היום נערך מופע לזכרו, כך מסתבר. במקום שטיפת המוח השבועית של סיון רהב מאיר וידידיה מאיר, שכבר התרגלתי להקשיב לה במשך כמה דקות עד שאחד מהם אומר משהו ממש שקוף ושערורייתי על חרדים או ימנים או חילונים או שמאלנים ואז אני אומרת "מה זה השטיפת מוח הזאת, מה נהיה מהם" ומעבירה תחנה. במקום זה היה שוב היא כאן, אבל לא בגרסה הרגילה אלא בהופעה חיה. יוני רכטר התחיל את הבית בזיוף וניסה להשתקם ממנו ולחזור למסלול, כל הדרך עד לפזמון, שבו הוא ויתר ופשוט ירד סולם או שניים וקצת אילתר שינויים במנגינה כך שתתאים לטווח הקול הנוכחי שלו או לטווח ההתרגשות הנוכחי שלו. עלי מוהר השתמש לפעמים במילה "רוגש". השדרנים החמודים של גלצ העבירו את המופע לזכר עלי מוהר עם פרשנות כמו במשחק כדורגל. "עכשיו עולה לבמה מי אם לא יהודית רביץ. והנה נורית גלרון. הרבה עיניים לחות יש כרגע בקהל".

המסקנה שלי הייתה שיש משהו מביך, לפחות עבורי, בשימוש בבלוג כבמה להשמעת דעותי על ענייני היום. עדיין עשיתי את זה מדי פעם ברגעים של חוסר מודעות עצמית או חוסר שליטה, אבל אחר כך, אחרי שעה או שנה, התחרטתי ומחקתי. זה כמובן יוצר בעיה חדשה והיא שנשאר שטח צר מאוד של נושאי כתיבה שכופה התעסקות עצמית ברמה מעייפת. וגם על זה כבר כתבתי. השורה התחתונה הייתה שלהקדיש "הספד" לעלי מוהר ב"אתר" שלי זה יומרני ונשען על הנחה חסרת בסיס לפיה יש לי משהו לומר עליו שלאחרים אין.

משמיעים קטע מראיון שנערך איתו, אין לי מושג איך זה נראה על הבמה. אולי רואים אותו מדבר על מסך, אבל אני שומעת רק את הפסקול, ובו הוא מספר איך אבא שלו לימד אותו על ההבדל בין שירה ופזמון. אתה זה שמביא את הפזמון, ואילו השירה באה אליך. אבל הוא, כלומר עלי מוהר, פחות הרגיש את ההבדל והצליח לשחק יותר עם הגבולות. ככה הוא מספר. השירים הכי אישיים שלו היו אלה שכתב בהזמנה. לפעמים אפילו כשכבר הייתה מנגינה מוכנה מראש. למשל העיקר זה הרומנטיקה. ליוני רכטר כבר היה לחן, וכבר היה זמר, רק צריך היה להוסיף מילים שיתאימו למשקל המהיר והמקוטע. אז הוא כתב מילים, כאלה שנשמעו לו קלילות וחסרות משמעות, ורק אחר כך הבין כמה הן בעצם מייצגות את מי שהוא ואת מה שהוא עובר. אין לי בעיות, הן תמיד אומרות לי לא.

"ועכשיו עולה לבמה, כמובן", אומר השדרן, "גידי גוב". ומתחיל הפסנתר של העיקר זה הרומנטיקה וגידי גוב שר "עוד בנעורי". כשיצא אוסף הדואטים מלילה גוב, מתי זה היה? אמצע הניינטיז נדמה לי. הקול הרמוס שלו כל כך הרגיז אותי. במיוחד בדואט עם ריטה, כשהוא ממש נשבר בפזמון. באיזה קטע אתה ממשיך להיות זמר, להופיע ולהוציא דיסקים, כשאתה לא מצליח להחזיק דקה של שיר? זה כבר לא מרגיז בכלל*. להפך. נוגע ללב. במיוחד בשיר כזה, העיקר זה הרומנטיקה. השינוי בקול שלו מאז הביצוע המקורי, עוד בנעוריו, מדגיש את הפער בין הקלילות של המנגינה לחוסר הקלילות שבחיים האמיתיים. השיר הופך למפגש יפה בין שקר שמח לאמת עצובה, שחושף משמעויות נסתרות או כאלה שנוספו עם הזמן.  היום ארוך אבל קצר לי, מלהתחיל עוד לא נגמר לי.  כשאתה במכונית נוסעת וגשם בחוץ, אפשר להעמיד פנים שאתה לבד בחלל הפרטי שלך, ואי אפשר לראות אותך בוכה, אין שדרן שידווח על כמות העיניים הלחות בקהל. להיות לבד זה די נחמד כמו אחד שדיכאון עושה לו חג.

אחרי השיר גידי גוב קורא מתוך פנקס המלצות שעלי מוהר כתב לו ולאשתו כשטסו לפריז מזמן. הוא מאבד את המקום המדויק שסימן בפנקס, אז הוא סתם קורא בקול רם המלצות אקראיות עד שימצא את הפסקה הרלוונטית, ומדי פעם מתבלבל או מדלג על קטע, באופן חינני וקצת מעצבן. בסוף הוא מוצא את הקטע שחיפש – הנחיות ליום שלם  שכולל טיול בוקר, ביקור במוזיאון ואכילת מאפה כמהין במסעדה. את היום הזה גם הוא עצמו מתכנן לחוות בפעם הבאה שיזדמן לו להגיע לשם. אבל יש עוד המון דברים לעשות שם, הוא כותב, וגידי גוב קורא. "אין קץ לאפשרויות, רק הימים קצרים הם".

(*הקטע עם כוכב נולד עדיין מרגיז אבל)

קאט לסניף דואר באבן גבירול. כלפי חוץ הכל מסודר וממוזג, עם גלגלת נייר כזאת שתולשים ממנה תלוש עם מספר כשנכנסים, וצג מעל האשנבים ספסלים ומסכים שמריצים בלופ פרסומות עם אלי ומריאנו. בפועל, רק שני אשנבים מאוישים, והמספרים על הצג לא מתחלפים. העומדים בתור כן מתחלפים, אבל מישהו שכח להריץ את המספרים, כך שאין לך שום חיווי מתי מגיע תורך ומי עוקף אותך. מדי פעם המנהל צועק שמי שהגיע רק לקבל חבילה יכול לגשת לפה. אשה זקנה לבושה כולה בוורוד – כולל כובע ורוד – עומדת דרוכה לקריאה הבאה. למרות שהיא זקנה ויש מושבים פנויים, היא עומדת דווקא, ומחזיקה בכוח מסמכים – צילום של קבלה, אישור משלוח, הודעה על דבר דואר. כאילו שאם תרפה מהאחיזה ומרמת הכוננות היא כבר לא תצליח לעקוב אחרי התור ולהקים את עצמה. אבל כשהיא מגיעה לאשנב, עוד לפני שכל הניירות נוחתים על משטח הפורמייקה, המנהל אומר לה, מה זה? מה את עושה פה? כתוב פה דיזנגוף. הייתי שם כבר, היא עונה לו והוא מיד עונה לה אז לכי תשאלי בדיזנגוף! פה אין מה לעשות! לא יעזור לך גיברת! והיא מסבירה שעברה דירה משם לפה, והוא מבין שיצטרך לשמוע הסבר ולתת הסבר ומחליט למנוע את הסיטואציה הזו בכוח. לא יעזור כלום גיברת! לא יעזור לך כלום! וכשהיא מרימה את הניירות ומנסה לגרום לו לקרוא מה כתוב בהם הוא צועק גיברת, גיברת, אין פה כלום בשבילך! כולם שותקים. אולי מפחד שאם נתערב זה יעכב את התור, או מהמחשבה שעוד נחזור לכאן ועוד נצטרך את עזרתו, אולי מרצון להיות מה שפחות קשורים לסצנה הזו, מהקלה שזו היא ולא אנחנו. בסוף היא אומרת, אז אני רוצה לדבר עם הבוס הכי גדול שלך. והוא עונה בבקשה, תדברי עם מי שתרצי (איך היא תדבר אם הוא לא מפנה אותה לאף אחד?), לא יעזור לך כלום. והיא הולכת, מתלבטת לרגע אם להשאיר את הניירות אצלו או לקחת אותם, ואז לוקחת אותם, משאירה דף אחד על הדלפק, ויוצאת, וחלק מהאנשים מסתכלים ועדיין אף אחד לא אומר כלום, לא לה ולא לו. והוא מסתובב, פותח איזו מגירה ואומר בחצי רטינה חצי צחוק: הבוס הכי גדול שלך.

פעם הייתי קופאית בקולנוע. סיפרתי כבר? את ההתלמדות על הקופה עשיתי בבוקר, כי אז מגיעים כל הפנסיונרים. התאמנתי עליהם. הפקתי להם כרטיסים באיטיות של מתלמדת, הקופאית החונכת לא הייתה מרוצה מהבלגן, והפנסיונרים לא היו מרוצים מהתור, ואני ספק התנצלתי ספק התעלמתי, ובכל מקרה, הגבתי בפסיביות. ככה זה היה משמרת ואולי שתיים. במשמרת השנייה, או השלישית, ישבתי בקופה עם הקופאית הוותיקה החונכת שלי, והפקתי כרטיסים, עדיין באיטיות, והתור התארך והתארך, מלא מלא זקנים, מלא מלא תלונות, והזקנה באשנב לא הפסיקה לדבר על איך לא יישארו כרטיסים, ומפני שאני כל כך איטית היא לא תראה את הסרט. היא לא הפסיקה להגיד שלא יישארו כרטיסים, תוך כדי ששילמה לי, תוך כדי שהקלדתי את שם הסרט, תוך כדי הדפסת הכרטיסים. ועשיתי כאילו אני לא שומעת, ואז צעקתי עליה. לא כמו שצועקים על מי שמפחדים ממנו אלא כמו שצועקים על ילד קטן, להזכיר לו שאין לו שום כוח. גיברת!!! תירגעי! בדיוק ככה, אמרה החונכת. ככה תעני להם. שאר המשמרת עברה בקלות. התלונות לא חדרו אלי, הדפתי אותן ישר בחזרה החוצה עם גיברת!!!  לתפעל את הקופה כמו שצריך אף פעם לא למדתי.

