בין שיערות הפרווה בצבע חול בגב של עמנואל ובידרה אותן. היא לא ספרה כמה דקות חלפו.

כשהחבר חזר בריצה הוא החזיק שקית של AM:PM, ובתוכה שני מנגואים וסכין חד פעמית. הוא הוציא מנגו אחד – קשה, עם קליפה מקומטת מכוסה בטיפות שנקוות על פירות שהוציאו מקירור עמוק. החבר נאבק בקליפה עם הסכין החד פעמית עד שיצר בה קרע, ובצע שתי פרוסות עקומות בצבע צהוב חיוור. הוא הושיט אחת לעורכת התוכן. הטעם היה ההמשך המתבקש למראה – קר, חמוץ ומלא בסיבים קשים. "איזה באסה", אמר החבר. "מנגו דפוק הבאתי לך".

"לא, ככה זה צריך להיות. כדי באמת לאהוב מנגו אתה צריך לאכול את המנגו החמוץ בתחילת העונה, ולעבור למנגו הכי טעים בשיא העונה, ולסיים עם המנגו הירוק הענקי בלי הטעם בסוף. אתה צריך להיות חלק מהתהליך".

"זה מאוד יפה, שרמוטה".

החבר הניח יד על העורף של עורכת התוכן והחום שלו הקהה את תחושת היובש והצריבה מהעישון. השמים הפכו כחולים כהים ועמנואל נרדם.

בשבת אחר הצהריים עורכת התוכן מתעוררת עם קיבולת מורחבת. זה מפתה, המקום הפנוי הזה, במיוחד עבור אנשים כמוה, עם יחסים לא תקינים בין החלל הפנימי לחיצוני. אני חושבת שזו בעיה נפוצה, שרוב האנשים חווים בדרגה כזו או אחרת. התחושה שפולשים אליך והחשש שאתה פולש לאחרים (שהוא בעצם השלכה של זיכרון הפלישה אליך). אז זה דבר חדש – היכולת להזמין פנימה ולעטוף אדם אחר ולא רק ברגע הנתון הזה אלא בכל הרגעים, כדבר חדש וכדבר מוכר. זה אולי מה שיביא את האיזון בין הפנים לחוץ. כמו שתי חתיכות הפאזל הראשונות שמתחברות ומבהירות את התמונה, וסביבן מתחבר שאר העולם. רק בשביל הדימוי הזה עדיין מייצרים פאזלים. היא מסתכלת בטלפון ורואה שכבר שבת אחר הצהריים, ושאין הודעות חדשות. היא שולחת הודעה: "בוקר טוב".

12. חלה