בסוף מגיע תורי. כלומר, הוא עדיין צועק מי בא לאסוף חבילה, ועברה רבע שעה, ואני באתי לאסוף חבילה. כשאני נותנת לו את ההודעה על דבר דואר אני חושבת להגיד לו משהו, שיתבייש לו, שלא מדברים ככה, שסולידריות, שביזיון, שראינו וששמענו ולא עוברים בשתיקה. הוא הולך לחפש את החבילה על המדפים מאחורה ואני חושבת  להגיד לו כישחזור, וכשהוא חוזר אני לוקחת את החבילה ואומרת: תודה.

‫זה מיץ ענבים תוצרת הר עמשא‬

‫זו התנחלות?‬

johny: ‫נראה לי‬

me: ‫אה‬

johny: ‫אולי לא בעצם‬

me: ‫זה קיבוץ בדרום הר חברון‬

‫מה זה אומר?‬

‫יש קיבוצים בהתנחלויות?‬

johny: ‫יכול להיות שחלק מהר חברון הוא לא בשטחים‬

‫ויש קיבוצים בבקעה‬

‫ובגולן‬

me: ‫הגולן זה לא התנחלויות ג'וני‬

johny: ‫תלוי איך מגדירים התנחלות‬

me: ‫זה לא התנחלות בהגדרה השפויה‬

‫כשאדם שפוי מגדיר התנחלות‬

johny: ‫תלוי איך מגדירים שפוי‬

me: ‫אם שפויים צריכים להגדיר מה זו התנחלות, אז מן הראוי שמתנחלים יגדירו מה זה שפוי‬

johny: ‫הא?‬

me: ‫כאילו, בשביל הסימטריה‬

johny: ‫בכל מקרה, הר עמשא זאת לא התנחלות‬

me: ‫יפה, יפה. טוב לשמוע‬

‫אניווייז… לעניינינו‬

johny: ‫מה שאני חושב הוא שבתוך המחאה הזאת, שהיא בגדול מוצדקת (אם כי לא מאוד מוגדרת), ועם הרבה דברים בה אני מסכים, מסתתר גם הרבה פינוק‬

‫וגם הרבה חוסר מודעות צרכנית‬

me: ‫כן מרגול‬

johny: ‫שהוא גם כן סוג של עצלנות ופינוק‬

me: ואת מי אתה מגדיר כמפונק? אנשים בעשירון השמיני שמתלוננים שהם נאלצים לחיות ברמה של עשירון שישי-שביעי?‬

johny: ‫לא יודע מה זה אומר מה שכתבת‬

‫אפשר לחשוב שיש רמה מוגדרת לעשירון שביעי ורמה מוגדרת לאיך צריך לחיות עשירון שמיני‬

me: ‫בהשוואה למדינות אחרות במערב‬

johny: ‫‫גם במדינות אחרות במערב לא ברור איפה עובר הגבול בין עשירון שביעי לעשירון שמיני מבחינת רמת החיים‬

me: ‫יש הנחות סבירות לגבי איך צריך לחיות אדם שעובד במקצוע נדרש ומרוויח משכורת גבוהה בכך וכך מהממוצע, כן‬

johny: ‫מה שעישרון שמיני טס לחול פעם בשנה ועשירון שביעי פעם בשנתיים?‬

me: ‫אולי‬
‫ואולי לעשירון שביעי יש דירה קטנה יותר, או משכנתא גדולה יותר, או רכב ישן יותר, או יותר עזרה מההורים. ‫דברים שאדם שמרוויח הרבה רשאי להתלונן על כך שהוא נזקק להם‬‬

johny: ‫זה לא רציני. אני לא תוחם את זה לפי עשירונים, וזה לא כזה מעניין‬

me: טוב, סליחה‬

johny: ‫בקיצור, אני מתכוון לשני דברים עיקריים‬

‫1. ההשואה לדור ההורים, והנוסטלגיה המזויפת ופעם היה קל למעמד הביניים, ופעם קנו כאן דירות בקלות‬

‫דור ההורים לא טס כל שנה לחו"ל, ולא כל שנתיים, ולא קנה בגדי מותגים, ולא יצא כל שבוע ולא כל שבועיים למסעדה‬
ואחרי כל זה אני גם לא חושב שהיה לו קל במיוחד לקנות דירה‬

‫זה לא אומר שלא לגיטימי לרצות את הדברים האלה כיום, דברים משתנים וכו' וסבבה, אבל אי אפשר להשוות בצורה כזאת שיטחית‬
זה לגיטימי לרצות יותר ממה שהיה לדור ההורים, אבל זה טיפשי להגיד לדור ההורים היה קל (זה לא נכון בפני עצמו), ואני רוצה יותר מהם אז למה גם לי לא קל כמוהם?‬

התשובה בגוף השאלה‬

me: ‫‫אבל עדיין, לא יכול להיות שכל הנוסטלגיה הזו מזויפת, כי עובדה שמעמד הביניים נשחק מאז. כל הדיבורים על שחיקת מעמד הביניים זה ספין תקשורתי?‬

johny: ‫בסדר, אני לא טוען שמעמד הביניים לא נשחק‬

‫אני טוען שבתוך הטיעונים של הנשחקים מסתתר גם הרבה פינוק‬
‫של חלק מהנשחקים, ליתר דיוק‫לא כולם‬

me: ‫אני לא חושבת שאנשים מפגינים כדי שיוכלו לטוס לחו"ל פעמיים בשנה ולחיות טוב יותר מההורים שלהם. הם מפגינים כדי שאם לא תהיה להם אפשרות כלכלית לטוס לחו"ל, זה יהיה מסיבות מוצדקות. ושאחוזי המס הגבוהים שנלקחים להם מהמשכורת, לא יושקעו בטיסות לחו"ל אלא בהטבות דיור, בחינוך, בבריאות, באיזו מערכת תמיכה מדינית‬
‫כמו שהייתה להורים שלהם‬
‫ובמצב כזה, אתה מראש לא מתמרמר כ"כ על תדירות הטיסות שלך, כי אתה לא מרגיש שמישהו דופק אותך‬

johny: ‫לזה אני ממש לא מאמין‬

‫אף אחד לא יסכים לא לטוס לחו"ל כדי לממן את מדינת הרווחה‬
‫כלומר, שוב, לא אף אחד, אבל בטח שלא רוב המוחים‬

me: ‫אבל כבר עכשיו הם לא טסים, רק שגם אין מדינת רווחה‬

johny: ‫המחאה באה מתוך רצון לחיים בורגניים וטובים. ושוב, זה בסדר גמור, ואחלה, וגם אני רוצה חיים בורגניים וטובים‬

‫אם כי בגדי מותגים לא מעניינים אותי‬

me: ‫אני ממש לא מסכימה‬

johny: ‫הם כן טסים‬

‫הם טסים ובוכים‬
‫ואומרים שאין להם חסכונות ואין להם כסף לדירה‬
‫וחלק מזה באמת לא באשמתם‬
‫וחלק מהכסף הזה הם השקיעו בטיסות לחול כל שנה ובבגדי מותגים‬

me: ‫יופי, אז עכשיו כולם בזבזנים שרודפים אחרי החלום לחיות כמו אייל גולן ואח"כ בוכים?‬

‫אני ממש מבקשת להפסיק כבר עם הבגדי מותגים ובגדי מותגים‬

johny: ‫תחליפי בבזבוזים על דברים לא חשובים אחרים

me: ‫וחוץ מזה, אם אתה עובד הרבה שעות, ומרוויח הרבה כסף, אז כן, יש לך זכות לבכות שזה לא מספיק לך גם לדירה וגם לחופשות‬

‫בהחלט כן‬

‫זו לא מחאה של העניים המרודים רק‬

johny: ‫יש זכות לבכות על הכל, זאת מדינה חופשית, אבל אל תגיד אבא שלי עבד כמוני וזה כן הספיק לו‬
‫כי זה לא נכון‬

me: ‫האמת היא שאבא שלך עבד פחות ממך, ובתנאים סוציאליים יותר טובים‬
‫וסביר להניח שתחת איגוד גם‬

johny: ‫ולא היה לו כסף לטוס לחו"ל‬
‫והוא לא התעניין בכל מיני מאכלים מתוחכמים‬
‫הוא אכל ביציה ולבן‬

me: ‫וסביר להניח שהוא כן הצליח לקנות דירה ביותר קלות ממה שאתה תוכל היום‬
‫הוא אכל ביציה ולבן ולבש בגדים מהמחסן של הקיבוץ?‬
‫וחירבן בשדה?‬

johny: ‫ולא לבש את הבגדים האלה שאסור לי להזכיר את השם שלהם‬

me: ‫תן לי שם של מותג אחד עכשיו‬

‫בלי לחפש בגוגל‬

johny: ‫ליוויס‬

me: ‬‫זה לא משהו חדש‬

‫זה משהו שגם ההורים שלנו קנו‬

johny: ‫מה זה משנה‬

me: ‫זה משנה כי אתה משתמש בסיסמה "בגדי מותגים" כמו שמשתמשים בסושי ונרגילה‬

‫אתה עושה דה לגיטימציה של ציבור על סמך הנחה מעורפלת ונטולת תוכן‬

johny: ‫הצעתי כבר להחליף את זה בהוצאות על בזבוזים אחרים‬

‫קחי לדוגמה את תחום הרכב‬

‫א. המסוי פה הוא יקר ביחס לעולם ויקר להחזיק רכב ואין אלטרנטיבה לתחבורה ציבורית‬
‫אבל אחרי כל זה, כל מי שיש לו שני ילדים ומטה לא צריך בכלל לקנות מכונית משפחתית‬

‫אפשר להושיב יופי שני ילדים, ובטח שילד אחד, ברכב קומפקטי‬

‫כזה שעולה 80 90 אלף שקל‬

ועדיין כל העולם ואישתו קונים לך מאזדה 3 ודומותיה ב-120 אלף שקל‬

me: ‫מאזדה זה בעיקר רכב ליסינג‬

johny: ‫מה זה משנה‬

‫אתה משלם על זה עכשיו שווי מס וזה יוצא די מקביל לעלות האמיתית של זה‬

me: ‫משנה שאני לא חושבת שאנשים ששים להוציא עשרות אלפי שקלים יותר ממה שהם צריכים‬

johny: ‫עובדה שהם ששים‬

אז בואו תכירו בזה שהשתרשה כאן תרבות צריכה מופרזת ומיותרת, ועכשיו התעוררתם, ואתם עושים שינוי גם אצלכם‬

‫זה סבבה‬
‫אם חלק מהמחאה הייתה אנשים כאלה, אז לא הייתי יורד עליהם ואומר אבל כן למה עד עכשיו חייתם ככה‬

‫אבל זה לא חלק מהמחאה. כל המחאה זה לצעוק קשה לנו ולהאשים אחרים‬. וחלק מההאשמות האלה הן צודקות, וחלק מההאשמות האלה הן לא צודקות‬

‫אם חלק מהמחאה היא להגיד אני צרכתי יותר מדי, אני טעיתי, עכשיו אני אשתנה, אז סבבה.‬

‫אני מאוד אעריך בנאדם כזה ומחאה כזאת‬

me: ‫מה זה לא לקנות קוטג' למשל? זה גם להגיד אני צרכן נבון, וגם למחות‬

johny: ‫זה לא לצמצם את הצריכה שלך‬
זה להגיד מגיע לי קוטג' בזול!‬

me: ‫אבל צמצום פרטי של הצריכה לא סותר מחאה נגד תרבות הצריכה‬

זה להגיד מגיע לי קוטג' בזול, בד בבד עם צמצום הצריכה‬

johny: ‫אבל לא, לא מגיעה לך דירה זולה בת"א‬

me: ‫אבל המחאה היא לא על דירה זולה בת"א!‬
‫היא על ערבות הדדית, היא על האתוס שעליו הקימו את המדינה הזאת‬
אבא שלך בטח יודע לספר לך שהמדינה הזאת קמה על בסיס אידיאל סוציאליסטי, של שותפות גורל‬
‫ארה"ב קמה על אתוס של חופש ושוויון הזדמנויות, אז להם קל יותר להכיל את חוסר הפיקוח במסגרת האידיאולוגיה שלהם‬

‫לנו לא‬

johny: ‫המדינה הזאת לא קמה על בסיס אידיאל סוציאליסטי. הקיבוץ קם על בסיס אידיאל כזה, וראינו איך הוא גמר‬

me: ‫סליחה, מי שהקים את הקיבוצים זה לא אותם אנשים שהקימו את המדינה?‬
johny: ‫וגם כל הגעגוע שלך לוועדים לאיגודים, איזה כיף היה אז. זה רק מראה שאת לא זוכרת/לא יודעת איך הדברים התנהלו אז‬

‫ההסתדרות הפכה לגוף מושחת מסואב‬

me: ‫אני לא אומרת שהדברים אז היו מושלמים. ברור שהיו שחיתות וסירבול‬

‫אבל היום אין סיבה שבמדינת רווחה תהיה אפליה למזרחים למשל‬

johny: ‫את אומרת מדינת רווחה, אבל למה את מתכוונת בזה‬
‫אני גם בעד מדינת רווחה אגב‬
‫אני לא בטוח שכל המוחים בעדה‬

me: ‫מדינת רווחה זה הפניית יותר משאבים לטובת הציבור‬
‫פיקוח על שכירות והטבות לזוגות צעירים, למשל. חינוך חינם, שירותי בריאות לכל, תשתיות‬

johny: ‫בסדר, זה ססמאות‬
‫כל הדברים האלה עולים כסף‬

me: ‫אבל העניין הוא שאנחנו כאזרחים כבר מוציאים המון כסף. ואנחנו שואלים, לאן הוא הולך, למה הוא לא הולך לכל הדברים הטובים האלה שעולים כסף, כמו חינוך ובריאות‬. למה הוא הולך לכל מיני קבוצות לחץ‬

johny: ‫עכשיו אני גם בעדם, גם יש לי רעיונות ממי לקחת, אבל לא בטוח שהמוחים רוצים לקחת מהם, ועוד פחות בטוח שרוב העם רוצה לקחת מהם‬

me: ‫‫אוקיי, עזוב שנייה חרדים ומתנחלים מרמת הגולן או מכפר סבא או מאיפה שלא החלטת שנקראת התנחלות‬

johny: ‫הכסף הולך לכל מיני קבוצות לחץ כי ככה הפוליטיקה עובדת. תקימי גם את קבוצת לחץ, וחלק מהמשאבים ילכו אלייך‬

me: ‫זו ציניות‬

johny: ‫זאת השיטה. זאת הדמוקרטיה ובכל מקום‬

me: ‫זה סוג המחשבה שיוביל אותך להצביע גמלאים או עלה ירוק או מפלגת נהגי מוניות‬

johny: ‫פשוט יש מקומות שבהם מראש האוכלוסיה יותר המוגנית ופחות מחולקת לקבוצות‬

‫אז הבעיה הזאת פחות חריפה‬

‫לא להם, אבל אולי לשינוי‬

‫שוב, לא שאני בעד שינוי או שהצבעתי להם פעם, אבל ברמת העיקרון‬

me: ‫מה עם בעלי ההון? אי אפשר להגדיל להם את המיסוי? זה לא יעזור לקיים מדינת רווחה?‬

johny: כן אפשר‬

‫אבל זה לא יספק את המיליארדים שאת צריכה‬

‫אז תרוויחי ממיסוי העשירים עוד שני מיליארד בשנה, עוד ארבעה מיליארד בשנה‬

me: ‫אתה יכול לפרוט פה דרישה דרישה ולהגיד "אין כסף". אבל זה מה שלא הגיוני פה: במדינה שעלות המחיה בה כ"כ גבוהה, החל ממחירי דירות ומכוניות וכלה במוצרי מזון בסיסיים, ורמת המיסוי בה כ"כ גבוהה, אין לממשלה את הפריבילגיה להגיד לאזרחים "אין כסף"‬

‫אנשים רוצים מדינה טובה יותר, הוגנת יותר, עם חלוקה צודקת‬
‫לא טיסות לחו"ל ובגדי מותגים לעצמם‬

johny: ‫לגבי המשפט האחרון אנחנו חלוקים‬

‫לגבי השאר אנחנו מסכימים אבל הדרך לעשות את זה היא קשה וכואבת, ולצערי אולי אפילו לא ישימה‬
‫כלומר, צריך לנצח בבחירות גוף שישנה לחלוטין את מצב האוכלוסיה החרדית‬
‫ורצוי גם שיגמור את האיוולת הזאת שנקראת התנחלויות‬

‬me: ‫אתה יודע מה? קח אותי לדוגמה. אני לא מצפה שאם יהיו למחאה הזו הישגים, הם ישפרו את רמת החיים שלי בצורה משמעותית‬. ‫אני לא מאשימה את הממשלה בהוצאות הלא נבונות שלי, ולא מצפה שעמידה של שעתיים בקפלן תוביל לעלייה באיכות החיים הפרטית שלי‬

johny: ‫את לא מייצגת כלום‬

‫את הקמת אוהלים ברוטשילד? יצאת בכלל לאיזשוהי הפגנה בשבועיים הראשונים?‬

‫אבל תמשיכי‬

‫me: אני הייתי ברוטשילד לפני שאתה היית שם!‬

johny: ‫מה הקשר‬

‫לא את ולא אנשים כמוך יצרו את המהפכה הזאת‬

me: ‫ואני רציתי ללכת להפגנה הראשונה איתך אבל פחדתי שאני לא אמצא אותך ואתקע שם לבד ואתקל באנשים שאני מכירה‬

‫אני לא מתיימרת להיות מנהיגת המהפכה או יוזמת המהפכה‬

‫אבל אנשים כמוני הם בהחלט חלק ממנה‬

‫ואנשים כמוני הם מה שנותן לה את הכוח, אידיוט‬

johny: ‫מה שנותן לה את הכוח הוא שהיא עמומה‬

‫ושהתקשורת בעדה‬

me: ‫לא, מה שנותן לה את הכוח זה שהיא נכונה‬

johny: ‫וגם שיש כאן באמת הרבה דברים שהם לא בסדר וצריך לשנות אותם‬
‫אז כל אחד יכול להגיד שהמחאה צודקת כי באמת צריך לתקן את א' ב' ג' וד'‬, ‫למרות שלא בטוח בכלל שאלה אותם א' ב' ג' וד' שאותם רוצה לתקן מישהו אחר שגם הוא מצדיק את המהפכה‬

me: ‫אז במקרה יש כאן דברים שלא בסדר, ובמקרה יצאו כמה מאות אלפי בורגנים לרחובות להתבכיין על המאזדה שלהם ובגדי המותגים, ואז במקרה יצא שקרה משהו שיש בו ממד של צדק, ממד לא מכוון?‬

johny: ‫במידה מסוימת כן‬

‫הכל מקרי‬

me: ‫‫אמא שלך מקרית‬

johny: ‫יותר מדויק להגיד שבשלו התנאים‬
‫יש כאן מנהיג שהתקשורת לא אוהבת, והוא גם לא הצליח ליצר שום סדר יום אלטרנטיבי שאפשר לעסוק בו, ויש את אוגוסט, ויש מצוקה אמיתית בשוק הנדל"ן‬

me: ‫התסיסה הזאת התחילה מזמן, לא בגלל ביבי‬

johny: ‫אז איפה היא הייתה עד היום?‬
‫ובסדר, התסיסה התחילה מזמן, ועכשיו, כמו שאמרתי, בשלו התנאים כדי שהיא תוכל להתפוצץ ולתפוס‬

me: ‫ומה זה "ויש את אוגוסט"‬
‫למה אתה מתעקש לגמד ‬
‫למחאה בספרד היית קורא פעילות לחופש הגדול?‬

johny: ‫אוגוסט זה חודש כזה שבו לא מתקיימים לימודים באוניברסיטאות, ושלתקשורת יש בד"כ מעט נושאים בהם, כי חצי מדינה בחופש‬

‫אני לא כ"כ בקיא במה שקורה בספרד‬
‫למען האמת מעט מאוד אנשים בארץ שמעו על מה שהולך שם לפני שהתחילה המחאה פה‬

‫אבל ברור שכלכלת ספרד במצב קשה גם מבחינת מאקרו‬
‫וגם מבחינת הצעירים שמוחים שם, אני מבין שיש שם אחוזי אבטלה מאוד גבוהים וכו'‬

‫אם אנשים מוחים כי אין להם עבודה אי אפשר לקורא להם מפונקים‬
‫ושוב, אני אגיד בפעם האלף, שגם כאן לא בכל נובע מפינוק ולא כולם מפונקים‬

‫רק שיש גם ממד של פינוק במחאה הזאת‬

me: ‫תגיד, אסור למחות בגלל רעיון, ולא בעקבות תנאי המחייה המיידיים שלך?‬

johny: מותר למחות בגלל כל דבר בעולם‬

‫אנחנו דמוקרטיה‬
‫אבל אני לא קונה את זה שיש פה איזו כמיהה אדירה למדינת רווחה‬

me: ‫אתה מדבר כאילו שאם למישהו יש עבודה ואוטו אז אין לו סיבה לצאת ולמחות, ואם הוא מוחה אז הוא חמדן‬

‫אני כן קונה את זה שיש פה כמיהה‬

‫כמו שאמרתי, זה האתוס שעליו קמה המדינה‬

‫האתוס=כולנו באותו חרא‬

johny: ‫מה זה האתוס שעליו קמה המדינה‬

‫יש המון דברים שעליהם קמה המדינה‬

‫יש גם אתוס של הפרחת השממה, אני לא רואה אנשים רצים לנגב‬

‫וחבל, כי הדירות שם זולות‬

‫ושוב, היו פערים הרבה יותר קטנים, אבל זה כי לכולם היה פחות‬
‫המדינה הזאת לא קמה על שום הבטחה כלכלית‬
‫היא הייתה קרש הצלה לעם שניצל מהשואה‬
‫לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אנשים להקים אותה‬
‫הם בעיקר רצו לשרוד ושהערבים לא יהרגו אותם‬

me: ‫גם בהצלה מהשואה יש אלמנט של ערבות הדדית ושותפות גורל, אגב, מושגים שניתן לתרגם לכלכלה סוציאליסטית‬

‫והיה להם יותר נוח להגר לארה"ב‬

‫או אפילו להישאר באירופה‬

johny: ‫ניתן לתרגם הכל לכלכלה סוציאליסטית, אבל אף פעם לא הייתה כאן איזו הצלחה כלכלית סוציאלסיטית‬

me: ‫הייתה כאן מדינה סוציאליסטית‬

johny: ‫לא היה כאן יותר טוב במונחים מוחלטים‬
‫היה כאן יותר רע במונחים מוחלטים‬

‫רק אנשים רצו פחות‬

me: ‫היה כאן יותר הוגן‬

johny: ‫בקובה מאוד הוגן, כולם עניים (זה כבר לא נכון, אבל נניח). יש כאן מישהו שרוצה שיהיה כאן כמו בקובה, רק פלוס דמוקרטיה?‬

me: ‫דמגוגיה‬

johny: ‫טוב, נפשט את העניין‬

‫אם כבר אז האידיאל לשאוף אליו הוא מדינות סקנדינביה‬
‫שם גם הכלכלה עשירה וחזקה ויכולה לאפשר לאנשים לקנות בגדי מותגים (נה!), וגם יש פערים קטנים יחסית ותמיכה סוציאלית של המדינה וכו'‬

‫ישראל אף פעם לא הייתה כזאת‬
‫כשהיה כאן יותר שוייון זה כי הייתה מדינה ענייה ואף אחד לא רוצה לחזור למצב הזה‬

‫כן רוצים לשאוף למצב שעוד אף פעם לא היינו בו!‬

‫ואני בעד שנשאף לשם‬

‫וזה בלתי אפשרי בגלל החרדים‬

me: ‫בארה"ב יש חרדים, והמדינה לא מממנת אותם, והם לא מקבלים הנחות בדיור ולא מענקי ילדים. אז איך הם שורדים? הם עובדים!‬
‫גם פה הם יעבדו אם הם ייאלצו‬

johny: ‫סבבה, הלוואי‬

me: וכן ‫רוצים לחזור למתכונת ההיא, בתנאי מחיה של היום. זו דרישה סבירה‬

johny: ‫רוצה להתחיל במחאה שזה מה שהיא קוראת לו?‬

‫אנחנו יכולים להקים מאהל בבני ברק‬

me: ‫‬‫פחחחח, תקים מאהל בבני ברק, תוך שבוע אתה מת‬

johny: ‫זה לא משנה, טומי לפיד תמיד יהיה יותר מוצלח ממני בלסחוף המונים. הוא הצליח להגיע ל-15 מנדטים שהחזיקו מעמד קדנציה אחת‬

me: ‫זה רק מראה לך שהפיתרון למצב הוא לא כל מיני טומי לפידים ומפלגות השנאה שלהם שמיועדות לאשכנזים חילונים עם וילה‬

johny: ‫ואם "רוצים לחזור למתכונת ההיא, בתנאי מחיה של היום" אז רוצים להגיע למצב שמעולם לא היה כאן ולא היה קרוב להיות כאן‬

me: ‫כי אז לא היה כאן התוצר הלאומי שיש היום‬

johny: ‫ואני בעד, אבל אל תבואו ותספרו סיפורים על איזו אידילה שפעם הייתה כאן‬

‫והתוצר הזה נולד בזכות הכלכלה הקפטילסטית, ובגללו נוצרו פערים גדולים‬
‫ואנשים שיכולים לטוס הרבה לחול‬. ‫ואנשים שהם חברים שלהם ורוצים גם לטוס הרבה לחול, וחושבים שזה מגיע להם

me: ‫הייתה אידיליה מבחינה ערכית! אנשים ידעו שלא דופקים אותם, רוב הזמן. שר הביטחון שלך לא גר בפאקין ארמון‬

‫הוא רק החביא עתיקות בחצר‬

johny: ‫תקראי את הפוסט שלי על ביוגרפיה של יצחק רבין‬

me: ‫אני לא קוראת פוסטים שלך, הם משעממים‬

johny: ‫בסדר, אז תמשיכי לחיות בבורות, ובכל מיני נוסטלגיות מזויפות‬

me: ‫אבל יכולה להיות נוסטלגיה למבנה ציבורי מסוים, לתפיסה ערכית, לאורח חיים ולא רק לתנאי מחיה‬

johny: ‫ואגב, אין לי שום בעיה עם זה ששר הביטחון גר בארמון‬

me: ‫לי יש‬

johny: ‫יש לי בעיה עם זה שהוא גרוע וגנב את קולות הבוחרים שלו וכו‬'. ‫אבל אם הוא היה נניח מכניס את החרדים למעגל העבודה? שיחיה מצידי גם בארסוף‬

me: ‫זה חלק מהעניין, שני הדברים קשורים. אתה לא רואה?‬
‫חוסר הבושה בגניבת קולות הבוחרים הוא גם חוסר הבושה שבמגורים בארמון‬

johny: ‫לא, זה קלוש מדי‬

me: ‫אמא שלך קלושה‬

johny: ‫מה יש לו להתבייש לגור בארמון‬

‫הוא גנב את הכסף הזה ממישהו‬?

‫זאת הכלכלה שלנו‬

‫כולם רוצים יותר, כולם רוצים עוד‬

me: בדיוק! כולם רוצים יותר, כולם רוצים עוד, זו תרבות קפיטליסטית! זה מה שמוחים נגדו!‬

johny: ‫צאי מהכלכלה הסוציאליסטית, אין דבר כזה. היה קיבוץ, רעיון מקסים על הנייר, רק שהוא לא עובד‬

me: ‫אני לא חולמת על קיבוץ‬

‫נגיד, מושב שיתופי‬

johny: ‫את לא יודעת את זה, אבל את בעצם מטיפה לעקרונות של הקיבוץ‬
‫ואם המחאה הזאת היא נגד תרבות הצריכה הקפיטלסטית אז סבבה, אני בעד‬

‫אני רק לא חושב שעל זה המחאה‬

‫וגם לא ראיתי לזה עדויות‬

me: ‫אני מטיפה לתרבות צריכה שפויה יותר, שלא מתקיפה אותך בשקרים ומעוררת מנגנון חרדה שמקשה עליך להפעיל שיקול דעת‬

johny: ‫גם אני בעד. איפה יש ביטוי לזה במחאה?‬

me: ‫הסולידריות החברתית היא ביטוי לזה, ההסתפקות במועט באוהלים היא ביטוי לזה, הופעות המוזיקה, התיאטרון והקרנות הקולנוע הספונטניות והחינמיות שם הן ביטוי לזה‬

johny: ‫את רוצה לפרש את זה ככה, אבל זה לא הביטוי לזה‬

‫למה לא כותבים את זה על השלטים‬

me: ‫העובדה שאנשים מבטאים את עצמם באמצעות הקול שלהם והגוף שלהם ולא באמצעות המוצרים שהם צורכים היא ביטוי לזה‬

johny: ‫יש כ"כ הרבה שלטים יצרתיים ומקוריים‬

‫איפה השלט נגד תרבות הצריכה שמתקיפה אותך בשקרים‬

me: ‫השלטים שתוקפים את הקפיטליזם תוקפים גם את התרבות‬

‫התרבות היא חלק מהשיטה‬

johny: ‫נו באמת, זה קלוש‬
‫הם כותבים מדינת רווחה, אבל הם לא מתכוונים בזה שהם יצמצמו משמעותית את הצריכה שלהם‬

me: ‫כל הפרקטיקה של להוריד את הראש ולדחוף יוגורטים לעגלה בסופר בלי לבדוק כמה הם עולים זה בדיוק ההפך מלצאת לרחוב ולדרוש צדק חברתי ומדינת רווחה‬. ‫זו הדחקה ותגובה חרדתית, בריחה מאחריות ודפיקת עצמך בתהליך‬

johny: אני לא מקבל את החרדתיות הזאת.‬ זה גם חלק מהפינוק והמגיע לי.
‫עובדה שאני לא דוחף דברים לעגלה בסופר‬

‫ואני רואה את אותן פרסומות‬

me: ‫כי אתה לא חרדתי‬. ‫זה לא משפיע בדיוק באותה צורה על כל אחד

johny: ‫תלמדו להשוות מחירים‬

‫תלמדו להיות צרכנים מתוחכמים‬

‫תלמדו להתמקח‬

me: ‫אוקיי, אבל להיות צרכנים נבונים ומתוחכמים זה ההפך מהתרבות הקפיטליסטית‬

johny: ‫תקחו אחריות על החיים שלכם‬

‫תפסיקו לבכות וליילל לאיזה מבוגר אחראי‬

‫תלמדו ממה מורכב חשבון הסלולר שלכם‬

‫תלמדו איך בנויה משכנתא‬

me: ‫הכוונה כאן היא לא להסיר אחריות מעצמי על אופן הקניות שלי. אני לא אומרת לך שאני קורבן של השיטה ואין לי שליטה עצמית. אני כן אומרת שצריכה לא נבונה היא לא בהכרח תוצאה של מגיע לי ופינוק‬
לפחד להסתכל על החשבונות, או לקנות באימפולסיביות, זו תגובה חרדתית‬

johny: ‫לא יודע, נשמע לי כמו תירוץ‬

‫אם תגידי לי על מישהו ספציפי שי לו בעיה כזאת אז אולי‬

me: ‫מה זה מישהו? אני מדברת על עצמי‬

johny: ‫בסדר, אז זה יכול להסביר למה את במינוס, זה לא יכול להסביר למה המעמד הבינוני סובל‬
‫ושוב, אין לי בעיה, עד עכשיו הייתם כאלה, בזבזתם יותר מדי, הייתם צרכנים לא נבונים, עכשיו אתם משתנים, אז יופי‬

‫אבל אל תאשימו את הכל במישהו אחר, יש גם לכם לא מעט אחריות. לא לכולם, אבל להרבה מהמוחים‬

‫לא מבין מה זה החרדה הזאת‬

‫זה נשמע לי כמו פיסוכזה המונית‬

me: ‫כן, פרסום והיצע והבטחות ושקרים והצאות ורמאויות בכמויות יוצרים פסיכוזה המונית‬

johny: ‫זה הכל מידע גלוי, תלמד את התחום, תשתנה‬

me: ‫נו בסדר, ‫זה חלק מהשינוי‬

johny: ‫אני לא רואה את זה‬

me: ‫השינוי הוא במעורבות הפוליטית, בהרגלי הצריכה, בסולידריות החברתית‬

‫בכל התחומים‬

johny: ‫לא רואה את השלטים שמדברים על זה‬

‫לא שומע שבזה מתמקדת המחאה‬

me: ‫השלטים, השלטים!‬

johny: ‫או כל אינדיקציה אחרת שזה מאפיין של המחאה‬
‫ולא אינדקציה של אנשים יושבים ברוטשילד ומדברים אחד עם השני‬, כי ‫זה לא אומר שהם נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית‬

me: ‫מי שנגד קפיטליזם, הוא נגד התרבות הקפיטליסטית גם‬

‫זה הולך יד ביד‬

johny: ‫ ‫אגב, בעד מה את בדיוק, בעד שיאסרו על פרסומות מטמטמות בטלוויזיה‬?‫ יש פרסומות, זה נתון, זה חלק מהשיטה, תלמדו להתגבר על זה‬

‫מי בכלל רואה פרסומות, אני ישר שם על מיוט‬

me: ‫זה לא רק פרסומות בטלוויזיה, יש המון שיטות לדחוף לך סחורה. מבצעים, תוכן שיווקי, יצירת חוסר אוריינטציה בחנות ועוד ועוד‬

johny: ‫אז את בעד לאסור על יצירת חוסר אורינטציה בחנות?‬

me: ‫‫אני לא בעד לאסור על כלום‬

‫לאסור זו לא התשובה‬

‫שינוי תרבותי היא התשובה לתרבות קלוקלת‬

johny: ‫אז זהו, אז זאת השיטה, וצריך לקחת אחריות על עצמנו וללמוד לחיות איתה‬

me: ‫צריך לקחת אחריות על עצמנו כן, אבל לא צריך ללמוד לחיות איתה‬

‫זה לא מאלוהים שזאת השיטה‬

johny: ‫כן צריך, כי אין שיטה יותר טובה‬

‫זה לא מאלוהים, אבל אין שום מדינה שמצאה דרך יותר טובה‬

me: ‫עובדה שיש. מה אמרת של שוודיה?‬

johny: ‫‫מה אמרתי על שוודיה? שיש בה תרבות צריכה קפיטליסטית באבוה‬

me: ‫באבוה?‬

johny: ‫כולל הפרסומות המטמטמות, וחוסר האורינטציה בחנויות‬

‫ברור‬

‫היא פשוט עשירה‬

‫זה כמו הקיבוצים העשירים‬

me: ‫אז איך ישראל הייתה סוציאליסטית למרות שלא הייתה עשירה?‬

johny: ‫לא צריך להיות עשירים כדי להיות סוציאליסטים‬

‫אפשר להיות כמו בקובה‬

‫כדי להיות סוציאלסיטים ועם רמת חיים מערבית צריך להיות עשירים‬

‫וכדי להיות עשירים צריך קודם כל השתתפות נורמלית בכוח העבודה‬

‫ורצוי גם לא להיות במלחמה עם איזה 300 מיליון ערבים‬

me: ‫טוב… מה הטיעון שלך בדיוק? שאפשר להיות סוציאליסטים ועניים, ואפשר להיות סוציאליסטים ועשירים?‬

johny: ‫ולא לממן איזה טירוף מטופש שנקרא מפעל ההתנחלויות‬

‫עכשיו צריך להקים מחאה שתקרא לדברים האלה‬

‫ויש מחאה כזאת‬

‫קוראים לה מרצ‬

‫והיא קיבלה 3 מנדטים‬

me: ‫אוחחחחחחחחחחח‬

‫המחאה הנוכחית כן קוראת גם לדברים האלה, מעצם הקריאה שלה לחלוקה צודקת של המשאבים‬

johny: ‫היא לא קוראת‬

me: ‫אבל זו לא המטרה הראשונית והראשונה‬

johny: ‫וזה לא משנה, אני גם לא קורא לזה שהיא תקרא לדברים האלה‬

‫אם היא תקרא להם היא ממילא תישאר עם אותו אחוז באוכלוסיה שתומך בהם‬

‫מצביעי קדימה עד חדש‬

me: ‫רוב העם תומך במדינת רווחה, ביותר פיקוח על בעלי ההון ובחלוקה שונה של המשאבים‬

‫ברגע שזה יתחיל להתבצע ויחשבו על השלב הבא, יהיה ברור לכולם שצריך גם לקחת מהחרדים והמתנחלים‬

johny: ‫מדינת רווחה בלי לשנות את מצב החרדים (והערבים) אומר שיקחו ממך יותר מסים כדי לממן אותם‬

‫זה לא מה שהציבור הבורגני רוצה‬

me: ‫לא, זה אומר שיעשו פחות דילים עם המפלגות החרדיות, ושיהיה יותר מיסוי על בעלי ההון, בשלב ראשון‬

johny: ‫אין דבר כזה פחות דילים עם המפלגות החרדיות‬
אם אין הכרעה פוליטית ברורה צריך לעשות דילים כדי להקים קואליציה‬

me: ‫טוב, אז אלא אם כן כולם יצביעו למרצ אין סיכוי שיהיה פה שינוי אי פעם, אתה אומר‬

‫שזה מוזר כי בעצם אף פעם מרצ לא הייתה בשלטון ובכ"ז הייתה פה מדינת רווחה פעם‬

johny: ‫לא מדינת רווחה כמו זאת שאת רוצה‬

‫ויכול להיות שיהיו שינויים לטובה אבל בקטן‬

‫לא השינוי המבני המשמעותי שעליו מדברים‬

me: ‫מכל מה שאתה אומר נשמע שאתה יודע מה הפיתרון, אבל העם בכלל לא מעוניין ליישם אותו, והמחאה הזו היא פיקציה שכוחה בעמעומה בלבד‬

‫אז למה אתה בא להפגנות?‬

johny: ‫זאת הקצנה די גדולה של מה שאני חושב‬

‫אני מאמין שמשנים דרך הפוליטיקה‬

‫אין פתרונות קסם, ואין פתרונות של מגיע לי, וככה אני רוצה וככה זה יהיה‬

‫זה כאילו שהיה תחום שהיית היית מתעניינת בו כל השנים‬

‫ולומדת אותו, ויודעת למה יש דברים שאי אפשר לעשות בו, ויש דברים שצריכים לקרות אבל הם לא קורים‬

‫ואז פתאום היו באים אנשים ששנים לא עניין אותם מכלום, ואומרים מה זה הבלאגן הזה? למה לא מסדרים את זה? למה לא עושים ככה ולא עושים ככה?‬

‫אז היית צריכה להסביר להם בעייפות שהם לא גילו איזו תגלית גדולה‬

me: ‫וואו, איזה משל חביב ומגלומני. ומה הנמשל? אתה המלומד שיודע הכל ונאלץ להסביר לעם המטומטם?‬

johny: ‫נתחיל מזה שכל המפונקים לא יצביעו בבחירות למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, ויגיעו בכלל להצביע, וזה כבר יגדיל את הגוש השפוי (אבל לא מספיק)‬

‫טוב, אני עייף‬

me: יש כל מיני דרכים לעשות שינוי. ומהפכות עממיות הוכחו כדרך יעילה למדי‬.

‫אבל בסדר. לא משנה. ימים יגידו וזה, יש מצב שאצא טחינה‬

‫לילה טוב‬

johny: ‫לילה טוב‬

הוא עצמו לא ניצח את העולם יחד עם בני המחזור שלו אלא נהיה נהג מונית. ולא מפני שהוא לא אוהב קולנוע או ליצור. מה שמנע ממנו להתקדם היה עניין המיקוד. העולם מעניין. הוא אוהב לצלם אנשים מעניינים והתרחשויות מעניינות, וכל נקודה מעניינת מובילה אותך לנקודה מעניינת אחרת במקום חדש, והמעקב אחרי הדברים מתפצל למאה או אלף או מאה אלף דרכים שונות שכולן ראויות לתיעוד. אז הוא יודע שהוא טוב בלהבחין, ולצלם, אבל לא בלהפסיק. הוא לא מצליח אף פעם לחתוך ולתפור את העולם לסיפור. עריכה. סביר להניח שרוב בני המחזור המיתולוגי המנצח עוסקים היום בתחומים אחרים, אבל אולי לא כאלה שבהם העבודה שלך מדגימה את הקושי ביצירה שלך. כלומר, נהג מונית, שכמו בסרטים הלא גמורים שלו, כך גם במקצוע שמפרנס אותו, הוא עובר מסלול פרגמנטלי, כן, החלטתי להשתמש במילה פרגמנטלי, מסלול שמורכב מאוסף דרכים משתנות ומתפצלות קדימה ואחורה והצידה וכל סיום הוא התחלה של משהו אחר.

נהג המונית בדרך חזרה מעשן ואוכל בו זמנית. אוכל חם בקופסה מהבית, עם ריח דומיננטי שמתערבב בריח הסיגריות. הוא שומע ערב שירי רוחמה רז ברשת גימל בקולי קולות.  הוא לא יודע איך להגיע לכתובת או מעמיד פנים שהוא לא יודע כדי לבדוק אם אני יודעת ואם לא אז להסתובב מלא זמן ולהעלות את המחיר. אני מונה בלב את האנשים שהכי לא הייתי רוצה שיראו אותי ככה, מהבושות, שהכי אני מתחננת מהיקום שלא יעצור את המונית לידם באיזה רמזור, ככה כשהם חוצים את הכביש, עם האדים של האוכל ועשן של הסיגריות והקולות של רשת גימל. זה יהיה סיפור נורא. אחרי ארבעה שירים של רוחמה רז הוא שואל אם כבר נסעתי איתו פעם. "או, אז את לא יודעת שמי שנוסע איתי מקבל הפתעות", הוא אומר, שולף מאחד התאים חתיכת פלסטיק קטנה ומחזיק אותה מתחת לאור, מול המראה. זה מגנט, סמיילי בצבע תכלת. מבקש שאחייך גם מבפנים. אם הנשמה שלך מחייכת אז העולם מחייך. הגענו ליעד. אולי הכישרון לסגור סיפור הוא משהו שנולדים איתו.

.
.
.
(מה? תגידו תודה שלא שמתי תמונה של גלעד שליט או משהו)

בטלוויזיה. הדרמות האלה, דוקו, דרמות האלה, לצלם את עצמך מקיאה למשל, או מזדיינת, מביך לראות את זה לא בגלל האינטימיות שנחשפת. מביך לראות את זה בגלל הריקנות שנחשפת. ואני לא מדברת על ריקנות תרבותית חילונית תל אביבית או משהו כזה. אני מדברת על ריקנות שהיא ריק, כלום.  כלום גדול בפנים |הכנס כאן עוד רפרנס בסדרת הרפרנסים שלך לסיפור שאינו נגמר, ועל הכלום שמאיים על ממלכת פנטזיה|. על ריק אמיתי בפנים צריך לכסות כל הזמן, לכסות עליו מהר ברעשים מבחוץ. כי איך אפשר להסתכל לכלום באין-עיניים שלו, בחלל הבלתי נגמר הזה.

לא לכולנו יש את זה. לא לכולנו אין את זה. חלקנו חיים כמו שאמורים, בתוך מבנה נפשי יציב, עם יסודות וחלונות, מבפנים החוצה.

חלק אחר מאיתנו בורחים מהריק באמצעות אוכל ומחשבות על אוכל. או צבירת חובות בכרטיס האשראי ברכישת שמלות שלא נלבש לעולם ושממילא לא עולות עלינו, ובסיפורים על איך כן נלבש את השמלות האלה יום אחד. או התאהבות מפוברקת במישהו מהעבודה שהוא כנראה נשוי וכנראה לא הטיפוס שלך ודי בטוח שאת לא הטיפוס שלו אבל אם את מתמקדת בו מספיק את יכולה להרגיש "שמחה" כשהוא עובר לידך ו"עצב" כשהוא ביום חופש, ולדמיין סצינות זוגיות שונות בהשתתפות שניכם, וזה מסיט יפה את כל האנרגיה שלך החוצה. זה חסר תכלית, אין מאחורי זה שום משמעות שתקחי איתך הלאה, אבל זה מסיט ומסיח. כל אלה הם לא אומץ.

וחלקנו בורחים מזה באמצעות חיים מהחוץ פנימה. עושים דרמה. מייצרים רגעים אינטימיים כדי לחשוף אותם, עובדים על כל מיני ביטויים חיצוניים של נזק כדי לקבל מבט. מדברים על עצמנו מרעיבים את עצמנו, מדברים על עצמנו חותכים את עצמנו, מצלמים את עצמנו בוגדים, מקיאים, מזדיינים. הנה עכשיו יש לי סימן על הגוף שקורה פה משהו, יש תיעוד בטלוויזיה שקורה משהו בחיים שלי, כולם בחוץ רואים שקורה משהו, והנה עכשיו נוצרה אשליה שקורה משהו בפנים. גם אלה רק הסטות והסחות. גם זה לא אומץ.  זה לא ראוי לבוז ולא לגנאי. כמו כל תכונה אנושית, זה כנראה ראוי לחמלה. אבל לא להערכה. בבקשה, החיים של כולנו מספיק מחורבנים גם בלי שיחלקו לחלקנו עיטורי אומץ לא מוצדקים בזמן שהאחרים נשארים מתוסכלים עם חצי תבנית התבשיל כפרי טבעול שלהם. זה משבש את יכולת החמלה.

(סי וואט איי דיד דר? שלום עכשיו-שלם עכשיו? כאילו כמו הכפתור בפייפאל? הבנתם?)

תכף נגיע לצ'רלי שין. צ'רלי שין, אגב, שיחק שתי דמויות ראשיות בשם צ'רלי בסיטקומים: צ'רלי קרופורד בספין סיטי וצ'רלי הארפר בשני גברים וחצי. לצ'רלי שין עצמו לא קוראים צ'רלי.

פעם אנחנו מדברים על מה זה הקטע האירוני וכמה זמן זה יחזיק. השיחה הזאת מתקיימת לפני מערכון ההיפסטרים בארץ נהדרת כך שהיא רלוונטית ואף חדשנית לתקופתה. ג'וני דו אומר שלהתייחס לחיים באירוניה זה לא משהו שאפשר באמת לפתח או להמשיך איתו לאורך זמן, כי בסופו של דבר, מה זה לעשות משהו בקטע אירוני, ליהנות בקטע אירוני, לאהוב בקטע אירוני? בסופו של דבר השיר הזה, אתה אוהב אותו או שאתה לא אוהב אותו?

הבת הבכורה של צ'רלי שין, קסנדרה, נולדה כשהיה בן 19 ונשארה מחוץ לבלגן. היא שמנה. לא שמנה הוליוודית (שזה יותר רזה מרובנו אבל עלולה להיתפס בג'ינס לא מחמיא). לא כריסטינה אגילרה או ג'סיקה סימפסון או מריה קארי שהן לא באמת. שמנה. אוביס. מאוד מוזר לראות מישהו שמן מהחיים, בהוליווד. מוזר גם לראות אותה בולטת בנוף הברביות שמילאו את החיים של אבא שלה. משום מה היה יותר הגיוני בעיני לגלות שהיא נרקומנית או שחקנית פורנו. קל יותר ללעוג לנפש מאשר לגוף.

אני לא מסכימה עם ג'וני, למרות שאני לא אומרת לו את זה באותו רגע כי אני מנסחת לעצמי את הסיבות רק כמה ימים מאוחר יותר, ואז כבר יש את ההיפסטרים בארץ נהדרת וזה לא לעניין להעלות שוב את הנושא. אבל לדעתי זה עוד שלב באבולוציה של הרגש האנושי. בעולם שבו כל כך הרבה קולות פרוסים (פרושים? אף פעם לא סגורה על אם זה מפרש או פרוסה) בפניך, כל כך הרבה ישויות נוכחות זו לצד זו לצד זו לצד זו במרחב (שוב דיבור על אינטרנט. סליחה), כל הצהרה או דעה או תגובה שלך תהיה רפרנס להצהרה או דעה או תגובה של מישהו אחר. הכל יחסי. וכך גם הרגש הופך יחסי. היפר פוסט מודרניזם, מונח לא מדויק שהמצאתי כרגע ואני בטוחה שמישהו כבר השתמש בו לפני. אז כבר אין אוהב את השיר הזה או לא אוהב אותו. אתה לא אוהב שיר בזכות השיר ולא בגד בזכות הבגד וכולי. כל רגש וכל מחשבה כבר מכילים בתוכם את מכלול היחסים שבתוכם הם מתקיימים: ההצהרות על מה אני אוהב כבר מכילות במודע את מי שאני ואיפה שאני ומתי שאני ובעיקר – מול מי ומה אני. זה אומר ששום דבר לא מוחלט. אבל גם לפני כן שום דבר לא היה מוחלט. גם לפני כן לא היו דברים שאהבת כל הזמן, מכל הלב. רק שלפני כן ניתבו אותך להגדיר את כל מה שסובב אותך במונחים האבסולוטיים האלה. היום חוגגים את האמביוולנטיות שלנו לגבי כל דבר. לכן זה טוב לאהוב משהו רק בהקשר מסוים ורק במבט מבחוץ ובאופן אירוני. אפילו כשאוהבים באופן אבסולוטי, הופכים לפרודיה על אהבה שלא מכילה אהבה כלל.

בניינטיז היה קאמבק לסבנטיז, באפסיז יש קאמבק לאייטיז, והנה הוא כבר הולך ומפנה את דרכו לקאמבק לניינטיז. ובסבנטיז היה את גריז, אז בוא נגיד לצורך העניין שהיה אז קאמבק לפיפטיז, כי זה מאוד מחזק את התיאוריה שלי. נגיד שזה בזכות/באשמת בני ה-30 (פלוס מינוס) שמתגעגעים לעשור ילדותם ומחזירים אותו לאופנה, בכל עשור – עשור אחר. הצעירים יותר לא מתגעגעים עדיין וגם אין להם עמדות משפיעות מספיק בתקשורת ובשוק העבודה כדי לתת ביטוי מסחרי לגעגוע שלהם. זקנים יותר כבר לא רלוונטיים, לאף אחד לא אכפת למה הם מתגעגעים. שיתגעגעו.

קשה לי לדבר על צ'רלי שין. זה אוטומטית זורק אותי לדיבורי זרם תודעה כמו שלו. זה גם נושא שעבר זמנו ומאז קרו דברים שגימדו אותו. הסיבה הרשמית לדבר עליו: צ'רלי שין שצמח ככוכב באייטיז, ממציא את עצמו מחדש והופך מכוכב אפסיז תפל של אמצע הדרך לטריפ אייטיז פרודי. בשלהי הקאמבק של האייטיז, שנייה לפני שתתחיל הנוסטליה הגדולה לניינטיז, הוא מחזיר את הסמים, המגלומניה, הסליז והטראש של האייטיז, באריזה שכוללת מראש את ההגזמה המכוונת והמבט מהחוץ, אריזת אינסטנט קאלט.

וברגע שאנשים התחילו ליהנות ממנו ולחבב את הפסיכוזה הנרקוטית שלו, כפי שנהוג, חצי באירוניה חצי באמת, להגיד "ווינינג" ולעשות רמיקסים לראיונות שלו ולמכור חולצות עם ציטוטים שלו, צ'רלי שין קפץ על העגלה בעצמו, ובהיפר פוסט פוסט מודרניזם אירוני ייסד סיבוב מופעי סטנד אפ /הטפה, ופתח אתר שבו הוא מוכר בעצמו את החולצות עם הציטוטים שלו, שמצד אחד זה יופי וברוח התקופה וטוב שהוא לא קורבן, ומצד שני, בחיים האמיתיים שלו, הוא לא קורבן? הכל בצחוק? ואם הוא בעצמו משתתף בצחוק איך תוכל אומת האינטרנט לצחוק עליו? אפשר שכולם יצחקו בלי להתעייף מההפוך על הפוך על הפוך, בלי מישהו לא מודע שישמש להם כסמן, כריסטיאן בייל כזה, או מל גיבסון או בריטני, שאחרים יתרגלו עליו את שלל דרגות המודעות וההומור שלהם?

הסיבה הלא רשמית היא שחיפשתי תמונות של צ'רלי שין מהאייטיז. מתקופת פלאטון, מתי שהיה טרי וחתיך. השוויתי לתמונות מעכשיו, כנרקומן מעורער, מזדקן, שדוף וסתור שיער. ההשוואה הובילה אותי למסקנה מפתיעה: צ'רלי שין היה לוהט בשנות השמונים. הכי הכי בפלאטון אבל גם קצת לפני כן וקצת אחרי כן.

בשנות התשעים ותחילת האלפיים כבר לא. לרקוד עם טייסים ומת לצעוק דרדרו אותו, ונקודת השפל מבחינת סקס אפיל הייתה ספין סיטי. שם הוא היה קצת תפוח, עם קו שיער נסוג ומשוח בג'ל, הצליח לשלב יחד באופן לא אטרקטיבי מאמץ מזיע עם אנמיה. צ'רלי שין אבל פחות.

ובפאזה המשוגעת שלו, הוא שוב לוהט. הגרסה המרוטה והפסיכית מבליטה את האינטליגנציה ואת הפגיעות שלו. יש משהו בהימצאות על הסף, כנראה, פחות מתאמץ, פחות נכנע. זה רק אני?

רק שעכשיו, כשהוא מדקלם את האינסטנט קאלט שלו, הוא כבר על אוטומט. הוא כבר פחות. יש גבול דק בין הומור עצמי לריחוק אפאטי, והגבול הזה מבדיל גם בין משיכה לדחייה. אבל הכל יחסי.

ברור, כמו שפרסומות בבלוג לא עובדות בארץ. המאגר קטן יותר

‎‎א‎‎ [11:02]:

גם המאגר וגם העובדה שבארץ קמצנים

(לפחות בכל הקשור לאינטרנט)

‎‎ע‎‎ [11:02]:

זה עניין של תפיסה וזה לגיטימי. אני לא קמצנית, אבל לא אתרום לבלוג

אני מעדיפה לתת כסף לאדם שמנגן ברחוב

‎‎א‎‎ [11:03]:

לכן אני אומר, קמצנים בכל מה שקשור לאינטרנט - כלומר עוד אין שום מחשבה שראוי לשלם על משהו באינטרנט (לא שבעולם המצב הרבה יותר טוב)

‎‎ע‎‎ [11:05]:

כי האינטרנט זה לא מקום לתוכן בתשלום ובצדק, זה לא מתאים למודל השיתופי של התוכן שיש בו. כמו שבעבר שילמת על אנציקלופדיה והיום אתה לא משלם על ויקיפדיה. התוכן מופץ לכולם, ויצרני התוכן מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו (כמו פרסום, שת"פים או עבודות שמוצעות להם בעקבות הפעילות ברשת)

‎‎א‎‎ [11:06]:

אבל יצרני התוכן *לא* מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו, ואז זה מסתיים בכך שב***** לא חושבים אפילו לשלם לכותבים שלהם

‎‎ע‎‎ [11:07]:

יצרני התוכן בחו"ל בהחלט כן מוצאים דרכים אחרות. ויצרני תוכן בישראל נמצאים בתחילת הדרך. יש אנשים כמו דריה שועלי למשל שכן הצליחו. אבל בישראל גם רוב יצרני התוכן לא באמת מייצרים מידע כמו האפינגטון או לחילופין פרז הילטון. הם רק מדברים על עצמם ומתפלאים שלא משלמים להם

‎‎א‎‎ [11:08]:

נו ומה המצב בהאפינגטון? זה יפה שהיא קיבלה עכשיו מאות מיליוני דולרים, אבל הכותבים שם לא קיבלו תשלום מעולם, כי "זה אינטרנט"

‎‎ע‎‎ [11:09]:

בסדר נו אז פרז הילטון. העניין הוא שבישראל כותבים עצמאיים ברשת לא שואפים לשום דבר שמחייב עבודה או מידע פנימי

אף אחד לא מחויב לשלם על דעות

דעה יש לכל אחד

‎‎א‎‎ [11:10]:

אבל זה קצת ביצה ותרנגולת. למה שהם יתאמצו ויעבדו קשה, אם אין בזה כסף

‎‎ע‎‎ [11:14]:

כי אחרי שאתה משקיע את העבודה יגיע הכסף. בדיוק כמו שרק בסוף החודש משלמים לך את המשכורת עליו. הנה אביעד אחרי שנים של סיקור תכניות טלוויזיה בזמנו החופשי ומרצונו, הגיע לנקודה שמשתלם למישהו לשלם לו על זה

‎‎א‎‎ [11:15]:

אבל זה לא הגיוני שאנשים יעבדו שנים ולא יקבלו על זה גרוש, בשביל שאולי, מתישהו, פעם, זה ישתלם להם

‎‎ע‎‎ [11:16]:

אבל זה מה שעושים בתחום הכתיבה באופן כללי. זה לא כמו רפואה שאתה לומד ואז יש לך תעודה שאתה מומחה בתחומך. זה משהו שצריך להוכיח שיש לך כישרון בו

‎‎א‎‎ [11:17]:

אבל זאת לא איזו גזירה מהר סיני. ככה פשוט התרגלו, זה לא הופך את זה לנכון וטוב

במצב הגון ונכון יותר לטעמי, כבר לפני שנה מי שאהב לקרוא את צפניה, למשל, היה צריך לשלם לו 10 שקלים בחודש, נניח. ברור שבמצב הנוכחי של האינטרנט בארץ זה לא יכול לקרות

‎‎ע‎‎ [11:19]:

יש הרבה אנשים שרוצים לכתוב, והרבה אנשים שרוצים לכתוב כתיבה שלא מחייבת אותם לעשות תחקיר או לקום מהכורסא, וזה מאוד הגיוני שלא כולם יצליחו להגיע לעמדה הזו

גם בארה"ב יותר מקובל להתפרנס מפרסומות מאשר מתרומות, ואלה שכן מתפרנסים מתרומות עדיין מקבלים כסף מאחוז קטן מהקוראים, בדיוק כמו בישראל. רק ששם האחוז הקטן הזה מסתכם ביותר אנשים ויותר כסף

‎‎א‎‎ [11:21]:

בכל זאת נראה לי ששם זה מתחיל להיות מקובל קצת יותר, בעוד שפה מי משלם באינטרנט הוא אוטומטית פראייר

‎‎ע‎‎ [11:22]:

אל תפיל את זה על ישראל. דווקא לדעתי יותר אופייני לנו שמי שכותב באינטרנט מרגיש שמגיע לו משהו

בכל העולם מקובל שתוכן באינטרנט הוא בחינם, ובכל העולם אנשים מנסים לפצח את המודל הזה של תוכן בתשלום באינטרנט

‎‎א‎‎ [11:26]:

אבל שוב, זה לא מקובל כי זה נכון, זה מקובל כי ככה התרגלנו. לדעתי זה לא צריך להיות ככה (לא בכל מצב כמובן, אבל יש כאלה שכן הייתי משלם עליהם)

‎‎ע‎‎ [11:27]:

זה מקובל כי זה מתאים למדיום. זה גם לא מקובל לגנוב מוזיקה, אבל זה כן מקובל להאזין למוזיקה בחינם ברשת בלי להוריד למחשב. ואם אתה אוהב אותה - אז אולי תשלם על לראות את האמן בהופעה

‎‎א‎‎ [11:27]:

אבל הנה, אייטונז בארצות הברית מצליח מאוד והמון המון אנשים קונים מוזיקה, כי כשזה אפשרי בצורה נוחה, לא כולם ממהרים לגנוב

‎‎ע‎‎ [11:28]:

נכון, אבל אייטונז זה פיתוח שמתאים למדיום. וההורדות שם הן תוצאה של האזנות בחינם במקומות כמו יוטיוב ובליפ

‎‎א‎‎ [11:29]:

בסדר, ואחר כך אנשים מוציאים את הארנק וקונים - אם בגלל שהם לא רוצים לגנוב, ואם בגלל שהם רוצים לתמוך באמן שהם אוהבים

אצל כותבים אין בכלל את השלב הבא הזה

‎‎ע‎‎ [11:32]:

יש, בצורות שונות. השלב הבא יכול להיות שגוף גדול מזמין אותך לכתוב אצלו, או שבפרינט מזמינים תכנים שלך, או שאתה כותב ספר, או שאתה עושה שת"פ פרסומי, או עוד אופציות שהן לא "שאנשים ישלמו לי תמורת קריאת ההגיגים שאני כותב בבלוג שלי"

‎‎א‎‎ [11:33]:

עוד פעם את משליכה בזה את האחריות על המו"ל, וגם הם כבר לא רוצים לשלם. האחריות צריכה להיות לפחות בחלק מהמקרים על הקוראים, לא על העשירים מאחורה

‎‎ע‎‎ [11:34]:

האחריות צריכה להיות על בעלי עסק, ומו"ל הוא בעל עסק שמצא מודל של ייצור רווחים מכתיבה ולכן הוא יכול להעסיק אותך

לא כל מי שכותב על החיים שלו בבלוג הופך אוטומטית לבעל עסק

וגם אם כן - זה לא עסק שהוא מנהל מול הקוראים שלו

‎‎א‎‎ [11:35]:

אבל כשאת רוצה לקרוא ספר את משלמת עליו כסף. כשאת רוצה לראות סרט את משלמת עליו כסף (לפעמים). אז למה לא כשאת רוצה לקרוא תוכן שמעניין אותך? רק בגלל שהוא באינטרנט? וברור שלא כל מי שכותב על החיים שלו יקבל כסף. אבל אם האופציה תהיה קיימת, אולי אנשים ישקיעו יותר במה שהם כותבים

‎‎ע‎‎ [11:36]:

קודם כל, כשאני רוצה לראות סרט או תכנית טלוויזיה אז באמת היום יש מצב שלא אשלם עליהם כסף (כלומר אני כן כי אני מפגרת טכנולוגית, אבל רבים אחרים לא. וזה, אגב, מה שהכריח את תעשיית הקולנוע להתנער ולמצוא פתרונות, ע"ע אווטאר)

שנית, אי אפשר להגיד "אם תציעו לשלם לנו אז אולי נשקיע יותר"

זה לא עובד ככה בחיים

צריך קודם להשקיע ואז מקבלים תמורה

‎‎א‎‎ [11:37]:

אבל היום, לא משנה כמה הם ישקיעו, הם לא יקבלו תמורה. לא מהקוראים בכל אופן

‎‎ע‎‎ [11:37]:

ושנית, גם במקרה של ספרים מודל התשלום השתנה. אנשים משלמים על קינדל ומקבלים חבילת הורדה של ספרים

‎‎א‎‎ [11:37]:

איזו חבילת הורדה? הם משלמים על קינדל ואחר כך משלמים עוד על כל ספר (רק משלמים פחות ממה שהוא היה עולה להם בחנות ספרים אמיתית)

‎‎ע‎‎ [11:38]:

בעצם אני חושבת על קינדל עם חבילה מובנית שמציעים במלונות יוקרה, שכח מזה

‎‎א‎‎ [11:38]:

או על ה-evrit שהוא לא דוגמא לכלום

‎‎ע‎‎ [11:39]:

וואו, אני ממש רוצה להעמיד פנים שאני יודעת מה זה

‎‎א‎‎ [11:39]:

קורא ספרים אלקטרונים  של סטימצקי וידיעות טכנולוגיות

‎‎ע‎‎ [11:39]:

אווווו

בקיצור, העולם משתנה. אני חושבת שבגדול העובדה שאמנות מסוגים שונים היא נגישה יותר וחינמית זה דבר טוב. החיסרון הוא שעכשיו צריכים לחשוב על מודלים חדשים לפרנסה מיצירה

אבל אני אופטימית ורואה שמודלים כאלה מתממשים סביבנו כל הזמן

יפריע לך אם אפרסם את השיחה שהייתה לנו באינטרנט בחיני-חינם?

‎‎א‎‎ [15:19]:

לפרסם איפה?

‎‎ע‎‎ [15:19]:

ב(בלוג) שלי

‎‎א‎‎ [15:20]:

אה, ההוא שאת לא נותנת לקרוא

לא, לא מפריע לי

‎‎ע‎‎ [15:20]:

יאי!

אתקן שגיאות הקלדה וכאלה

ואמחק את שמך אם תרצה

‎‎א‎‎ [15:20]:

לא מפריע לי השם, אבל הוא לא אמור להיות סודי, הבלוג שלך? איך ישתלב שם פתאום השם שלי?

ע‎‎ [15:46]:

מי שישמע כמה אנשים כבר יודעים עם מי אני בקשר

אכתוב רק את השם הפרטי שלך

‎אני מעוניינת לשמוע עוד תגובות לדיון ואין לי מספיק אנשים בחיים האמיתיים שיגיבו

‎‎א‎‎ [15:47]:

אז איך אני אשמע את התגובות לדיון?

‎‎ע‎‎ [15:48]:

אתה תיכנס ותקרא אותן

אגב, זה (בלוג) שאני לא מקבלת עבורו לא תשלום ולא תרומות ולא צדקה ולא נדבה

ובכל זאת מצאתי דרך למנף אותו כך שיכניס לי כסף

‎‎א‎‎ [15:51]:

איך?

ולמה את כותבת (בלוג) כל הזמן

‎‎ע‎‎ [15:52]:

חחחחחח סתם צוחקים איתך

לא מינפתי אותו בשום צורה

פשוט ידעתי שזה ידליק אותך

כי אני מתביישת בעצמי

אני לא דור הרשתות החברתיות

אני עדיין מרגישה שלכתוב באינטרנט זו בושה גדולה

‎‎א‎‎ [15:52]:

בלוג זה ממש לא דור הרשתות החברתיות. בלוג זה כבר דור הזקנים

‎‎ע‎‎ [15:52]:

כן, אז אני גם עושה בושות וגם בצורה זקנה ומטרחנת

עוד יותר גרוע

‎‎א‎‎ [15:53]:

אבל אפשר להגיד זקנים, ואפשר להגיד הוותיקים והמנוסים

‎‎ע‎‎ [15:53]:

אפשר, אבל המשמעות תהיה אותה